כך ראיתי שחיין על מקיא את נשמתו / טור
מהמושב המרוחק של ענת טוריסקי בפאלאו סנט ג'ורדי לא ממש אפשר לראות שחייה. לא נורא, היא צפתה בדברים אחרים. בתפריט: סון יאנג ורותה מיילוטיטה בוכים ונוזלי גוף של נייתן אדריאן
מאז שהגעתי לאליפות העולם בשחייה על תקן מעריצת שחייה שמנצלת את עובדת היותה עיתונאית כדי לקבל מושב באצטדיון, ראיתי חמישה שיאי עולם נשברים, שישה שחייניות ושחיינים בוכים ושניים מקללים כשלא עלו לשלב הבא אחרי המוקדמות.
עוד ב-ynet ספורט:
את השחייה עצמה דווקא קשה לראות מהמקום שלי שנמצא בפינה המרוחקת של האצטדיון – ובכל אופן, צפייה לא מתווכת בשחייה זו חוויה דומה לצפייה בגרסה בימתית של "שר הטבעות" – בלי הצילומים התת מימיים והסלואו מושן שרואים בטלוויזיה, רק גלים של קצף ומדי פעם ידיים שמציצות מעל למים.
ועדיין, יש דברים שרואים בפאלאו סנט ג'ורדי ולא בבית. למשל, את מאחורי הקלעים של טקס הענקת המדליות לזוכי ה-4X100 מטרים חופשי. מהמקום שלי רואים רק את המסך שמהצד השני שלו ניצב הפודיום. מזל שאפשר לצפות בטקס בעזרת הטלוויזיה הענקית שתלויה באולם.
מתחילים ברוסים עם הארד כמובן. כל שחיין מקבל מנציג התאחדות השחייה העולמית מדליה, ואחריה זר פרחים קטן ובובת פרווה של סמל האליפות - טיפת מים עם פרצוף מחייך.
עוברים לאמריקאים.
ריאן לוכטה מקבל מדליית כסף, ואחריו אנתוני ארווין וג'ימי פייגן וניית'ן אדריאן. אדריאן מודה למעניק המדליה, מסתובב ומשתעל, ואז מסתובב בחזרה כדי לקבל את זר הפרחים ובובת הפרווה וללחוץ את יד העסקן של הפדרציה, משתעל שוב ויורד מהפודיום באמצע הטקס.
המצלמה עוברת לצרפתים שעולים לקבל את מדליות הזהב. אני עוברת מהטלוויזיה לנוף של מאחורי הקלעים מהמושב שלי, ועוקבת אחרי אדריאן שירד מהפודיום, משתופף מאחורי המסך, מושיט לסדרן את בובת הפרווה וזר הפרחים ומקיא כמות בלתי נתפסת שלא ראיתי יוצאת מגוף אנושי לפני כן - פעמיים. מיד כשהוא מסיים להקיא את נשמתו הוא קם, מתנצל בפני הסדרן וחוזר במהירות לפודיום, להצטלם בתמונה קבוצתית עם כל המנצחים.
מאחורי המסך הסדרן פורש סמרטוט על הקיא וחבורת סדרניות עוקפת את השלולית בהבעות גועל. השליחים יורדים מהפודיום, עומדים מול עמדת השידור האמריקאית ומניפים את מדליות הכסף שלהם, מחייכים. אדריאן מפטפט עם לוכטה, מודה לקהל. כשהוא פונה לירידה במדרגות החיוך נעלם והוא הופך חיוור, כמעט אפור. הוא מצמיד ידיים לטרנינג המבריק של נבחרת ארה"ב, עם מחזיר האור בצדדים, ומנגב ממנו שאריות קיא.
כך שבסופו של יום, לא נורא שהנוף שלי לבריכה ולפודיום קצת מקולקל – עדיין יש לי נוף לדרמה האנושית הלא מתוסרטת בשולי האצטדיון. כפי שהשחייה עצמה – המלחמה בהתנגדות של המים לצד הניסיון להתאחד עם הזרימה – יכולה להוות דימוי מצוין ליחסים המורכבים שכולם מנהלים עם החיים, כך גם ההתמודדות של השחיינים על היבשה בתום המשחה מהדהדת את החוויות האישיות של הצופים – התעמתות עם הגבולות העצמיים והתסכול, ובעיקר עם שתי העובדות הקשות ליישוב שעשית את הכי טוב שלך, ושזה לא טוב מספיק.
מקצה יציע העיתונות, מעניין לתפוס את התאונות הבלתי צפויות, את הכעס והאכזבה של כל אלה שלא עלו לגמר רגע לפני שהם נעלמים מהלו"ז ומתאדים מהאצטדיון. אבל הסיבה האמיתית לצפות בשחיינים מקרוב היא סון יאנג שמתייפח בזרועות העיתונאי הסיני שנמוך ממנו בכ-50 ס"מ, או רותה מיילוטיטה שנייה אחרי שקבעה שיא עולם חדש, בבגד ים ושיער רטוב, מחייכת מאוזן לאוזן בעיניים דומעות ולא מצליחה לנסח מילים כשפיטר ון דן הוגנבנד מניח יד אבהית על כתפה מול המצלמה של "יורוספורט". רגע האושר הצרוף שלה, כל כך צרוף שהוא חוצה את הגבול בין שמחה והלם מערכות, לא תחום במסגרת זמן של ראיון ניצחון או טקס הענקת מדליות – הוא קבוע, קפוא, נצחי. באתי לראות מהפינה שלי שיאי עולם נשברים, אבל בעיקר באתי לראות את הנצח מקרוב.
לפנייה לכתב/ת 
