ההבדל בין פחדנות לכישלון / טור אישי
אם הבונקרים המזעזעים של הנבחרת, שמרחיקים כל אוהד שפוי מצפייה, לא מביאים לנו תוצאות - אז למה לא לנסות פעם אחת כדורגל קצת אחר?
אתם יודעים מה ההבדל בין פחדנות לכישלון? הפחדן חושש מדי לנסות את מה שזה שנכשל עשה ולא הצליח בו. עכשיו אתם תבחרו מה אתם מעדיפים בשביל הנבחרת שלכם.
זה לא שיש לנו את הבחירה הזו. אלי גוטמן כבר הכריע שהוא מעדיף להיות הפחדן. ואין לזה שום סיבה. במקרה הזה, הפחדן הוא זה שמתכנן את הבונקר המאסיבי שיעלה מול רוסיה ופורטוגל, כי הוא לא רוצה להיות הנכשל – זה שיעז להעיז מול הנבחרות הגדולות, אבל אולי יספוג תבוסה.
והנה בדיוק הכשל הלוגי שמונע את הצדקת השיטה הזו, וממשיך לתסכל אותי כאוהד הנבחרת. יש לי הרגשה שאני לא היחיד. אם הבונקרים המכוערים האלה, שפשוט כואבים לצפייה, לא מצליחים להביא לנו תוצאות באופן מסורתי – אז למה, לעזאזל, זה לא נפסק כבר?
ממה הפחד הגדול? הרי האלטרנטיבה לא יכולה להיות גרועה יותר. מקסימום נבוא לתקוף את רוסיה ופורטוגל, נביך אותן קצת, ובמקרה הרע ביותר נחטוף רביעייה – אבל אחרי משחק כדורגל. הרי כבר חטפנו מהרוסים רביעייה בלי שניסינו לשחק.
נבחרת ישראל הנוכחית כוללת חלוץ אומלל אחד שצריך לעבוד לבד, ארבעה שחקני הגנה בקו אחד, שלושה קשרים אחוריים שלא עוברים את החצי, ושני קשרים התקפיים מסורסים שנאלצים לעמוד בהגנה 95 אחוז מהזמן כדי לסגור את האגף, בגלל שהמגינים בצדדים שלהם צריכים אישור מיוחד כדי לצאת מהרחבה. זה לא יכול להימשך ככה.
גוטמן, ואיתו כל הקהל, ראה לפני מספר חודשים את 25 הדקות הטובות ביותר של נבחרת ישראל בשנים האחרונות. זה קרה כאשר הוא שיחרר את הרסן מול פורטוגל בפיגור 0:1 ונתן ל-11 שלו לשחק כדורגל. תקפנו, שיחקנו כדורגל טכני עם מסירות, ואחת הנבחרות הטובות בעולם נראתה מבוהלת מולנו.
זה הכדורגל שמתאים לישראל גם מבחינת האופציות – בהגנה אנחנו בקושי מצליחים לקושש ארבעה שחקנים ראויים, בעוד ליאור רפאלוב, למשל, צריך לאסוף פירורים מהספסל. בשיטה הקיימת אנחנו לא יכולים אפילו להשיג את המטרה של גוטמן – לגנוב תוצאה. הסיבה פשוטה – ההגנה חלשה מדי כדי לשמור על שער נקי, וההתקפה איטית מדי וסובלת ממיעוט שחקנים, כדי להפתיע מהצד השני.
עוד ב-ynet ספורט:
אין מה לפתח ציפיות. זה הכדורגל שנשחק עד לסיום הקמפיין, והוא לא ישתנה. מול הקטנות בבית גוטמן יתרצה ויפתח עם שני חלוצים, מול הגדולות בחוץ נראה מה שקרה אתמול בקייב, בלי שיפור ניכר ביכולת האישית של שחקן זה או אחר – וזה גם לא חשוב מי יהיו השחקנים שייבחרו. הם לא יכולים להוציא מעצמם דבר כשלא נותנים להם לפחות לנסות. לא חשוב מה הפרשנים יכתבו או מה יגידו הטוקבקיסטים. זו הדרך שגוטמן בחר בה.
אני רק תוהה מתי יגיע לנבחרת המאמן עם האופי, שיפסיק עם הזוועה הזו שלא משתפרת מאז תחילת המילניום, וגם אם לא יביא תוצאות, לפחות ייתן לנו ליהנות מכדורגל.
לפנייה לכתב/ת 
