"מלבי אקספרס": עומק הסדרה כגודל החוטיני
ערסים ישראלים, כוסיות לטיניות, ואנטישמיים מקומיים - "מלבי אקספרס" מאמצת את כל הקלישאות כדי לייצר סיפור סתמי שלא מתפתח לשום מקום. מדובר באחת מהקומדיות הטלוויזיוניות הגרועות שנראו פה לאחרונה. בשביל זה הרחקתם עד לברזיל?
סצינה: חוץ, שמש, בריכת שכשוך, דרינקים. משתתפים: ג'וקה (שחר חסון) ואייל (מיקי גבע). דיאלוג:
ג'וקה: "אני עם כוסיות גמרתי. רק כונפות".
אייל: "למה?"
ג'וקה: "כוסיות בורחות לך".
אייל: "גם כונפות יכולות לברוח".
ג'וקה: "שיילכו, סאממו".
אהבתם? צחקתם? נקרעתם? מצוין. יום חמישי, ערוץ 10 בעשר, סדרה עשר לאנשים עם חיבה יתרה לעכוזים רוטטים, חיפצון מאסיבי של נשים, בדיחות קרש על פולניות כבדות וקנאיות ודתיים טמבלים וסטלנים מסתבכים, ושחר חסון. גם להם מגיע בידור.
כשלעצמי, הייתי שמחה לסכם את הפרק הראשון – ואת קטע הפרומו שהובא לעיל מתוך אחד ההמשכים הבאים - במילה אחת, והיא לא תהיה "מעולה" או משובח", לצערי.
קיץ, אין רייטינג, העם בים או מעבר לים, משדרים מעט מאד חמרים חדשים וודאי לא את המשובחים שמחכים בכספת. קיץ, והמוח מתאייד והעם רוצה את הטלוויזיה שלו לייט לגמרי, בלי חפירות ודרמות: בהינתן כל זה, "מלבי אקספרס" היא עדיין אחת הסדרות הכי גרועות שצפיתן בהן אי פעם, ודאי מאז ימי "משפחת קמיצ'לי" העליזים.
סמבה, סתם בה
הפורמט לעוס, אבל זה בסדר גמור. גם בתוך פורמט ה"מסיבת הרווקים מעבר לים שהסתבכה נורא", השמור לקומדיות קיץ הוליוודיות סוג ב', אפשר למצוא די סיטואציות קומיות ישראליות-מקוריות-אותנטיות כדי להביא אל המסך משהו טוב בהרבה. "מלבי אקספרס" היא מוצר רע מפני שהתאמצה להביא אל המסך אוסף של קלישאות על הישראלי המכוער מחד, ועל העולם שכולו נגדנו, מאידך - מבלי לפרק או להרהר אפילו על אחת מהן. אם זה מה שמגיע לנו, אז זה מה שקיבלנו.
אז הנה אייל, מחכה על חוף מורו דו סאו פאולו בברזיל לאחת מריה שהבטיחה לבוא והבריזה (סאוממו!), ובלי שהות מיותרת מתאהב בדנה (עדי הימלבלוי), אותה הוא מחלץ מהתקעות בשרותים. והנה ג'וקה, שהסטלה לא נגמרת לו לעולם, מסתבך עם שוטרים ברזילאים אנטישמים ומטומטמים שחושבים שהוא בכלל מרצ'לו, רוצח סדרתי בגלל קווי דמיון מפליגים לחשוד האמיתי - הראסטות.
והנה גם מושיקו (יובל שגב) עם הכיפה, אותה לא יסיר כשיקפץ בבר עם שתי ברזילאיות דדניות ורוטטות עכוז, שמתלבשות עליו כי אמר להם שהוא מלוס אנג'לס (קרית מלאכי. גיחי). והן מפרקות לו את הצורה בקומבינה של חשבון ענק על דרינקים שהוא לא יודע לשתות (סאוממו כבר אמרנו?).
כל זה קורה בחסות הברמן המפחיד בעל ההבעה המאפיונרית שמתרכך רק כשנדמה לו שג'וקה, שבינתיים השתחרר מציפורני המשטרה התקועות בעכוזו-שלו הוא בעצם מרצ'לו. ויש לו כבוד למרצ'לו, ולכן הדרינקים בחינם. סוף, קרדיטים. אה, לא, רגע. יש עוד: מריה שבוששה לבוא? באה. ודנה? הלכה. ואייל? כל התשובות בפרק הבא, אם יש לכם כוח.
כל הישראלים - ערסים. כל המקומיים - גנבים וחארות. הילד המתוק שמתחמן את מושיקו האידיוט, בעל הפוסאדה (סוג של הוסטל למתכלבים) המאיים, השוטרים המאיימים, הברמן המאיים - כולם שונאי ישראל, טפו. כל המקומיות לעומת זאת כוסיות-על, כפי שמוכח שוב ושוב בקלוזאפים על שדיהן וישבניהן. כוסיות, אבל גנבות. קומבינטוריות. זונות.
כן, ככה זה נראה וככה זה נכתב, וגם משוחק: בלי שמץ של חן קומי שמקורו בהפתעה כלשהי, בלי שום אפשרות לתהות מה יקרה בהמשך, כי ברור לגמרי מה יקרה - בלי שום אפיון דמויות ברמה העולה על מערכון מאולתר, ובלי לנצל אפילו את יופי הנופים או משהו מן החן הלוקאלי שבגללו בעצם הגענו עד הלום, לברזיל.
מפגשם של ישראלים עם העולם הגדול כמצע לאי הבנות קומיות הוא נושא שמתפתח יפה בטלויזיה: "הפוך" התחילה בזה; "אבודים באפריקה" היתה יצירה מרגשת באיכויותיה שהמשיכה לפרק קלישאות; "אננדה" היתה מה שהיתה לאוהביה; "בלו נטלי" - לא קומדיה, אבל מפגש טעון עם נשים זרות - הראתה לנו עד כמה נחשף הישראלי בעליבותו ובתאוות הבצע שלו בכסות נורמטיבית לעילא; ואפילו דרמה על אודות שליחי חב"ד בקטמנדו כבר תבעה את תשומת ליבנו כמטיילים וצופים.
"מלבי אקספרס" לא עושה שום דבר מן הדברים האלה. היא באה לבדר: תחת, ציצי, כוסיות, קללות, תחמנים ותחמניות. זה מה שיש בה, ומה שיש מוקצן עוד יותר במשחק איום ונורא של של שחר חסון, פרווה לגמרי של מיקי גבע (שגם יצר את התפלות הזאת), ומביך לגמרי של יובל שגב. תיהנו, אם אתם מוכרחים.
