"עכשיו נשברים": פרק מספר

1

התעוררתי. עודד למרגלותי, מתרווח במקומו. יום שבת בצהריים. ואני בוואדי. שוב חלמתי. מאז ומתמיד שעות הצהריים בשבת היו לי זמן אחר, מנותק משאר החיים. כולם ישנים, סגורים בחדרי הקיבוץ הצוננים, מוטלים על מצעי קיץ דהויים, כרוכים בשמיכות פיקה קרושות, ואני יוצא לשוטט בקיבוץ, "שׁוֹלָל וְעָרוֹם", כמו ששלמה, המורה להיסטוריה, אומר בכל פעם שהוא פוגש אותי בבית הספר יחף ומחפש עניין.

המדרכות מתפצלות ונאספות, כמו ורידים ועורקים, ואני מתהלך ומלטף ברגליים מיֻחפות את חומן, דורך על פירות אזדרכת מתפצפצים, מקצה הקיבוץ ועד קצהו, ואז יוצא מהשער של גדר המערכת וממשיך לשוטט ברחבי הוואדי שמעבר לגדר, הברושים הנמוכים מסתירים אותי מהשמש הקופחת ומהעולם. בבית הקברות, הפינה המטופחת ביותר בקיבוץ, הברושים הגבוהים מסתירים אותי. תמיד בסוף השיטוטים בוואדי אני מגיע אל הגבעה הקטנטנה, שעל חצייה מטיל צל האיקליפטוס הקטן שלי. נשכב לי על הגב, על עשב ירוק ורך או על עשב צהוב ודוקר, עוצם עיניים ונדרך לקראת החלומות, ועודד משתדל לא לנבוח כדי לא להפריע.

"עכשיו נשברים". ספר שנכתב לאט

אולי מאז ומתמיד רק כאן אני חולם. אני לא זוכר אף חלום ממקום אחר, אולי רק אחד מהבית, וגם הוא מעורפל. היתה בו זקנה אחת, רעה, שחסמה לי את הדרך עם כיסא הגלגלים שלה וצעקה עלי גנב גנב. אולי מאז הפסקתי לזכור את החלומות שלי בבית. מצאתי את הזמן והמקום הפרטיים שלי בשביל לחלום, צהרי שבת שלי בוואדי שלי. אני ואני ואני.

על הדשא מחוץ לחדר יושבים החבר'ה ואני מצטרף. אביתר בנאי נשמע ברקע, אנחנו ערימה של חבר'ה שמתבגרים לצלילי "תיאטרון רוסי". לידנו ניצב עמוד חשמל מעץ, ובראשו יושב החתול של לילך, ואנחנו מחליטים לנסות להוריד אותו. אנחנו זורקים סביבו אבנים קטנות ומתיזים עליו מים עם צינור ירוק מרושת במשבצות לבנות שקו צהוב דק מלווה אותו לכל אורכו, אך רוח השטות שלנו לא מרגשת אותו כלל, והוא רק בוחן אותנו באדישות.

ברגע של חולשה מסוימת, שתי בנות הולכות להביא סולם ברזל מהחשמלייה, וברגע של חולשה תהומית, אני מתנדב לעלות עם מטאטא ביד ולבצע את המשימה. אני לא אמיץ במיוחד, אבל גם לא מי-יודע-מה זהיר, ונראה שהשיעמום המצטבר של עוד יום חול, ביחד עם השיעמום הדחוס, העבה, האינסופי, שעוטף את הכול בגיל הזה, הביאו לפתע לשיבוש נדיר במערכות שלי ושל השגרה, כיוון שבזה הרגע ממש אני נמצא בעמדה מסוכנת בעליל. ומהעמדה הזאת, בראש סולם ברזל שמלוכסן אל עמוד החשמל, אני מנסה לדחוף את החתול עם המטאטא, בהתחלה מלמטה, אחר כך מלמעלה ואז מהצדדים, אך מהר מאוד מתחוור לי, לדאבוני, שלא פשוט כלל וכלל לגרום לו להתקרב אל הקרקע. מְאֹד קָשֶׁה פֹּה כָּל הַלְּבַד הַזֶּה, אוֹי וַאֲבוֹי לִי.

ואולי אם לא הייתי קיבוצניק – כלומר, אם לא הייתי יחף – ואולי אם הדשא והסולם לא היו רטובים מהמים שהתזנו קודם מהצינור הירוק המרושת משבצות לבנות שקו צהוב מלווה אותו לכל אורכו, ואולי אם הסולם ומוט המטאטא לא היו עשויים ממתכת, ואולי אם בני-ישראל היו מאבדים את דרכם במדבר ומחליטים להשתקע שם ולחיות עד עצם היום הזה באושר ועושר באוהלים ללא חיבור לחשמל – אז הכול היה נגמר אחרת. אולי. אך לא כך היה. ובעודי שקוע בלהנדס זוויות תקיפה מתוחכמות, הודף בקושי את פעימות הייאוש המפעפעות בי, לפתע מתאבן גופי. יֵשׁ לִי לַחַץ בָּאָזְנַיִם וּסְרָטִים כְּחֻלִּים בָּרֹאשׁ.

פחד, שכמותו לא אדע עוד מימַי, מציף באחת את כולי. אני מתחשמל.

אני לא יכול לזוז אני רואה הכול אני מרגיש הכול האיברים מכווצים בכאב אדיר אני גוש שסובל ברגעיו האחרונים אני ספק חי מתבוסס באימה חשמל זורם בעורקים מה יהיה מה יגידו ההורים אני לא רוצה למות עדיין – מה הספקתי מה לא הספקתי מה הייתי עושה כעת לו רק יכולתי, יותר מדי דברים טרם ניסיתי תוכניות על גבי תוכניות - ייסורי החמצה וסקרנות אין-קץ ותסכול אין-שובע ואני לא יכול להזיז את הידיים ואני לא יכול לדבר ולא יכול לבכות ואפילו לא לנשום –

בצרור החיים תהא נשמתי צרורה – אני תלוי בין ארץ לרקיע אני זורם במעלה מפל אני הופך לזרם נגדי אני מזמזם כרבבות כוורות של צרעות ערוכות לקרב, הזמזום הנורא משתק את התחושה, הפחד משתלט לחלוטין, מה יכתבו על מצבתי בכתב שקוע, חללים זעירים ודוממים בתוך העצמות מתרוקנים ושואבים לתוכם את כל מה שבסביבתם והמסה מתרכזת והגוף קורס אל תוך עצמו. הכול שחור. הכול שחור. הבזק של קרקע. ושוב שחור. צעקת פחד קטועה ברקע. לא ממני. הכול שחור. הכול קורה באמת. הכול שחור. הכול מציאות. הכול שחור. הכול נגמר. וְאֵין לִי אַהֲבָה בֵּינְתַיִם.

המחשבה הראשונה שלי – אני חי. פשוט כך. כולם מתגודדים סביבי, אני שרוע על הדשא, קצת מלוכלך בבוץ וכנראה חיוור להחריד. מיד כשנפלתי ניסיתי לקום ולרוץ ולנוס מהסיוט, אך נפלתי ארצה. והנה פתאום נראה שאולי הכול עבר והכול בכלל בסדר, רק הרגל כואבת, כף הרגל, והכאב שם לא מרפה. כאב. היא מתחזקת והולכת עכשיו, כאב לופתת, כאב חזקה מדי. מביאים לי קרח במגבת ושמים לי על הרגל, אומרים לי לנסות להזיז אותה, לא לקום, לא לעצום עיניים, לספר מה קרה, לא, אל תעצום, למה קפצת פתאום. "לא קפצתי, בחיי שלא, התחשמלתי," אני לוחש, "התחשמלתי." והפנים שלהם, של כולם, המומים, ואני מהנהן בראשי, מתמסר כנגד רצוני לקריסה המכריעה תחת כובד העייפות, אני מוכרח לעצום עיניים, רק לרגע, לעצום את עצמי ולנוח, אבל אסור לי להפחיד אותם, אני נלחם לא לאבד את ההכרה, אני מחזיק חזק, אני מנסה להתאפס מבלי לאפס את המערכות, אף פעם לא התעלפתי ואני בהחלט לא מתכוון להתחיל עם זה עכשיו, אני אשכב פה בשקט ואירגע בהכרה מלאה.

"לא צריך, באמת שלא צריך," אני ממלמל בתוקף נוכח הפצרותיהם, "אני לא רוצה רופא,

גם לא אחות, גם לא את אמא, הכול בסדר, בואו נחכה עוד רגע, אני בסדר." אחרי כמה דקות אני מאושש מספיק כדי לנסות להיכנס אל החדר, אני מנסה לעמוד אך כאב נושכת לי את כף הרגל, נושכת חזק מדי, אני נשען בכוח על הכתפיים של שניים מהחבר'ה ומדדה פנימה באטיות, קורס על המיטה, כוכבים מנצנצים מתוך כיפות הזיעה הקטנות על זרועותי, אני מתקשר לאמא, היא אחות, היא מגיעה בתוך חמש דקות ואני מוטל כמו ילד, אמא-תראי-מה-ציירתי, שותק, ממתין בדריכות למוצא פיה. ראי, אמא, מַחְמַל נפשך חֵרֵף נפשו, ועוד למען חתול, או לפחות למען השיעמום. היא בוחנת את הרגל שלי ואני נזכר פתאום איך בתחילת גיל ההתבגרות, כשהנצו רימוני עלומי, ולאחר ימים רבים של ייסורי דאגה קשים ומורטי עצבים, הלכתי לאמא בהשלמה עם מר גורלי וביקשתי שתמשש את הפטמות שלי כי כנראה יש לי סרטן.

והיא הסבירה אז בסבלנות של תעצומות אימהיות שזה לא סרטן, זה רק גיל ההתבגרות, וזה טבעי, ושלאט לאט כל החלקים בגוף שלי יתבגרו וישתנו, ואכן כך היה. האף היה אחד הדברים הראשונים שהשתנו, כלומר גדלו, והוא חיכה, האף, די הרבה זמן, בסבלנות, עד ששאר הפָּנים ושאר הגוף גדלו בהתאמה אליו.

"עכשיו נשברים", מאת אלעד ערמון. הוצאת ידיעות ספרים. 168 עמ'.