פרשת השבוע: "ושפטו את העם משפט צדק"

פרשת "שופטים" היא המשך אריזת ההנחיות שמעביר משה אל העם טרם סיום הנהגתו. משה מגדיר לעם את כללי הממשל התקין: "שופטים ושוטרים תִתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוקיך נֹתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק. לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תיקח שוחד כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים. צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלוקיך נֹתן לך" (דברים ט"ז י"ח-כ'). אלו פסוקים שלמעשה ממצים את מהות הציפייה שלנו ממנהיג אז והיום.

• עוד במדור פרשת שבוע כלכלית
  

מי פה המבוגר האחראי

הכתוב משתמש בלשון יחיד - "שופטים ושוטרים תיתן לך" - לא תיקח שוחד, לא תטה משפט וכד'. בדרך כלל משה מצווה את העם. במקרה הזה, ניתן ציווי ברמה האישית. כלומר ההנחיה אינה רק לשופטים ולשוטרים אלא על כל אחד מישראל ברמה האישית.

על כל אחד להציב לעצמו ולילדיו את הגבולות. האם באין שוטר בסביבה מותר לעבור על החוק? ברור שלא. הציפייה לרמת מוסריות אישית גבוה לא רק מנציגי הציבור אלא ובעיקר מהפרט עצמו.

כיום, כשאנו רואים שרים, ראשי ממשלה, רמטכ"לים, ראשי ערים, רבנים ונשיאים עומדים בפני החוק - אני מבין כי אל לי לצפות מהם לנורמות של מוסר וצדק. הם, הנבחרים, המורמים מעם, לא יהיו הדוגמא לי ולילדי כיצד לנהוג.

להיות עם חופשי בארצנו רצינו?

"אמר הקב"ה לישראל: בני,כך חשבתי שתהיו, שתהיו חורין מן ההמלכות... חשבתי שלא תהיה אימת מלכות עליכם. אבל אתם לא בקשתם כן" (מדרש רבה). הקב"ה רצה שהעם יהיה חופשי, הגיוני שהאדם יהיה קנאי לחופש שלו.

מסתבר שבני ישראל חלמו להיות ככל העמים האחרים שיש להם מלך: "כי תבוא אל הארץ .... ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבתי" (דברים י"ז ,ד'). עם ישראל למעשה ברח מהחופש שנתן לו הקב"ה. מסתבר שהרצון להיות תחת הנהגה ונורמות חברתיות הוא חלק מהליך טבעי של האדם.

היתכנות לחוק המשילות

בפרשת שופטים מצווה אותנו התורה: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוקיך... רק לא ירבה לו סוסים ... לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו ..." (דברים י"ז, ט"ז-כ').

בכללי הממשל בפרשה אנו מוצאים את בעלי התפקידים: מלך, שופט, נביא, כהן ושוטר. לכל אחד תפקיד בזמן מסוים. ברור כי ללא מנגנוני שלטון יציבים המדינה לא יכולה להתקיים וקריסתה תהיה מהירה. שופטים ושוטרים הם חלק ממנגנון אכיפה שמופעל על ידי כללים שנקבעו על ידי הריבון ואינם יכולים להתקיים לבדם ומנגד עליהם להיות ולפעול כמערכת עצמאית.

טרם יציאת הכנסת לפגרת הקיץ שלה עבר בקריאה ראשונה "חוק המשילות". החוק אשר ממוסס את אפשרות הכניסה לכנסת של מפלגות קטנות ומצמצם את אפשרויות הסחיטה של פוליטיקאים ושולחיהם. מעבר החוק יגרום לשידוד מערכות במפה הפוליטית. מפלגות קטנות יאלצו להתמזג ופוליטיקאים קטנים עם אגו גדול יאלצו להתפשר על שותפות רעיונית עם אחרים.

הפארסה שבשתיקתם של מספר חברי כנסת בעת אישורו לא ריגשו איש למעט חצי דקת שידור במהדורת החדשות. בחירתם לא לדבר אין בה אלא משום הסכמה שבשתיקה בצדקת החוק. מלך בעם ישראל הוא בעל חובת ולא רק בעל זכויות. אם תומאס הובס בחיבורו "לוויתן" מדבר על הזכויות האינסופיות של הריבון לעומת התבטלות העם מולו, בפרשת "שופטים" מבהיר הפסוק כי המלך מחויב לדאוג לעם ורק אז יצלח בתפקידו: "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצווה ימין ושמאל". רק אז ישלים את כהונת מלכותו "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל" (דברים, י"ז, כ').

שיחות השלום או דרך לשלום

המשכה של פרשת "שופטים" עוסק בכללים בזמן מלחמה. ראשית לכל אנו מצווים "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה שלום" (דברים כ',י'). לפני מלחמה בא בדברי שלום ובדרכי שלום. מלחמה היא האופציה האחרונה, היא משחיתה את המידות ואת נפש הלוחמים הצעירים.

הפרשה קובעת כי על כולם לצאת למלחמת מצווה/מלחמת מגן. במקרים מועטים ורק במלחמות שאינן חובה ישנם מקרים בהם יינתן פטור. כיום לקחו מגזרים שלמים את הפטור והפכו אותו ליסוד. המהלכים של בנט ולפיד לשיוויון בנטל של המגזר החרדי יתרמו רבות למגזר עצמו ולצמצום הפערים הכלכלים הזועקים לשמים.

להבנתי, שיחות השלום ומאמצי ארה"ב לא ינחלו הצלחה. שלום המושתת על חרם מוצרים ופגיעה בפועלים הפשוטים לא יחזיק מעמד גם אם ימסרו שטחים וישחררו אסירים ללא כל סיבה. שלום המושתת על בסיס שיתופי פעולה כלכלים הוא היחיד שיצליח. הכלכלה חזקה יותר מהכל. הפועל הערבי בברקן שעובד במפעל הישראלי עם פועל יהודי וצריך להביא לחם הביתה עלול להיות מפוטר כתוצאה ממהלכי השלום.

חרם על מוצרי התנחלויות תורם לאבטלה בשטחים. ממדי האבטלה בשטחים מגיעים כבר אל מעל ל-20% וממוצע השכר נמוך בהרבה מהמשולם בישראל. לא צריך להיות מתמטיקאי גדול כדי להבין את המשמעות הכלכלית. הניצול הציני של המנהיגים הערביים את המצב מתקבל באהדה בארה"ב ובאירופה, אבל לא ברחוב.

חובה אישית

"כי תצור על עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה ... כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור" (דברים כ', י"ט).

רש"י במקום כותב: "שמא האדם עץ השדה להיכנס בתוך המצור מפניך, להתייסר בייסורי רעב וצמא כאנשי העיר, למה תשחיתנו". גם כאן הציווי הוא בלשון יחיד. החובה האישית והמוסרית של כל אחד היא על עצמו. לא נוכל לסמוך על הריבון או השופט אלא על עצמנו אך חשוב לא פחות מכך, כי גם לא נוכל להתנהל בלעדיהם.

מתי אלפר הוא מרצה במרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה ויועץ שיווקי