אני, אמנון לוי, מזרחי

זה היה כמו לגעת בפצע. יותר גרוע - לחטט בו. המון שנים לא רציתי לדבר על הפצע המזרחי. בהתחלה הכחשתי, אחר כך הדחקתי, ובסוף, כשהודיתי בפני עצמי שזה מכאיב לי, נזפתי בעצמי ואמרתי שב בשקט, מה זה יועיל אם תדבר? טוב לא יצא מזה.

אני כבר מדמיין את הקוראים תמהים במקרה הטוב, וכועסים במקרה הרע. אמנון לוי? מה כואב לו, האיש עשה קריירה, יש לו תוכנית בטלוויזיה, יש לו חברה משל עצמו, הוא בא לפה להתבכיין? הוא?

מתוך "הפנים האמיתיות של השד העדתי"

ממצליחן לא מוכנים לקבל כאב, כי הוא הצליח, וממפסידן בוודאי ובוודאי שלא מוכנים לקבל - איזה מין לוזר מנסה להאשים את העניין העדתי בכישלונו בחיים?

וככה שתקתי כל השנים. לא כי זה לא הפריע לי, לא כי זה לא כאב, אלא כיוון שנוסחת ההשתקה שעובדת חזק כל כך בחברה הישראלית, עבדה גם עליי. התביישתי לדבר. הבושה היא תמיד מנת חלקו של הקורבן. הנאנסת מתביישת, לא האנס. ובכלל, מי רוצה לשים את עצמו בעמדת הקורבן?

כשניגשתי לעשות את הסדרה החדשה "הפנים האמיתיות של השד העדתי" (שתעלה ביום ה' בערוץ 10), עברו בי כל המחשבות האלו. ובכל זאת עשיתי אותה מתוך התחושה שדי, הגיע הזמן לדבר, יהיה מה שיהיה. יצאתי לדרך עם מועקה, אבל גם אני לא הייתי מוכן למה שמצאתי. חרשתי עם הצוות שלי את הארץ, היינו בעיירות הפיתוח, בערים המרכזיות, פגשנו צעירים מזרחיים, ילדים, מבוגרים, עשירים ומצליחנים, ועניים חסרי סיכוי. שמענו אותם. וזה היה מדהים.

הדהים אותי למשל למצוא עיירות שלמות שבהן חיים בני נוער שלא פגשו אשכנזי מימיהם. אין להם ילד אשכנזי אחד בכיתה, חלקם חושבים שלאשכנזים יש שפה אחרת, דת אחרת. כששואלים אותם "מה אתם יודעים על האשכנזים", הם עונים: "הם נשרפים מהר". ומסבירים: "יש להם עור לבן כל כך שהם נשרפים כשהם יוצאים אל השמש".

שיחה עם אריה דרעי, מתוך "הפנים האמיתיות של השד העדתי"

פגשתי בני נוער שמאמינים בלב שלם שהאשכנזים חכמים מהם, ולכן הם נועדו להיות עורכי הדין והרופאים, בעוד שהם, הנערים המזרחיים, נולדו להיות פועלים. כשהבעתי זעזוע, שאל אותי ילד אחד בתמימות: "ראית פעם פועל אשכנזי?" ולא היה כעס או ציניות בדבריו, רק תמימות שוברת לב של מי שגדל בגטו מזרחי ואין לו שום מודל אחר להזדהות.

פגשתי בני נוער לפני גיוס, שחולמים ללכת לסיירות, לשייטת, לקורס טייס, אבל פוחדים שברגע שיגלו שהם מרוקאים מעיירת פיתוח, יורידו להם מהקב"א. אמרתי להם שזה לא נכון, שהם טועים, אבל אז הלכתי לסוציולוג צבאי שעשה עבודת מחקר גדולה על הקב"א עבור הצבא, ושמעתי ממנו שהם לא לגמרי טועים. "פעם זה היה כך לחלוטין", הוא אמר, "היום הפערים הצטמצמו, אבל פעם אחרונה שבדקתי עדיין היו פערים גדולים בין מזרחיים ואשכנזים בצבא".

מתוך הסדרה. הפערים הצטמצמו, אבל הם קיימים

כינסתי את האחים שלי לשיחה מול המצלמות, אנחנו חמישה, אני הצעיר שביניהם, ואף פעם לא דיברנו על המזרחיות שלנו. הנושא היה טאבו בבית. אמא שלי ז"ל חינכה אותנו לא לקטר, להשתלב. "תאכלו מה שאתם רוצים", אמרה לנו בערבית, "אבל תתלבשו כמו כולם", והכולם שלה היה אשכנזי.

עם המסר הזה אחיי שלי לא הסכימו בתחילה לדבר על חוויות קיפוח, אבל אחרי שיחה של שעות החלו לצאת סיפורים של כאב. אחי סיפר שבכיתה א' ביקש מאמא שלנו לשפשף את עורו כדי שיהיה לבן, אחותי סיפרה שכבר כילדה החליטה שהיא תתחתן רק עם אשכנזים. למה? כדי שילדיה לא יסבלו כמוה.

נוכחתי לדעת שגם אני, בלי שנתתי לעצמי דין וחשבון, יצאתי רק עם בחורות אשכנזיות. הפסיכיאטר השחור פרנץ פאנון, שהתחתן עם אישה לבנה, אמר: "כשאני מלטף את שדיה הלבנים, אני תופש את כל אירופה בידיים". האם גם אני בלא מודע שלי רציתי לתפוש את אירופה? כשנולד בננו והבאנו אותו לטיפת חלב, קידמה אותנו האחות בברכה חמה. "מזל טוב, הילד שלכם יצא לבן כמו אמא שלו", היא אמרה, ואני ראיתי בזה מחמאה.

חצי שנה צילמנו הצוות ואני את הסדרה הזו. היו ימים שבהם חזרתי הביתה בלי יכולת לדבר. היו ימים שבהם יכולתי לדבר רק על מה שראיתי בצילומים. ככל שצילמתי, העזתי יותר: לדבר על ההשתכנזות שלי, שבה החלתי לראות תהליך של בגידה עצמית, של התרחקות מעצמי, לדבר על הוויתורים שעשיתי בחיים בגלל הבחירה הזו, למשל קרע עם אבי שלא אוחה עד יום מותו.

לא יצרתי את הסדרה הזו ככתב אישום, לא ככתב שנאה ובטח לא ככתב הסתה. זו סדרה שנעשתה באהבה ובדאגה. היא נועדה לבקש מהצופים רק דבר אחד. לחשוב. ליתר דיוק, לחשוב מחדש.

כשהייתי צריך לבחור שם לסדרה, היססתי. "השד העדתי" הוא שם נורא. שם גנאי לבקשה צנועה ופשוטה לשוויון הזדמנויות. אף אחד הרי לא אומר השד הפמיניסטי. בכל זאת בחרתי בשם הזה, כי מה שבעצם רציתי להגיד בסדרה הזו הוא שהבקבוק ריק. אין שד. יש רק אנשים שרוצים להגיד את אשר על ליבם, ויש להם מה להגיד. תקשיבו להם.