זעקת הקוזאק הנגזל: פרנקל הבין שאינו רצוי
עלובה ומגוחכת היא זעקת אחד שנדמה לו שהוא נגזל כמו יעקב פרנקל, דקה לפני שהתבכיין על הסרת מועמדותו. ויש לו את החוצפה לטעון ש"העלו אותו על המוקד". סיפור הדיוטי פרי הגיע לתודעה הציבורית כשזו עסקה באי התאמתו
תזכורת לחובבי העובדות ואלה שלא מתרגשים ממילים מתלהמות: פרנקל בחר לפרוש בדיוק, אבל בדיוק ברגע שבו הבירור העובדתי על מה שהיה או לא היה בשדה התעופה בהונג קונג לפני שבע שנים הצריך ממנו, על פי בדיקת היועץ המשפטי לממשלה, לוותר על סודיות וקצת לחשוף את פרטיותו.
והנה, כך מתברר מן ההודעה הדרמטית שלו, הוא זה שבחר לא לוותר, לא להתמודד עם הטענות שהועלו נגדו, לא לאוורר את הסיפור באור השמש המחטא - ועוד יש לו החוצפה לטעון, ש"העלו אותו על המוקד" והכפישו אותו ושמו לו רגל ואולי גם שתו את דמו, עשו לו משפט שדה - מיטב הקלישאות המשמשות אנשים, שאשמתם או חפותם עומדת להתברר אבל ממש לא מתחשק להם הבירור הזה, וטעמיהם - עמם.
כמה פעמים כבר שמעתם את זה, וכמה פעמים צפיתם - לא בהפתעה - בפרקים הבאים של טלנובלות ציבוריות שיש בהן כישלונות ושחיתויות, חשיפות קטנות וגדולות של מעשי כיעור, פשעים ועבירות קלות? יותר מדי, נכון? אלא שהפעם זה שונה. הפעם, להפתעתם הגדולה של פרנקל ומי שבחרו בו כמועמד, סיפור הדיוטי פרי בהונג קונג הגיע לתודעה הציבורית כשזו כבר הייתה עסוקה במרץ בבחינת חסרונותיו המהותיים של פרנקל, שלא לומר אי התאמתו לתפקיד.
כי הרי מרגע שפרש מפרק א' של הנגידות בישראל, הצליח האיש הזה לרשום לחובתו מעורבות או ניהול בכמה כישלונות פיננסיים גדולים למדי, בהיקפים של מיליארדי דולרים. לכישלונות של פרנקל קוראים לומניס, AIG ו-ג'יי. פי מורגן, ולשיטה שבה דילג מעליהן אל היעדים הבאים קוראים "פראיירים לא מתים, הם רק מתחלפים". מגובים ברוח הזאת ובחוסר הבנה טוטאלי של רחשי לב הציבור, הציגו שר האוצר וראש הממשלה את פרנקל כסוג של פילנתרופ מושיע שיורד מאולימפוס כלכלי לסייע לנו, הקטנים והעלובים.
לראשונה בתולדותיהם כציבור של אזרחים, ישראלים רבים עד מאוד לא קנו את הספין - וגם המשיכו להתעניין במרץ באורחותיו של המועמד לנגידות, לנבור בהתנהלותו בעבר ולקרוא את הדיווחים במדורי הכלכלה על אודותיו: זהו חידוש מרעיש בשיח שלנו. עד תחילת המחאה החברתית, בכלל לא ידענו ש"זו הכלכלה, טמבל". חשבנו שצבא וביטחון הם חזות הכול, ובאמת מה אנחנו מבינים במינויים של רמטכ"לים.
ופתאום, ראו זה פלא: ראשית אנחנו מתעניינים. מספיק כדי ללמוד שלא כל נתון שזורקים לנו מלמעלה, מן המקום שאליו לא מגיעה שוועת המגפונים, הוא אמת ויציב ואין בלתו. גם לנו מותר לנסות לנתח, להתווכח, להציב אלטרנטיבות - ואנחנו עושים זאת במרץ בפייסבוק, כל הזמן - ונותנים רוח גבית לעיתונאים שממשיכים לעשות זאת ומקבלים מוטיבציה חדשה של כלבי שמירה. הפעם הם שומרים על הקופה הציבורית. והם עושים זאת עבורנו, האזרחים.
הם גם לא רוצים מיליונר
אז המשכנו להתעניין במינויו של פרנקל כאילו לא היה אירוע פקידותי יבשושי אלא משהו שישפיע על חיינו ביום יום, כי הרי באמת ישפיע: אנשים מבינים כיום שמדיניות הריבית של נגיד תפעל לטובת או לרעת יתרת המשכנתה שלהם או הסיכוי לקנות דירה, מצב הפנסיה שלהם או הסיכוי להיאחז בציפורניים במעמד הביניים. ולאנשים אכפת מי יהיה הנגיד הזה, והם לא באמת רוצים מישהו שסוחב על גבו ערימת כישלונות.
וכן, הם גם לא רוצים מיליונר שהתחשק לו לעשות או לא לעשות
מעשה בלתי ראוי בדיוטי פרי. הם הביעו את חוסר הרצון הזה בסטטוסים שנונים וקריקטורות חובבניות, פוסטים רוויי סימני קריאה, זעקות ולחישות - והנושא, למגינת לבו של פרנקל, לא ירד מהפרק.
באיחור מסוים הבין שלא רוצים אותו. מי שעדיין לא הבין הם האנשים שביקשו לראותו כנגיד ומצטרפים כעת לזעקת הקוזאק שנגזל. יש בעיה עם הזעקה הזאת: כשצועקים בתוך חדר הישיבות של הממשלה, אפילו עם מגפונים, אנחנו שם בחוץ כבר לא שומעים כלום. ולא, לא נכון לומר, שאנשים טובים לא ילכו עוד למשרות ציבוריות אחרי מה שעשו לפרנקל. אכלו לו, שתו לו? הבאים אחריו יידעו כי הם אחראים למעשיהם, והם אחראים להצלחותיהם וכישלונותיהם, והם אחראים גם כלפינו. בעיקר כלפינו.
לפנייה לכתב/ת 
