אהוד בנאי: "כבר אין לי את כל הזמן שבעולם"
הוא בכלל אמור היה להיות צ'לן - "אבל שמעתי ביטלס ורולינג סטונס אז זה לא הסתדר", אומר אהוד בנאי בראיון מיוחד, ומספר על המקומות בהם הוא מוצא השראה ליצירה שלו: "אני לא צריך לשמוע קולות מהשמיים כדי להרגיש תחושה מיסטית"
בדיוק 25 שנים חלפו מאז אהוד בנאי עלה לראשונה על הבמה. לאורך כל הזמן הזה, בנאי תמיד ניסה לחדש אל מול הקהל, תחת אור הזרקורים. אלבומים יצאו ושירים התחדשו, אבל ברגע הכי ממשי, בהופעה, דברים תמיד השתנו והם ממשיכים להשתנות גם היום. לפני כשנתיים השיק בנאי בפסטיבל הפסנתר התל-אביבי את "באופק אחר", מופע של שיריו האהובים בליווי רביעיית כלי מיתר ופסנתר, שמאחוריו התיישב גם מי שהיה שותף בעיבודים, חבר "כנסיית השכל", עמי רייס.
מתוך המופע ההוא שאל בנאי את הצ'לנית מיה בלזיצמן ונגנית הויולה גליה חי. שתיהן מאוד פופולריות בקרב האמנים המובילים בישראל, כוכבות כלי מיתר של ממש - שהצטרפו אל להקתו הקבועה במופע החדש שנקרא "זאת המנגינה שלנו". מחרתיים (ה') הם יופיעו בזאפה אמפי שוני בבנימינה ומכיוון שהכרטיסים כבר אזלו כולם, הם יערכו הופעה נוספת במקום ב-15 באוגוסט. יום קודם לכן, יופיע בנאי בבריכת הסולטן בירושלים במסגרת פסטיבל חוצות היוצר.
"יש לי חולשה לכלי מיתר, אני אוהב אותם מאז שניגנתי על צ'לו ובעצם הייתי צריך להיות צ'לן", מספר לנו בנאי בפגישה לא שגרתית בסטודיו שלו שבדרום תל-אביב. "ניגנתי על צ'לו מגיל עשר עד 15, אפילו 16. היה לי מורה נפלא בשם יעקב מנזה ז"ל שהיה צ'לן בפילהרמונית והיתה לו רביעיית כלי מיתר שעשתה חזרות אצלו בסלון. הוא הראשון שאמר לי: 'לא יעזור לך כלום - אתה מוזיקאי'.
"הבעיה היתה שהוא רצה שאנגן 4-5 שעות בכל יום וחומרים קלאסיים כבדים. אני לא באתי בכלל מרקע קלאסי והייתי שומע בטרנזיסטור את קליף ריצ'ארד, אלביס, הביטלס ורולינג סטונס. רוק. זו המוזיקה שרציתי לעשות וזה לא הסתדר. אז נטשתי את הצ'לו, זה היה עצוב לו וגם לי. והוא תמיד אמר לי שאני אחזור לנגן, ולכן גם החולשה".
את סיבוב ההופעות עם חי, בלזיצמן והלהקה הוא מגדיר כטור שלא נגמר: "מעבר לכך שהן מנגנות ברביעייה קלאסית, הן גם רוקיסטיות, תותחיות על שיודעות להשתמש באפקטים ולהשתלב בלהקת רוק. בלהקה יש גם את גיל סמטנה שהיה איתי בפליטים, אבל גם הוא באיזשהו שלב עזב את הרוק והלך ללמוד מוזיקה קלאסית וניגן בפילהרמונית של ברלין. אז גם הוא יכול היה לעשות קצת עיבודים לכלי מיתר ומיה וגליה השתלבו באופן חופשי".
ויוצא לך בחזרות אולי לתפוס את הצ'לו ולנסות לנגן?
"אני עוד לא מעז. אני מת לעשות את זה. יש לי עדיין את התנועה של הקשת ויש לי את מה שנקרא הויברטו, ויש לי את זה גם בגיטרה. הרבה מהצלילים שאני מפיק בגיטרה הגיעו מהלמידה על הצ'לו. אבל אני צריך לחזור וללמוד את הפוזיציות. אני מאוד רוצה".
אתה דואג לגוון את המוזיקה והמופע שלך. מה לגביי טעמך האישי? איזו מוזיקה אתה שומע היום?
"אני מקשיב למגוון מאוד רחב, ואני חושב שקצת אפשר להכיר את העולם המוזיקלי שלי בהקשבה לתוכנית הרדיו שלי ("זה המקום", ימי שישי ב-14:00 בגלי צה"ל א.ב). אפשר לשמוע שם 'בלאק קיז', 'קאוטינג קרואוז', 'קלקסיקו', ששיר שלהם משמש גם כאות התוכנית. לצד אריות ותיקים כמו לאונרד כהן, בוב דילן וניל יאנג. וגם מוזיקה פרסית קלאסית או תימנית.
"הכלל היחידי בתוכנית הוא שאני משמיע מה שאני אוהב, ובזכותה אני גם מאוד מרחיב את האופקים שלי, אני מחפש וחופר. מאז שהתחלתי את התוכנית אני אמנם מנגן הרבה אבל עוד לא כתבתי. כרגע אני במצב של קליטה, אני רוצה לשמוע הרבה, למלא את הבטריות ולהקשיב לסוגים שונים של מוזיקה. חדשים, או ישנים שלא הכרתי. אני גם מחלק את התוכניות לפני נושאים מסוימים, אני למשל עובד עכשיו על תוכנית שהנושא שלה יהיה קפה, ומאוד מעניין לשמוע שירים סביב הנושא".
כמה פעמים יוצא לך לקחת את הגיטרה ולנגן לבדך?
"לצערי לא מספיק. אני משתדל שיהיו כמה שעות בשבוע, בבית או בחדר העבודה שלי. בזמן האחרון אני משקיע הרבה בכיוונים שונים בגיטרה. אולי בגלל ההשפעה של מייקל צ'פמן. הוא אלוף, בן 72 ואחד מאבות הפולק הבריטי ואני מקשיב לו המון. אז הגיטרה נשמעת קצת כמו סיטאר או כלי אחר. גם השלב של הכתיבה תמיד מתחיל אצלי בנגינה, אני קודם כל מחפש שבילים חדשים בגיטרה. הם מביאים את ההשראה לשירים חדשים ואז לסיפורים ולטקסטים. לפעמים גם יכול לעלות רעיון בראש, אבל הכל מתנקז לרגע שאני יושב עם הגיטרה, אז זה קורה באמת".
מסתבר שהקשר המוזיקלי עם מייקל צ'פמן הוא גדול הרבה יותר מהשראה מוזיקלית. בחודשים הקרובים יגיע צ'פמן לישראל ויערוך סיבוב הופעות בן שבוע במועדונים קטנים ואינטימיים ברחבי הארץ. בנאי יצטרף ויהיה למופע החימום שלו. ההתרגשות מצידו של בנאי בשיאה והוא מחכה לכך בקוצר רוח.
זה כנראה התחיל בסבא-רבא
מתחילת דרכו, סיפורים היו תמיד אחד מהצדדים החזקים של בנאי. אם בטקסטים של השירים, בספריו, בתוכנית הרדיו שלו או בכל מפגש בו אנשים סביבו. מצד שני, בנאי אף פעם לא שש להתראיין. כלי התקשורת מחזרים תמיד, אבל לרוב הוא מסרב, ויודע לשמור על פרטיותו היטב.
"הסיפור כנראה הגיע מאבא שלי", הוא מסביר, "הוא היה מספר סיפורים ואמר שלמד מהסבא שלו, אותו לא הכרתי. הוא מעניין, הסבא רבא הזה, הוא גם היה מנגן בעוד, אז זה טבוע אצלי. הסיפור בשבילי הוא דרך למגע עם החיים, לאו דווקא לברוח מהחיים. הסיפורים שלי בשירים ובספרים הם לא כל כך דמיוניים. לא הייתי יכול וגם לא ניסיתי אף פעם לכתוב מדע בדיוני.
"אם הייתי קולנוען - הייתי דוקומנטריסט. החיים נורא מרתקים אותי כמו שהם. הם נראים לי כמו חלום חולף שמעורר בי השתאות, מסקרן ומרתק אותי מאוד. כי אני בעצם לא מבין. הסיפור הכי מסתורי שיש זה החיים האלה הפשוטים שאנחנו חיים. אני לא צריך לטפס על הר או לשמוע קולות מהשמיים בכדי להרגיש תחושה מיסטית. אני יכול ללכת כאן בדרום תל-אביב בין אנשים ולהרגיש את הפלא הזה, את החיים שהם מין חלום חולף שיום אחד אתה מתעורר ממנו.
"לגבי הראיונות. נכון שאני ידוע בתור אחד שלא מתראיין הרבה, אבל אני חושב שכל כמה שנים אני כן נותן ראיון. אם תסתכל אפילו מתחילת הדרך, מהפליטים, אולי תראה אפילו שכל חמש או שש שנים נתתי ראיון שהיה גם מאוד ארוך ומה שנקרא, ראיון עומק", הוא צוחק, "אבל אז אני נח, צריך הרי לא לשחוק את הדבר הזה. אני צריך להתגעגע אליהם והם אליי".
אתה מתכנן את הצעד הבא שלך או נותן לזמן לעשות את שלו?
"אני דווקא חושב שעם הזמן אני מרגיש, איך לומר? שהזמן מתקצר. התחושה היא שכבר אין לי את כל הזמן שבעולם. אז אני כן קובע לי דברים ואני יודע מה אני הולך לעשות בחורף הקרוב, אבל לא מעבר לכך. יש לי משהו אחד, הבא בתור, ואני יודע שאני רוצה להגשים אותו".
ובכל זאת אתה אמן, אם היצירה לא מגיעה במסגרת שקבעת לעצמך?
"אז זה סימן שאלה, אבל באיזשהו מקום היצירה היא קצת כמו חקלאות. אתה יודע מתי זה הזמן לחרוש, מתי לזרוע ומתי הנביטה, ואני מתייחס קצת למוזיקה ככה. ובכלל שירים הם קצת כמו דבר שאתה מגדל. כשאני כותב שירים זה כמו בגן ירק. אני בא לגינה כל יום, אחד צומח, אחד אני משקה, זה אני עודר, זה כבר מוכן ואת זה אני גוזם. אני יודע למשל עכשיו שאני לא בזמן הנביטה, אני חורש. ויש לי הרגשה שבחורף, אם אני אקח גיטרה אקוסטית ואכנס לאולפן, אפילו לא גדול, רק אני והגיטרה - זה יקרה, משהו יקרה.
"אני גם רוצה להשאיר לעצמי מקום להפתעות. לא להרגיש כמו איזו מכונה משומנת שיודעת הכל, כי האמת היא שאני לא יודע. אבל אני רוצה לנסות לכוון. התוצאה כבר לא לגמרי בידיי. זו תמיד הפתעה וכשההפתעה היא טובה - זה תענוג".
אחרי כל הזמן הזה, שכאתה ניצב מחדש מול קהל על הבמה. אני מתאר לעצמי שההתרגשות תמיד שם. אבל גם הלחץ? הלב דופק?
"מאוד. בשום דבר בהופעה אין לך ערבון ואתה לא יכול לקחת את זה כדבר מובן מאליו. זה כל פעם מחדש. הקהל מחדש, המקום מחדש, המצב והירח הכוכבים מחדש, הסאונד מחדש. וכל פעם אני מרגיש 'וואי, זה עוד פעם ההר הזה שצריך לטפס עליו'.
'זה גם מה שמרגש מאוד. זה כמו המראה של מטוס. באמצע ההופעה, אחרי שהמטוס המריא והוא כבר טס, אז אפשר גם לשחרר חגורות וזה הרגע בו אני מתחיל לנשום. זה לוקח בערך חמישה או שישה שירים. הייתי צריך להתגבר על פחד במה מאוד חזק בתחילת הדרך וזו אחת הסיבות שברחתי מהבמה עד גיל 35. זה לא רק בגלל חברות התקליטים שלא רצו להחתים אותי, גם בגלל שאני נורא פחדתי. זה היה עבורי כמו להיות על צוק. ויש לי גם פחד גבהים. עדיין".
פעמים רבות בעולם המוזיקה הישראלי אומרים לאמנים צעירים: 'תראו, אהוד בנאי הוציא את האלבום הראשון שלו רק בגיל 34 אז אל תאבדו תקווה'. אתה נותן לפעמים לצעירים את עצמך כדוגמה?
"אני אף פעם לא נותן את עצמי כדוגמה. אני גם לא יודע אם אני דוגמה כל כך טובה בשביל צעירים שרוצים", הוא צוחק ועובר במהירה לרצינות אדירה: "זה לא קל, והיום זה אפילו קשה יותר. מגיעים אלי דברים מאוד יפים של זמרים צעירים, ומידי פעם אני משמיע קצת בתוכנית שלי. אני מרגיש את התסכול שלהם, שאין להם איך לצאת, לאן לצאת ואין מי שיוציא אותם. הרדיו לא משמיע וחברות תקליטים לא ממהרות להחתים.
"זה קשה ואני מבין כי אדם שיש לו דחף יצירתי לא יכול לחנוק אותו, הוא חייב לשחרר. אז אני אומר פשוט להתמיד ולקוות. אני מאמין שבסופו של דבר זה יקרה. אם אתה באמת רוצה ובאמת לא יכול בלי זה - אז לא להתייאש וליהנות גם. ליהנות מהרגעים שאתה שר, מנגן ומקליט. אפילו אם עדיין לא קיבלת את הצ'אנס. זה מה שהחזיק אותי כל השנים, אני פשוט לא יכולתי שלא לנגן".
