בת 60 פותחת אייפון

אימא שלי היא אישה מדהימה. חשוב לומר את זה מיד, כי היא תקרא את הכתבה הזאת. היא קוראת כל דבר שאני כותב, כולל כתבה על פיתוחים בתחום גידולי הגזר במקומון של השרון. וכשהיא תקרא את הכתבה הזאת, היא תגלה שיש פה קצת צחוקים על חשבונה.

אז אימא שלי היא אישה מדהימה. מסוגלת לעשות המון דברים, להספיק מלא דברים. רק מה, טכנולוגיה לא מעניינת אותה בכלל. יש לה טלפון סטארטק ישן והיא משתמשת בו רק כדי להתקשר. כשהיא צריכה להשתמש ב-DVD - שנקנה רק לפני חמש שנים, עד אז הווידאו הספיק - זה מלווה בדרך כלל בצעקת "אאאררררריה!" לכיוון אבא שלי.

המשיבון של הסלולרי שלי מלא בהודעות "אסי, תענה", כאילו שאני אשמע אותן. בגלל זה, אגב, אימא שלי קוראת את כל מה שאני כותב חוץ ממה שאני כותב באינטרנט: אין לה מושג איך נכנסים לאינטרנט וזה גם לא מעניין אותה. כשהיא צריכה משהו, היא מבקשת ממני.

(אימג' בנק)

אתם בטח מכירים את הטיפוס. בטח גם אימא שלכם כזאת. מצד שני, אני יודע שיש גם אימהות שמסתובבות עם סמארטפון ושולחות הודעות לילדים בווטסאפ. וזה אולי מציק לילד, אבל אותי היה מגניב אם גם לי הייתה אימא כזאת. אז ניסיתי.

1) תראי, מחשב

אנחנו מתחילים עם הדבר הכי פשוט והכי משמעותי בשבילה: לצלם. לאחותי יש בת טרייה, והגיע הזמן שגם הסבתא הגאה תוכל להשוויץ בתמונות, עדיף באיכות של יותר מהשני מגה-פיקסל שנותן הסטארטק. להפעיל את המצלמה זה די פשוט -יש אייקון של מצלמה - אבל קודם צריך להפעיל את המכשיר. אני נותן לה לחפש. כמה נגיעות על המסך, כמה לחיצות על כפתור הווליום, ובסוף האצבע לוחצת על כפתור ההפעלה. תענוג.

את אייקון המצלמה היא קולטת מיד. עכשיו נכנסים למצלמה והיא מתלהבת נורא, אבל לוקח קצת זמן עד שהיא מצליחה להעמיד אותה בזווית נכונה. אני לא יכול להסביר לכם כמה חמוד זה לראות את אימא שלי - 1.60 מטר בקושי - יושבת על קצה של ספה ומנסה לכוון מצלמה לגובה העיניים לראשונה בחייה.

יאללה, תפסה זווית. עכשיו ללחוץ עם האצבע על כפתור הצילום. הטאבלט קצת מחליק, ושוב, אבל בסוף היא אוחזת בו בצורה מספיק נוחה כך שהאגודל יכול ללחוץ, ויש לנו צילום. אבל היא לא עוזבת את הכפתור, מה שמייצר רצף של צילומים. הנה 20 גירסאות שלי עומד ליד גדר, כמעט זהות זו לזו. מיד אחריהן: 20 תמונות של הפנים שלי ושלה בזמן שאני מסביר לה על הכפתור שמעביר למצלמה הקדמית. בכל ה-20 היא עושה פרצוף של "פה לוחצים?".

הדבר הבא שאנחנו עובדים עליו הוא חיפוש בגוגל. זה בשבילי. אני פשוט רוצה שהיא תפסיק להתקשר אלי עם שאלות כמו "אסיל'ה, אתה חושב שאפשר למצוא את המכונת כביסה ביותר זול מאשר אצל מוטי הרמאי?". בדרך כלל אני אומר לה לבקש מאבא שיבדוק, אבל זה נענה ב"הוא לא יבדוק. כלום הוא לא עושה". אבא שלי הוא אדם עובד בן 67, אגב.

בטאבלט יש כבר במסך הבית אפשרות להיכנס ישירות לגוגל. אני מדגים לה ומסביר שזה כל מה שצריך באינטרנט. היא לוחצת על הריבוע של החיפוש. כלום לא קורה. כנראה שהטאבלט לא מספיק רגיש בשביל להגיב למגע של קצה ציפורן. עוד לחיצה ואנחנו בפנים.

זאת הפעם הראשונה שהיא משתמשת במקלדת. היא מוצאת את האותיות די מהר, אבל לא מצליחה לזכור מה זה הרווח ומה עושים כשמסיימים להקליד. כאילו, אנטר. ברווח אני מאשים את Asus, כי לא כתוב כלום על המקש, אבל על האנטר דווקא מצוין "עבור אל". לא עוזר. אחרי כמה אימונים היא מצליחה להפנים.

אנחנו מחפשים בגוגל מה כתוב על בני משפחה. הדבר השלישי שמופיע תחת "צילה גל" הוא פסקי דין. לא שלה, אבל עדיין מצחיק. בסופו של דבר היא מסכמת את החוויה ב"נראה לי שאקנה לעצמי אחד". בום. אימא שלי אחת, טכנולוגיה אפס.

2) תשמעי, אייפון

האייפון מתהדר בהיותו הסמארטפון האינטואיטיבי מכולם. קודם כל, יש לו רק מקש אחד: העיגול-ריבוע הזה למטה שמחזיר אותך למסך הבית. אבל בגלל כל הקטע של הטאץ', אימא שלי לא חושבת בכלל ללחוץ על משהו שהוא לא המסך. לכן, אחרי שסיימה שיחה - זה היה קל, ציור של טלפון זה טלפון - היא לא הבינה איך לחזור למסך הבית.

בסוף היא הצליחה, אבל כשהייתה צריכה לעשות את זה שוב, שכחה איך. מה שכן, את הקטע של לענות לטלפון בהזזת אצבע היא קלטה כבר בשיחה השלישית. נכון שכתוב "הזז כדי לענות", אבל בכל הלחץ מסביב היא לא הצליחה לקרוא את זה. מה גם שיש לה משקפיים. מה גם שהיא לא אוהבת לקרוא הוראות. מה גם שהיא לא אוהבת ללמוד דברים חדשים.

אחותי מלמדת אותה לדפדף בתמונות. זה בא לה די בקלות. גם את עניין הגדלת התמונות והקטנתן היא קולטת די מהר. אני חושב ללמד אותה בהמשך איך להכניס אנשי קשר, אבל נראה אם הטלפון לא יוטח לרצפה עד אז. בינתיים אני מוכן להסתפק בשליחת הודעות טקסט.

נכנסים לאייקון של ההודעות. פשוט וקל. אני מלמד אותה למצוא את איש הקשר. פשוט וקל. עכשיו כותבים את ההודעה. "נו, מה זה? זה קטן מדי. האצבעות שלי לא מספיק קטנות בשביל זה". צודקת. הרגע היא שלחה לי הודעה שאומרת "אסי, אתה מילף". התכוונה "אסי, אתה מלך", יצא שאני אימא סקסית.

את כתיבת ההודעה היא הבינה די מהר: הרווח מסומן כ"רווח", למחוק זה פשוט. מה שכן, לקח זמן עד שהיא הפסיקה לנסות להזיז אותיות במקום ללחוץ עליהן. היא בעיקר לא הבינה למה היא צריכה את כל זה. במכונית יש לה טלפון שהיא פשוט לוחצת עליו ואומרת את שמו של האדם שאליו היא רוצה להתקשר. הטלפון הזה מספיק בשביל לחייג, ואת מספרי הטלפון היא שומרת בפנקס קטן של קופת חולים.

טוב, הפעם הטכנולוגיה ניצחה. אחת-אחת.

3) תקלטי, טלוויזיה

למען האמת, כמעט כל מה שמציעה הטלוויזיה החכמה של סמסונג זה לא בשבילה. אין לה צורך בחיבור ישיר לאינטרנט, יוטיוב זה "שטויות", ולא מעניין אותה מה קורה בפייסבוק, כי אין לה פייסבוק. אבל יש רק שלושה אלמנטים שמעניין אותי לראות אותה מתמודדת איתם: שלט מגע, שליטה קולית ושליטה באמצעות תנועות ידיים.

את כפתור ההפעלה היא מזהה מיד, כי הוא אדום ונראה כמו כפתור הפעלה. כשהיא רוצה להגביר ווליום, היא מחליפה ערוץ. גם בשלט הרגיל שלה היא יודעת מי זה מי רק כי היא זוכרת שמשמאל זה הווליום. למה באמת אין כלום על הכפתור של הווליום חוץ מהחץ?

הטלוויזיה מגניבה - אינטרנט מהיר, תלת-ממד - אבל כדי שאימא שלי תלמד להשתמש בדבר הזה אנחנו זקוקים למדריך. זאת לא ארץ לזקנים. המדריך כתוב, לא מצולם, והוא ארוך. אימא שלי מנסה לעבור בין האופציות כדי ללמוד איך להשתמש בהפעלה הקולית אבל מתקשה עם שלט המגע. האצבעות שלה לא זורמות על משטחי מגע.

קצת אימון ואנחנו שם, אבל ההסבר מסובך, אז מוותרים ופשוט לוחצים על המקש עם ציור הרמקול. "ווליום אפ". נפתח מסך הדרכה. "ווליום אפ". נפתח מסך אפליקציות. "ווליום אפ". כלום. "נו", אומרת אימא שלי, "צריך טו קנואו אינגליש בשביל זה". והיא לא קנואו, אז ההפעלה הקולית לא בשבילה.

אנחנו מתעקשים והמערכת קולטת סופסוף את ה"ווליום אפ", אבל כנראה שרק קצת, כי הווליום עולה רק קצת. עכשיו צריך ללחוץ שוב על כפתור הדיבור כדי להגביר, מה שמייתר לחלוטין את הקטע של הדיבור. זה יותר יעיל להחלפת ערוצים.

עוברים להפעלה בתנועות ידיים. מעבירים יד מול המסך, וכלום לא קורה. אנחנו מבינים שצריך קודם להעמיד את היד מול המסך כדי שהמצלמה שבראשו תכייל את עצמה. אימא שלי מציבה את היד, וסימון של יד מופיע על המסך. עכשיו צריך להזיז אותו לריבוע במרכז המסך ולסגור את היד, כמו לחיצה. היא מעבירה, סוגרת את היד ולא פותחת.

"אימא, תפתחי".

"די, תעזבו אותי".

עוד אחד כזה ואני מתייאש. "כנראה שזה לא הכי אינטואיטיבי", אני אומר, אבל הגיס שלי מתעקש: "הנה, צילה, קודם תרימי את היד. עכשיו תעבירי את הציור לריבוע. לא, אל תסגרי את היד. יופי. עכשיו תסגרי". על המסך מופיעה כתובית: "גדול!". כולנו מאוד מרוצים.

"עכשיו שמאלה", ממשיך גיסי להדריך את אימא שלי בתנועות הידיים, "כאילו את נותנת לאסי סטירה". אבל היד שלה מתחילה להתעייף ולא בא לה לתת לי סטירה. "זהו", היא שואלת, "או שאתה צריך ממני עוד משהו?".

"כן", אני אומר, "יש לי גם חור בחולצה".

שתי דקות אחר כך כבר יש לי ביד חולצה מתוקנת. אין, מדהימה.