אנחנו אשמים

אחת לכמה שנים נכשל שמעון פרס בבחירות כלשהן, ומייד מבקשים מכולנו לעשות חשבון נפש: איך זה יכול להיות שהעם/הכנסת/מרכז המפלגה שוב עשו טעות כל כך נוראה, ואמרו "לא" לנערו הנצחי של הזקן. פרס הוא מסוג האנשים שכשהם הולכים (הצידה לדקה, לעולם לא הביתה) נדמה שלא אנחנו שפיטרנו אותם אלא הם אותנו: לעולם אנחנו מתבקשים להיות ראויים לו, ואיכשהו לא מצליחים.
פרס הוא באמת אדם חשוב בהיסטוריה הישראלית, מלוא כל הארץ מעשיו. הוא גם פוליטיקאי, אולי הפוליטיקאי הכי ותיק בעולם פרט לסטרום ת'ורמונד, המחוקק האמריקני בן המאה כמעט. ככזה, הוא ניחן בתכונה המובהקת של כל פוליטיקאי: ערבוב מוחלט בין האגו והרציו. אצלו זה מגיע לכדי טשטוש המציאות כמעט: עמדתי אולי עשרה מטרים ממנו כשנשא את נאום ה"אני לוזר?" המפורסם שלו בוועידת העבודה, וההפתעה על פניו כשהצירים שאגו "כן", היתה אמיתית.
מי שחולקים כבוד כזה בעולם, וחולקים לו, צריך נפש של פוליטיקאי בדם כדי לחזר בפעם המי יודע כמה על פתחיו של הרב עובדיה יוסף (שרק הבוקר סיפרו לנו תחת כל מיקרופון על יחסיו האישיים החמים עם שימון). מי שיכול היום לתווך בסכסוכים בינלאומיים, לעמוד בראש הכנסים היוקרתיים ביותר ובכלל ליהנות ממעמד של 'אלדר סטייטמן' שכמוהו יש רק למעטים, ומעדיף להתבזות בפני ברק ואחר כך בפני הכנסת, אי-אפשר לחוש כלפיו חמלה של ממש. פרס, מומחה גדול לציטוטים, מכיר ודאי את האמירה על ההיסטוריה, שפעם היא חוזרת כטרגדיה ופעם כפארסה. רק הוא יודע איך היא נראית כשהיא חוזרת בפעם המאה אותו דבר: שוב שמעון מוביל בסקרים, שוב הוא מפגין אופטימיות זהירה, ושוב התדהמה הזו כשנפתחות המעטפות ומסתבר שהבחורים שוב טעו.
השאלה לא היתה אף פעם מי מהשניים יהיה נשיא טוב, כי לאף אחד אין מושג מה זה, 'נשיא טוב'. השאלה היתה אם נימצא פעם ראויים לשמעון פרס, ושוב כשלנו. ורק פרס, רק הוא נשאר צודק כל כך, חזק ובלתי נעלב כל כך, גדול כל כך במעמדו וקטן כל כך במעשהו הפוליטי היומיומי, שאיכשהו קשה לי להרגיש אשם כמו שאני צריך כנראה להרגיש לאור תבוסתו.