כשאבותינו אכלו את העמים לתיאבון
עם ישראל מקבל מהקב"ה הבטחה להטבות חומריות מפליגות, לא בזכות היותו עם נפלא הראוי לפרס, אלא בזכות רשעתם של הגויים. הכל יחסי בחיים, אפילו מידת הענווה של משה רבנו
הקב״ה מבטיח לעם את ההבטחות הגדולות ביותר שהוא מוכן להעניק לעם קשה העורף הזה, בתנאי אחד: שיאהב את הקב״ה וימלא את מצוותיו. "וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ: כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ".
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >
הוא אינו מצפה שהעם ינהג כראוי משום שנתגלתה לו האמת, או שזכה להארה, או משום שהוא אסיר תודה על הניסים שעשה לו אלוהים מאז יציאת מצרים, חס וחלילה! הוא מצפה שינהג כראוי משום שהוא עומד לקבל בתמורה הרבה הטבות חומריות. ירבה פרי בטנך, וירבה פרי אדמתך, וירבה צאנך. ה׳ יסיר ממך כל חולי וכל מדווי מצרים ונתנם בכל שונאיך, וכך תוכל להתרבות באין מפריע.
אך הפסוק הראוי לתשומת לב מיוחדת הוא הפסוק ״ואכלת את כל העמים״. לא ואכלת את פרי אדמתך, אלא ואכלת את העמים. כלומר, תשמידם השמדה טוטאלית. הפועל "אכל" במשמעות זאת מופיע גם בתהילים: "כי אכל את יעקב ואת נווהו השמו". בניגוד לעברית של ימינו שבה הביטוי לאכול, "אכלת-אותה", הוא בעל משמעות של הפסד - במקרא הוא בעל משמעות של ניצחון.
נחיתת אונס בג'ונגל
ובקשר לפסוק ואכלת את כל העמים, אולי ראוי להמתיק זאת בסיפור על מטוס תיירים בריטי שנחת נחיתת אונס בלב הג׳ונגל, באיזור בו שכן שבט של אוכלי אדם. הקניבלים מיהרו לרוץ לתפוס להם כל אחד איזה תייר לארוחת הצהריים. מיד עמד עליהם הצ׳יף וקרא: אל תגעו בהם! אנחנו נכניס אותם למשך חודש למחנה פיטום, נאכיל אותם טוב-טוב, ואחרי שישמינו כראוי, אז נאכל אותם - ונקיים מצוות "ואכלת את כל העמים".
בני השבט קיבלו את עצתו, ואחרי חודש אכן ערכו כרה ענקית ואכלו את כל התיירים. שבוע לאחר מכן נחת באותו המקום מטוס עם תיירים יהודים. הקניבלים רצו מהר לתפוס אותם ולהכניסם למחנה הפיטום. עמד עליהם הצ׳יף וצעק: אתם השתגעתם? הם יהודים! אם תכניסו אותם למחנה אחד, הם יאכלו אחד את השני!
וכל זאת ראשיתו בברכתו של משה, "ואכלת את כל העמים".
הכל יחסי בחיים. גם הצדיקים
לאחר שהקב״ה מבטיח לעם הבטחות חומריות מפליגות, הוא מזהיר אותו שלא יחשוב שכל הטובות המובטחות לו באו
בזכות היותו עם נפלא, הראוי לפרס, אלא בזכות רשעתם של הגויים. וכך זוכה העם בהטבות לא בגלל שהוא טוב, אלא בגלל שהגויים רעים יותר. לא בצדקתך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגויים האלה ה׳ מורישם מפניך. כלומר, אתה טוב באופן יחסי, ולא באופן מוחלט. בדומה למה שנאמר על נוח שהיה "איש צדיק בדורותיו". כלומר, היה צדיק יחסית לבני דורו. וכן אמרו: יפתח בדורו כשמואל בדורו. הכל יחסי.
ובעניין יחסיות הטוב ויחסיות הרע נהגו החסידים לערער על כך, ואמרו: הטוב אינו יחסי, אלא מוחלט. והוכיחו זאת באמרם: הנה האדם הטוב רוצה שבנו יהיה טוב. והאדם הרע אף הוא רוצה שבנו יהיה טוב. וכך אנו לומדים שערכי המוסר אינם יחסיים, אלא מוחלטים.
בהקשר זה אמר רבי משה לייב מסאסוב, מגדולי החסידות, כי לפעמים האפיקורסים טובים מן המאמינים. וכך אמר: לפעמים אתה רואה אדם אומלל מתגולל ברחוב, ואתה חולף על פניו ומפטיר: מן השמים ירחמו. אבל מי שאינו מאמין כי יש משהו בשמים, רואה מחובתו לעזור! וכך אנו רואים, לדבריו, כי האפיקורסים הם שלוחיו של הקב״ה!
משה נותן דוגמה אישית, הפוך-על-הפוך
חלק עיקרי מהברכות שמבטיח הקב״ה לעם קשור, כאמור, בפרי האדמה ובברכה הבאה מהגשמים, כאשר הם באים
בעיתם. וכבר העירו על כך חכמים כשאמרו כי עלינו לבקש מהקב"ה שלא ייעתר לתפילתם של עוברי דרכים, שהם מתפללים שלא יירד גשם כאשר העולם זקוק לגשמים.
וכדי להראותכם כמה נכונה אמירה זו, אביא סיפור ששמעתי מידידי דודו דותן, זכרונו לברכה, שהגיע יום אחד לניו-יורק והלך לראות הצגת צהריים של קומיקאי אמריקני ידוע, שהיה אהוב עליו עוד מילדותו. הוא מספר כי ישב באולם. הקומיקאי הזקן יצא אל הבמה, ניגש למיקרופון ואמר: אני רואה שנמצאים באולם ארבעה-עשר אנשים. זה כנראה בגלל הגשם. אתמול הייתה שמש - לא היה אף אחד. וזו הוכחה שהגשם מביא פרנסה לא רק לחקלאים!
בהמשך הפרשה אנחנו מגיעים לנושא רגיש מאוד: הדוגמה האישית. משה רבנו בדבריו חוזר ומתריע בפני העם שלא יתפארו על הצלחתם, ושלא יאמרו: כוחי ועוצם ידי הם שעמדו לי. אך הוא עצמו לא תמיד נותן דוגמה אישית למידת הענווה המפורסמת שלו. הוא, למשל, מהלל את עצמו בחזרו שוב ושוב על הסיפורים: איך הציל את העם מכליה פעם אחר פעם.
האם חשב שהצניעות המופרזת תיתפס כגאווה? בהחלט ייתכן. משה נשא בלבו בעוצמה כל כך גדולה את האמונה בשליחותו, עד שמידת הענווה נראתה לו דווקא מזיקה לשמירת הדבר החשוב באמת: הזכור והשמור. בצמתים היסטוריים חשובים יש ומתהפך הגלגל.
מה שהחלוצים למדו ממשה רבנו
ואני חוויתי זאת על בשרי. רוח האמונה והגאווה בשליחות ההיסטורית ליוותה גם את חלוציי ההתיישבות בארץ ישראל,
שבלי שום רגש של ענווה נהגו לתעד את מפעלם בביטויים מלאי פאתוס, כיודעים שאכן הם בוראים עולם חדש, ואין להם צורך להצטנע. וכביטוי לאותה גאווה נהגו להנציח כל צעד שעשו לקראת הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
ומנהג היה בידם להניח אבן פינה ומגילת יסוד, תחת כל בניין רענן שהקימו, ולכתוב מגילת יסוד מלאה הוד ציוני לאומי. ועל כך לגלג נתן אלתרמן כשניסה לחקות את סגנון המגילות הללו, ואת ההתפארות הטמונה בהן:
בשנת כך לחורבן, בשנת כך לשאיה/ עת פשטו בעולם רוחות ליל וציה/ אנחנו אנחנו אנחנו אנחנו/ בשעה זו וזו זו האבן הינחנו/ ותבוא לעדות עלי כתב כל הכנסת/ שנבנה פה אולם התעמלות עם מרפסת.
הצניעות אינה יאה אלא לגדולים באמת, כי אחרת הצניעות היא גאווה. וגאוותו של משה במפעלותיו, דווקא היא סוד צניעותו וענוותו!
לפנייה לכתב/ת 
