מי זוכר לשמור שבת?
ארבעים שנה אחרי שקיבלו את התורה, הדור השני כבר לא יכול לזכור את מעמד הר סיני, או את הדיבר הרביעי - לכן הוא מצווה הפעם לשמור את השבת. האם הצליח משה לחנך את עובדי האלילים שיצאו ממצרים? לא בטוח
"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר, אֲדֹנָי ה' אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ, אֶת גָּדְלְךָ, וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. אֶעְבְּרָה נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה, וְהַלְּבָנֹן. וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי; וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה".
זמני כניסת שבת ועוד על פרשת ואתחנן
משה שיודע כי דינו נגזר למות בגולה מבלי להיכנס אל הארץ, חש כי מה שנשאר לו לעשות הוא להעביר את המסר החשוב באמת: שלא יחזור העם לעבודת אלילים. שלא יתמסמס כל מה שבנה בארבעים שנותיו במדבר.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >
הוא חוזר וקורא באוזניהם מילה במילה את עשרת הדיברות, וכן קורא את הפסוק התמציתי שסביבו אמור להתאחד העם: "שמע ישראל ה׳ אלוהינו ה׳ אחד"! שהוא תקציר כל מה שנאמר לאורך התורה נגד עבודה זרה. הצורך לתת לאנשים מסר קצר, שווה לכל נפש, כמעט סיסמה - במקום להשמיע להם את התורה כולה - מופיע במקומות אחדים. ואמר הלל הזקן את קיצור התורה שלו: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". דורות רבים לאחר מכן, כשהומצא המברק, כבר היתה ליהודים מיומנות לקיצורים, והמברק היהודי כלל ארבע מילים בלבד: "תתחילו לדאוג. מכתב בדרך".
איך לנאום בפני קהל
על הצורך לקצר בדיבורים אולי אמתיק בסיפור מזמן ביקורו הראשון של ביאליק בארץ ישראל. נערכה לכבודו
פרשת השבוע
לפעמים אבא אומר: "לא"
רפי פוירשטין
האדם זועק לאלוקים בתקווה לנס שיוציא אותו מצרתו. אבל האם התפילה תלויה במתן התשובה? ומה קורה כשהיא לא מצליחה להשיג את התוצאה המקווה?
עצרת ענקית בשכונת נווה צדק, שאליה הגיעו אלפי אנשים מכל קצות הארץ. רשימת הנואמים כללה שמונה-עשר נואמים מכובדים. הוא ישב על המרפסת ליד הנואמים והאזין לדבריהם. אחרי הנאום השמיני ביקש ביאליק לומר משהו. הרשות ניתנה לו, והוא אמר: "עכשיו אני מבין למה יהודה הלוי מת כשעלה לארץ ישראל!"
מנאומיו של משה, למרות שהיה כבד-פה, אנו יכולים ללמוד דבר נוסף: איך לנאום באוזניי קהל. ראשית לפתוח בנימה אישית ולרגש אותם (לשם כך חושף משה את תחינתו לראות את הארץ), ואחר כך - אחרי שהשארת אותם עם צביטה בלב - להעביר את המסרים שאתה רוצה להנחיל לדורות הבאים. לפנות קודם כל אל הרגש, ורק אחר כך אל ההיגיון. הרבה תעודות היסטוריות משתמשות בטכניקה הזאת וביניהן צוואות שהשאירו הורים לבניהם.
ניקח למשל את צוואתו של יהודה אבן תיבון לבנו שמואל, במאה השתים-עשרה. הוא פותח בנימה מאוד אישית ואומר: "אתה ידעת, בני, כי טיפחתיך וגידלתיך ורוממתיך, במעגלי יושר הדרכתיך ובמאכל ובמשתה ובמלבוש כיבדתיך. מנעתי עצמי מכל טובה ותענוגות בעבורך זה שתים-עשרה שנה. טרחתי לקצות ארץ והבאתי לך מלמד חוכמות חיצוניות. עד עתה היית סומך עלי להעיר אותך משנת העצלות, ודימית שאחיה לעולם. ולא נתת אל לבך, שהמוות יפריד ביני ובינך. כי מי יחמול עליך, בני, כחמלתי? ומי יעמוד לך במקומי ללמדך מאהבה ומחפץ?"
ורק לאחר מכן, אחרי הפתיחה הרגשית, הוא מרשה לעצמו לבוא אל הבן בטענות קשות. למשל: שאינו קורא ספרים! "כיבדתיך בהרבות לך ספרים ולא הצרכתיך לשאול ספר מאדם, כאשר אתה רואה שרוב התלמידים ישוטטו לבקש ספר ולא ימצאו. ואתה בני, הכזבת את תוחלתי ואת תקוותי. ולא חפצת להשתמש בבינתך, והתעלמת מכל ספריך. אפילו לא רצית לראות מה הם, ומה שמותיהם! אך עדיין נער אתה ואפשר שתתיישר, אם יעזרוך מן השמים לתת לך חפץ ורצון. כי תבונה בלי רצון אינה מועילה!"
אל התלונות האלו על העצלות של הדור הצעיר אפשר לצרף סיפור בן ימינו. שמעתיו מחבר שביקר אצל בנו בניו-יורק. הוא שאל את הבן האם אינו מזניח את הפעילות הגופנית. אמר לו הבן: בוודאי, אני עושה מה שאמרת לי. כל בוקר כשאני קם, אני מקיף את הבלוק בריצה שש פעמים. אחר כך דוחף את הבלוק אל מתחת למיטה והולך לעבודה.
הרווח שבין "זכור" ל"שמור"
בפרשה זו חוזר משה על עשרת הדיברות, כפי שקרא אותם לראשונה במעמד הר סיני. ומכיוון שמחשבתו נשואה אל
בית המדרש של הטוקבקים
פחד מוות
רוחמה וייס
האם משה ראה במוות את החזרה אל הרחם? ואם הפנטזיה שמציע המדרש היא חיים בתוך המוות, מהו המוות שבתוך החיים? מהו הדבר שאם יקחו מאיתנו - כבר לא נהיה אנחנו?
העתיד בלבד, הכניס בהם משה כמה תיקונים שיבהירו זאת. למשל: בגירסה הראשונה, של הר סיני, נאמר: "זכור את יום השבת לקדשו", ואילו בגירסה של ערבות מואב נאמר "שמור את יום השבת לקדשו".
מה בין זכור לבין שמור? מדוע שינה הקב״ה את גירסתו אחרי ארבעים שנה מזכור לשמור? כדי להדגיש כי המטרה זה העתיד. זכור בא מלשון זכר, וזיכרון וזו מילה של העבר. שמור זה ציווי לעתיד. ועוד סיבות אחדות:
1. כאשר עמדו ישראל לפני הר סיני העשן וראו את הקולות, ברור היה שאיש מהם לא ישכח את המעמד הזה, ולכן הורה להם משה שיזכרו את שעיניהם רואות כרגע, כדי להעביר את הזיכרון לדור הבא. ולכן אמר להם ״זכור״! ואילו ארבעים שנה מאוחר יותר, כאשר כלה כל הדור שעמד באותו מעמד, לא יכול היה לומר להם "זכור", כי המראה לא היה לנגד עיניהם, ולכן אמר להם ״שמור״, שישמרו מנהג אבותיהם בידם וישמרו את זכר מעמד הר סיני, ויעבירוהו מאב לבן מדור לדור. הזכירה היא חובתו של הדור הראשון. השמירה - חובת הדורות הבאים.
2. "זכור" נאמר מעל הר סיני, כאשר לא היו בידיי יוצאי מצרים כל נכסים חומריים, ואילו "שמור" נאמר לקראת סוף המסע, כאשר היה כבר המשכן והיו כל תשמישי הקדושה והארון ובגדי הכהנים ושפע זהב וכסף ואבנים טובות, וכל אלה דרשו יותר שמירה מאשר זכירה. "זכור" אלה דברים שבלב, ואילו "שמור" אלו חפצים שהקדושה שורה עליהם.
3. והחשוב ביותר: בארבעים השנים הללו שבין הזכור לבין השמור, ניסה משה להפוך עם של עובדי אלילים לעם של עובדי ה', ולא עלתה בידו. ולכן, אחרי ארבעים שנה נואש ממאמציו, ואמר לעצמו: גם אם לא יזכרו מאין באה השבת - שלפחות ישמרו את המצוות ויקיימו אותן כראוי. וכך נסוג מ"זכור" ל"שמור".
דיבור אחד עם שבעה נכבדים
"שמור" אלה חובות האיברים, ו"זכור" אלה חובות הלבבות. משה הרים ידיים וויתר לעובדי האלילים שבעם על האמונה, ובלבד שישמרו ושיקיימו את המצוות. רק אלפיים וחמש-מאות שנה לאחר מכן העיז אחד מגדולי חכמי ישראל, רבי בחיי אבן פקודה, לדרוש מהעם לחזור ולקיים את חובות הלבבות.
וכדי לא להפריד בין הזכור לבין השמור, נהגו היהודים לשיר במזמורי השבת: "זכור ושמור בדיבור אחד, ציוונו אל המיוחד". ואיך נתקיימו השמור והזכור בדיבור אחד במציאות? אולי ייטיב לתאר סיפור על סוחר יהודי עשיר, שנקלע לעיירה קטנה בערב שבת, ובכיסיו סכום גדול של כסף מזומן – עשרים-אלף רובל.
הוא ניגש אל ביתו של הרב ואמר כי בשל קדושת השבת אינו רוצה להסתובב כשהכסף עליו, וביקש שהרב ישמור אצלו את הכסף עד צאת השבת. הרב ביקש שבמעמד הפקדת סכום כסף כל כך גדול בידיו, יהיו נוכחים שבעת טובי העיר, כדי שיהיו עדים. וכך, בנוכחות שבעת העדים מסר הסוחר את כספו לרב וזה הטמינו בארון הבגדים.
עם צאת השבת בא הסוחר אל הרב, וביקש לקחת בחזרה את כספו. שאל אותו הרב: איזה כסף? איני זוכר שנתת לי כסף. הסוחר נבהל ואמר כי בעת המסירה היו נוכחים פה שבעת טובי העיר. הזמין הרב את השבעה לביתו ואמר להם: האיש הזה טוען שהפקיד בידיי עשרים-אלף רובל. אתם זוכרים דבר כזה? אמרו האנשים: לא ראינו ולא שמענו.
אבל וחפוי ראש הכין הסוחר את מטלטליו לצאת לדרך. כאשר יצאו שבעת העדים, ניגש הרב לארון, הוציא את הכסף - והחזירו לסוחר. שאל הסוחר: למה עשית מה שעשית? אמר לו הרב: רק רציתי שתראה עם מי אני עובד. וכך קיים הרב זכור ושמור בדיבור אחד!
עוד בערוץ יהדות: שדיים? בקופת החולים שלי אין איבר כזה / רוחמה וייס
פורסם לראשונה 19/07/2013 13:01
לפנייה לכתב/ת 
זכור ושמור בדיבור אחד - גם בעסקים
צילום: Gettyimages
מומלצים
