יש לי מתבגר פרזיט בבית. מה אני עושה?

מילא כעס. כעס זו לפחות תגובה נורמטיבית. הבעיה מתחילה כשזה מטפס למימדים של פחד או שנאה. מצד ימין ישנו/ה נער/ה נערה בטווחים הקטלניים של 12-18 שמקללים/ מפעילים אלימות/ משקרים/ לוקחים כסף/ דורשים כסף/ מתעלמים באופן מופגן מבקשות/ מפגינים התנהגות מסוכנת.

מצד שמאל יש אתכם. בתווך נמצאים המשפטים "מה עשיתי שזה מגיע לי?", "זה לא הילד שלי", "באיזו זכות?", "שרק ירד ממני".

שורדים את החופש הגדול עם ערוץ הורים :

"אם תמשיכו לריב, אנחנו מסתובבים וחוזרים"

רוצים שהחופש יעבור בכיף גם לכם? תשחררו!

אלכוהול, נרגילה וחבר'ה: להתמודד עם הנוער בקיץ

החופש כאן והם יהיו ערים כל הלילה. מה עושים?

את כל הסיטואציה הגיהנומית הזו עוטפות שתי הגנות רגשיות בולטות. במצב הראשון אני מפחד מהילד שלי. במצב השני אני שונא אותו (כל אנשי הפוליטקלי קורקט וחברי מפלגת "אסור לדבר ככה על הילד שלך" - עופו לי מהטור. אם נשארתם פה, אל תפריעו. אנחנו מנסים לפתור כאן בעיה).

בין אם זה קורה לחברים שלכם, ובין אם אתם חווים את זה על בשרכם האישי, מדובר בתופעה מוכרת (ואוניברסאלית). אתם כמובן רוצים לדעת מה עושים עם זה. השאלה האמריקנית הקלאסית. בסדר גמור. אתם בטוחים שאתם רוצים לשמוע את התשובה שלי?

פואנטה ראשונה: תכירו בכך שהטור הזה לא יעזור לכם

יש עכשיו איזה 72 אנשי שיווק שקוראים את הכותרת הנ"ל, תופסים את הראש בידיים ומזדעקים: "ונטורה, מה אתה עושה?". אני אומר להם

את האמת, זה מה שאני עושה.

הורים, אנא הקדימו להבין שבסופו של דבר אתם לבד בעסק הזה. כשתצאו ממשרדם של היועצת/ הפסיכולוגית/ המאמן, אתה וזוגתך תישארו עם החרא והם ישחררו אנחת רווחה על כך שלא הם אלה שצריכים להתמודד בלייב. כולי תפילה שתבינו שאין פה אמירה צינית, אלא ניפוץ הכרחי של אשלייה. זה הולך לכאוב, אתם עלולים לחוות חשש, מבוכה, שברון לב ואפילו אימה שקטה - אבל זה לא יהיה יותר גרוע מהמצב הנוכחי. הידיעה שבקילומטר האחרון אתם לבד אמורה לשחרר אתכם, הורים יקרים, לא לכבות אתכם.

פואנטה שנייה: קחו תמיד אחריות, אל תיקחו אשמה

רוב הסיכויים שיש לכם חלק מסויים בתסריט האימים שהתקבע ביניכם לבין הטינאייג'ר. רוב הסיכויים שלא כך רציתם שיקרה. אל תחפשו אירוע טראומטי נקודתי בעברכם שבו "דפקתם לו/לה את החיים". זה לא עובד ככה. כנראה שהיה פה דפוס מתמשך של התעלמות/ הזנחה/ בחירות חיים בעייתיות שלכם או פשוט חוסר שימת לב מצטברת מצידכם.

תוסיפו על הדרך את שלל הגורמים שלא קשורים ישירות להתנהגות שלכם (גנטיקה, חברים בעיתיים בני גילו, ואפילו משברים כלכליים ואירועים אקראיים) ואני מקווה שתגיעו למסקנת העבודה הבאה: אין שום טעם להתבוסס ברגשי אשמה, זה לא עוזר לאף אחד (אפילו לא ליוצאי ורשה), ועדיף להחליף זאת בבחינה עניינית של האזורים שבהם אנחנו כן מסוגלים, כהורים נחושים, להשפיע על הקשר הטעון הזה. טו מייק אלונג סטורי שורט - אשמה אאוט, אחריות אין.

פואנטה שלישית: תפנימו שברוב המקרים מדובר בנמרים של נייר

עזבו לרגע את תלאות היומיום וחזרו איתי אחורה במכונת הזמן, לשנות ה-70-80-90 העליזות, עת כולנו היינו מתבגרים עתירי הורמונים. זוכרים כמה רוח עשינו? זוכרים כמה קל היה להתנפח ולעשות "אבו עלי" על הקרובים לנו? וחשוב מכך, זוכרים למה עשינו את זה? כי פחדנו, זה למה. ידענו באיזשהו אופן סמוי שאנחנו עולים על המסלול הבלתי ידוע אל החיים הבוגרים, נטולי המשענת ועתירי האתגרים, ודיפ דאון לא היה לנו מושג ירוק איך עושים את זה. אי לכך, התגוננו לעתים באחת הצורות הישראליות הכי נפוצות: תפסנו תחת. יכול להיות שההורים הפרטיים שלנו קנו את זה ויכול להיות שלא.

לנו, בכל מקרה, לא מומלץ ליפול במלכודת הזו. בואו לא נייחס למתבגרת שלנו עוצמה שאין בה. נהפוך הוא. נערה שקוראת לאמא שלה "בת זונה" על בסיס יומי בעצם מצהירה בריש גלי שהיא עדיין ילדה, וילדה די אבודה. אדם בוגר באמת פשוט לא מתנהג ככה. בניסוח פסיכולוגי: כל מתבגר שעושה לכם סרטים כדבעי בעצם מסמן לכם שעדיין יש לכם מקום מאוד חשוב בחייו.

פואנטה רביעית: סנקציות ועונשים דורשים מדיניות, לא שליפות

מחקרים שנערכו בקיץ בגוש דן הראו שמתבגרים ומתבגרות עושים לפעמים דברים ממש מעצבנים ומסוכנים. בדיקות מעבדתיות הוכיחו שלא אחת נוטים הורים ישראלים המקפידים בלבושם להיתפס עם המכנסיים למטה בסיטואציות הנ"ל, ולהגיב בהלם, שיתוק או שליפה מהמותן. אנושי, מעורר אמפתיה, אבל לא מאוד יעיל.

בית ישראלי לא אמור להיות פינג-פונג של החטא ועונשו בין הטינאייג'ר והוריו. מדיניות הקווים האדומים אמורה להיקבע מראש ,בשיחה בין ההורים (האם לשתף את הצאצאים בשיחה מקדימה זו? כן ולא, על פי שיקול דעתכם). אני לא משלה את עצמי שתכינו תיק תרגולות מושלם לכל באג ותקלה אפשריים, אבל אם מתרחש אירוע חדש או עליית מדרגה, פשוט אימרו לנער/ה את האמת הערומה: "הפתעת אותנו, לא התכוננו לדבר כזה, ולכן אבא ואני צריכים לדסקס בינינו מה עושים. בכל מקרה, אנחנו לא מתכוונים למרוח את זה. נעדכן אותך מיד כשנגיע להחלטה".

מי שחושב שמדובר בתגובה פושרת, הרשו לי לחלוק עליו: דווקא שליפת סנקציה אכזרית מהמותן משדרת אובדן שליטה של ההורה, ומחזקת את פוזיציית הקדוש המעונה אצל הילד שלכם. תגובת "אני לא יודע כרגע, אני צריך לחשוב על זה" היא פשוט יעילה יותר בסיטואצית חיים שבה אתה מצפה לבלתי צפוי.

פואנטה חמישית: אל תשכחו שתיזוז יכול להיות תהליך דו כיווני

זה בסדר גמור שהמתבגר מבטא את עצמו בדרכים חדשות כל שני וחמישי. מאוד הגיוני שהוא יתחיל לבוא אליכם בשלל בקשות ודרישות (תרשה לי/ תקנה לי/ תתן לי וכיו"ב) ברגע שהוא מרגיש את האנרגיה החדשה המפעמת בו. זו דרכו להצהיר: "אני גדול עכשיו. אני כוח שיש להתחשב בו". עד כאן סבבה. במקום לכבות את העצמי שלו, תנו לו להבין שגם לכם יש עצמי בולט ומרשים.

מה ונטורה הזקן רוצה לומר? תשקיעו בעצמכם, תצבעו שיער, תקנו חצאית מחמיאה או מעיל מדגיש כתפיים, תתחילו ללמוד יפנית או להתעניין בספורט אקסטרים. כל אקט שיוצא מהחשק והתשוקות הפנימיות שלכם ומכריז ביהורם-גאונית: "הנני כאן!".

ועל הדרך, תתחילו לבקש ממנו כל מיני בקשות, קטנות כגדולות: "תקנה לחם כשאתה חוזר/ תעזור לי שנייה להרים את הדבר הכבד הזה/ תראה לי איך מורידים את האפליקציה הזאת". אגב, ברור שתיתקלו בהמון סירובים. לא משנה. אל תוותרו. תתפנקו קצת. אם קשה לכם מצפונית לבצע זאת, בואו ואעזור לכם: אתם מעניקים לו בחינם הדרכה פסיכולוגית רבת ערך לחייו העתידיים - התובנה שאדם עצמאי וחזק הוא דווקא זה שיכול להתנהל באופן שוטף לצידם של אנשים עצמאיים אחרים.

הפואנטה האחרונה: הכוח שמניע את העולם

למען הגילוי הנאות, היו לי עוד איזה שישה טיפים לגיטימיים לנפח את הכתבה הזו, אבל היה לי ברור שאסיים בתזכורת הבאה: all you need is love. תגידו לו שאתם אוהבים אותה/אותו. תגידו להם שאתם מעריכים אותם. מתי? בשמונה בבוקר, אחרי בית הספר, בארוחת שישי, ליד הטלוויזיה. תמיד. לעתים תיתקלו בתגובה צינית. לעתים בהתעלמות. תמשיכו. בהארד דיסק הפנימי של הילד שלכם האירועים האלה נרשמים שוב ושוב, והם עושים לו טוב, וגם מזכירים לו את האלמנט הכי חשוב של תפקוד יומיומי מאושר: פרופורציות.

תודה לרינת רוזנצוייג-נוף ממכון "נוף" על התרומה היצירתית וההגיונית לכתבה