אנתרקס: "המסע מחורבן, הבמה שווה הכל"
רגע לפני שלהקת המטאל "אנתרקס" מגיעה לישראל, מנהיג ההרכב סקוט איאן מספר בראיון מיוחד על ההתרגשות לפני העליה לבמה, על חסד הנעורים שהם שומרים ל"מטאליקה" ועל ההזדמנות להופיע כאן: "באמת רצינו לגרום לזה לקרות"
אבל אז הגיעה אותה "מטאליקה" ובצעד לא צפוי יצרה מסע הופעות בשם "The Big Four" (ארבע הגדולות) המוקדש לארבע הלהקות החלוציות של סגנון הטראש מטאל: מטאליקה, מגהדת', סלייר ואנתרקס. לארבע הכנופיות שבשנות השמונים חדרו לאוזניים של אמריקה הצעירה ואז לעולם כולו. ההופעות המיוחדות הפכו להיסטריה בקרב מיליוני מעריצי המוזיקה הקיצונית ו"אנתרקס", שעוד רגע עמדה לעשות קאמבק, זכתה בדיוק להזדמנות לה קיוותה לחזור למשחק.
"התזמון לא יכול היה להיות יותר טוב", מספר גיטריסט ומנהיג הלהקה סקוט איאן בראיון מיוחד ל-ynet. "באותו הזמן עבדנו על אלבום חדש וידענו שהוא ייצא בסתיו של 2011. מטאליקה באמת נתנה לנו את ההזדמנות לנגן מול קהלים עצומים בכל מקום ואת זה, מן הסתם, לא היינו יכולים לעשות בעצמנו. הם ממש הגישו לנו את ההזדמנות.
"כמובן שבסופו של דבר העבודה שלנו היתה לעלות על הבמה ולפוצץ לאנשים את המוח - ואני חושב שזה מה שעשינו, אבל ההופעות האלה יצרו מודעות ענקית מחודשת ללהקה ולתפיסה של מי היא "אנתרקס" ושל החשיבות שלה בעולם המטאל. זה כל כך נגע לנו. כי האלבום החדש היה בדרך וזה שם אותנו בחזרה על המפה בצורה כל כך משמעותית".
אנתרקס על הבמה בהופעת ארבע הגדולות. בקרוב היא אצלנו
האלבום לו קראה הלהקה "Worship Music", היה הראשון מזה 21 שנים שהוקלט עם ג'ואי בלדונה, סולנה הישן והאהוב ששב לכנופייתו הניו-יורקית. האלבום זכה לביקורות מצוינות, אנתרקס שוב יצאה לדרכים והקאמבק הושלם. עכשיו "אנתרקס" תעשה את דרכה אלינו בפעם הראשונה - תנחת ב-13 באוגוסט במוןעדון הבארבי בתל-אביב, ותסמן תחנה אחת לפני אחרונה במסע. אחר כך הם יקחו מנוחה וישובו לכתיבה ולהקלטה של אלבום חדש. ה-11 במספר.
"אנתרקס" בימים ההם באחד משיריה הגדולים, "Madhouse"
"ללא ספק, אנחנו מתרגשים בכל פעם שאנחנו מגיעים לנגן במדינה שעוד לא ביקרנו בה", אומר איאן, "אנחנו מסתובבים כל כך הרבה שנים כך שבאמת לא נשארו עוד הרבה מקומות שעוד לא היינו בהם. אז ההזדמנות להגיע למקום חדש היא גדולה, ובמיוחד לישראל, שבאופן אישי עבורי, זה מקום שתמיד רציתי לבקר בו. זו ממש היתה הפתעה נעימה כשראיתי את ישראל בלוח שלנו. לא הרבה להקות מופיעות בבריטניה, טסות לישראל ומשם לצרפת ביום למחר, אבל אנחנו באמת רצינו לגרום לזה לקרות".
כשמביטים אחורה, על יותר מ-30 שנות פעילות. קשה להרכיב את רשימת השירים המושלמת למופע חד פעמי. עבור חובבי המטאל בכלל ו"אנתרקס" בפרט, יש קלאסיקות רבות מבוקשות. מאלבומה הראשון שיצא ב-1984 ועד זה האחרון.
אחד הרגעים בהם פרצה אל עולם המיינסטרים התרחש ב-1987, אז שיתפה הלהקה פעולה עם הרכב הראפ החלוצי "פאבליק אנמי" ויחד הם יצרו את "Bring The Noise", אחד מהיצירות הראשונות שערבבה ראפ ומוזיקת מטאל, שבסופו של דבר הפך לסגנון פופולרי בפני עצמו.
"מבחינת השירים, סביר להניח שההופעה בתל-אביב תהיה דומה לאחרות שנערוך במהלך החודש, כי אנחנו בריצה ארוכה ברחבי אירופה עם הופעות צפופות ובלי הרבה זמן לעשות חזרות", מסביר איאן, "אבל - בהתחשב שזו הפעם הראשונה שלנו בישראל, אנחנו נרצה לכסות את הקטלוג שלנו עד כמה שנוכל. זו תהיה משימה קשה לצמצם את הכל, כי בסך הכל הקהל הישראלי עוד לא ראה ושמע אותנו מנגן את השירים האלה. אני מאמין שההופעה תהיה ארוכה יותר מהאחרות".
איאן נמצא בקו השני של הטלפון מלונדון הקרירה. הוא הגיע לבריטניה בעקבות הופעות הספוקן וורד שלו, בהן הוא עולה על הבמה, רק הוא ומיקרופון, ומול קהל גדול מספר סיפורים מחייו ומחיי הלהקה. את הז'אנר המלבב אימצו עוד כמה גדולים מהעולם המרעיש, בין היתר הנרי רולינס, זמר להקת "בלאק פלאג" שגם הגיע עם המופע לישראל. "ההופעות הולכות מצוין", הוא מספר, "הקהל קיבל אותי יפה ונדמה שהם צוחקים בדיוק במקומות הנכונים. נראה לי שאני עושה עבודה טובה בלבדר אנשים".
הביאו את הרעש: אנתרקס עם פאבליק אנמי בלהיט החלוצי
נדמה שמאז ומתמיד איאן היה בחזית. לא רק נגינת הגיטרה שלו הולכת לפניו, אלא גם תדמיתו החיצונית הכוללת את זקן התיש הארוך הצבוע בצבעים שונים, וכן הופעותיו השונות בתקשורת, על המסך הקטן והגדול. בתחילת שנות התשעים הוא הופיע עם הלהקה בפרק של הסדרה האהובה "נשואים פלוס" (בפרק "ארוחת הערב שלי עם אנתרקס"), הנחה תוכניות מטאל בטלוויזיה, כיכב בתוכנית הריאליטי "סופרגרופ", בה כמה כוכבי מטאל גרים במשך שבועיים באחוזה ומתכוננים להרים יחד הופעה - והוא אורח קבוע בסרטים דוקומנטריים העוסקים בעולם המטאל על כל גווניו.
כאמור, עם השנים הפך איאן לדמות מייצגת של עולם המטאל, אבל הוא נמנע מהגדרות, ומספר שהוא בסך הכל עושה את מה שהוא אוהב. "אני ממש לא נושא באחריות על עולם מוזיקלי מסוים. אני אף פעם לא דואג או אפילו חושב על כך. אני יותר מדי עסוק עם הלהקה שלי בכדי לדאוג לאחרים. אולי אפשר להגיד שאין לי שום בעיה לענות על שאלות כששואלים אותי, אם אפשר לנסח את זה ככה".
גם על העבר, על הימים הראשונים של "אנתרקס" המוטרפת באמריקה הרפובליקנית איאן לא שש לדבר. והאמת הוא אומר, הוא לא זוכר הרבה. "אני תמיד מסתכל על המוח שלי כמו כונן קשיח. לפעמים הוא כל כך מתמלא, עד כדי כך שדברים אחרים נמחקים לחלוטין. יש לי הרבה זיכרונות טובים, כל יום משהו חדש קורה ואני לא מתגעגע. אני לא אדם שמתרפק על העבר. לא בלהקה וגם לא בחיי הפרטיים. תמיד הייתי אדם שאוהב לנוע קדימה. אני מאוד חי את הרגע ותמיד חושב על מה שיבוא הלאה".
זוכרים? "אנתרקס" מתארחת בסדרה "נשואים פלוס". איאן עם כובע בייסבול על ראשו
אז הלאה בינתיים הן ההופעות האחרונות בסיבוב, ביניהן ישראל כמובן. למרות שזה יהיה הביקור הראשון בארץ הקודש, איאן לא לחוץ. "אני בדרך כלל לא, זה תלוי בהופעה. הייתי מאוד בסטרס לעלות על הבמה באיצטדיון היאנקיז עם 'הביג פור'. (איאן הוא מעריץ שרוף של היאנקיז, קבוצת הבייסבול עליה גדל בניו-יורק א.ב) ברגע שאני יוצא לשם, ברגע שאני מתחיל לנגן - אני בסדר.
"אבל הדקות הספורות האלה, כשאני מסתובב מאחורי הקלעים ומחכה לעלות לבמה - אז באיצטדיון זה הרגיש לי כאילו לא עליתי על במה אף פעם בחיי. הייתי נורא לחוץ. ככל שיש לי יותר ציפיות מהופעה, ככה אהיה לחוץ. אם זה בבית בניו-יורק, אולי לוס אנג'לס וגם בדרום אמריקה, שם בדרך כלל יש לנו ציפיות מהקהל וכמה משוגעים הם הולכים להיות. כי אז אתה באמת רוצה שההופעה תהיה כפי שאתה מצפה".
אנחנו הקהל, רואים תמיד את הרגעים היפים, את האקסטזה שעל הבמה, ואת הרגעים שאולי אף פעם לא נשכח. אבל עבור הלהקה הדרך לשם לא פשוטה, האמת שהיא נוראית. "בוא נהיה כנים", מסכם לנו איאן, "המסע הוא מחורבן, ואין דרך שנייה להסתכל על זה. אני לא יודע זוכר מי אמר את זה, אבל יש אמרה ישנה: 'הם לא משלמים לי לנגן, הם משלמים לי לנסוע ממקום למקום". וזה כל כך נכון, במיוחד כשיש לך משפחה. לרוב החברים בלהקה יש ילדים. והנסיעות והעובדה שאתה רחוק מהבית - זה מחורבן, זה איום ונורא.
"כשאתה נמצא בשדה התעופה יותר מאשר בבית זה הופך לדיכאון. זו גם הסיבה שכל כך הרבה להקות בהיסטוריה של המוזיקה פנו לאלכוהול ולסמים, בכדי לטשטש את התחושה הזו. אבל בשבילנו זה הכוח של ההופעה, הכוח של מה שאנחנו עושים על הבמה שגורם לנו להמשיך.
"כולנו עדיין נורא אוהבים לנגן, נורא אוהבים להופיע בפני אנשים. והשעתיים האלה שאנחנו נמצאים מול קהל, ארבע או שש פעמים בשבוע, הם עדיין טובות יותר מכל קושי והטרחה שיש בלהסתובב סביב הפאקינג עולם הזה באוטובוס או במטוס. כולנו גברים מבוגרים, ואנחנו מנגנים על גיטרות ותופים למחייתנו. ואף פעם לא לקחנו את זה כמובן מאליו, אנחנו מבינים בכל יום כמה מזל יש לנו".
