"דאק דיינסטי": הם יורים גם בברווזים

היא עוקבת אחר חייהם של בני משפחת רוברטסון, חבורת רד-נקס מלואיזיאנה שהתעשרו מהעסק המשפחתי - מכירת אביזרים לציד ברווזים. משום מה (למה? זה עדיין בגדר תעלומה) ציידי הברווזים המזוקנים זכו להצלחה רבה בארצות הברית - עד כה שודרו שלוש עונות, והרביעית בדרך (עולה החודש בארצות הברית), הסדרה זוכה לאזכורים רבים ברשתות החברתיות ובתקשורת האמריקנית וכן למחוות בסדרות כמו "Glee", והרייטינג גבוה מאוד ביחס לסדרה שמשודרת בכבלים - 6.8 מיליון צופים לפרק בממוצע בעונה השלישית.

משפחת רוברטסון. קשה להבדיל ביניהם

"דאק דיינסטי". סטריאוטיפים שנשחקו עד תום

בפרק הראשון של העונה השלישית יוצאת חבורת הגברים לשטח, כחלק ממסורת של תחילת עונת ציד הברווזים. מסורת נוספת היא לא להתקלח בשבוע שלפני, וככל הנראה גם להריח כל הזמן את בית השחי בגאווה. איכס.

במהלך הפרק היינו עדים להתנגשות בין שתי תפיסות עולם מנוגדות - וויל הגיע לשטח עם קרוואן מפואר שמצויד במשחקי וידיאו, פסטה, עוגיות ומה לא, וג'ס ניסה לגרום לכולם להיות גברים אמיתיים, כלומר לישון באוהל, להדליק מדורה ולאכול מפחית. "הוא לא ראוי לזקן שלו", אמר על וויל, וכל מילה נוספת מיותרת. אחרי לילה של ויכוחים הם צבעו את הפנים, צדו כמה ברווזים אומללים והלכו הביתה לאכול. סוף טוב הכל טוב.

סיי רוברטסון. הפילוסוף המשפחתי

בדרך כלל אנשים מאזורי הספר של ארצות הברית הם דמויות מרתקות, והמבטא הייחודי תמיד מוסיף תיבול דרומי נחמד - אבל במקרה של הרוברטסונים נראה שכל המאפיינים האלה מושטחים לכדי דמויות מעצבנות ומשעממות. אולי מדובר באנשים אמיתיים ובעסק אמיתי, אבל ברור שהגימיק נשחק עד תום כדי לסחוט עוד כמה מזומנים, ובדרך איבד את העוקץ. והעוקץ הוא כל מה שחשוב בסדרות מהסוג הזה. 

עם כל הכבוד לזקנים המפוארים של שבט רוברטסון - אנשים משעממים ושטחיים יש בכל מקום, לא צריך טלוויזיה בשביל זה.