הנאשם מתבקש לשבת

אם לא הייתם כאן בפרק הראשון, אז הוא התחיל בניסיון להעביר קילו וחצי ג'אראס מהודו לאמסטרדם עם נחיתת ביניים במוסקבה.

אחרי חודשיים בכלא הצנטרל החמישי הרגשתי כמו אדם שהתכווץ. אתה לא זז, האוכל חרא, נפח השרירים יורד, וכל הבגדים נעשים גדולים עליך. הכל נופל לך כמו לאדם זקן. עורך הדין בא להכין אותי למשפט שלי. ארזתי כמה דברים בתקווה נואשת שאולי אצא לחופשי, אבל במכתבים הפצרתי באימא שלי שלא תבוא שוב לראות אותי, לא משנה מה יקרה. הסבל שראיתי בפנים שלה כשהיא ביקרה אותי בכלא, המחשבה על מה שאני מעולל לה - זה הרס אותי יותר מכל

דבר אחר.

חיכיתי שעות מחוץ לבית המשפט באחד הכלובים החשוכים של מכונית האסירים, והאווירה הכללית - סוהרים אטומים, כלבים נובחים, אסירים אזוקים - חיסלה את מעט התקווה שהייתה לי. מחשבות קודרות אפפו אותי מרגע שיצאתי מהתא בחמש בבוקר, ולא עזבו. כל כך הרבה דברים רצו לי בראש.

מהמכונית העבירו אותי לקופסה בתוך בית המשפט. אחרי כשעה של המתנה הגיע שוטר, שם עלי אזיקים ולקח אותי לאולם. ראיתי שם את עורך הדין שלי ואת המתורגמן, וכעבור רגע הבחנתי גם באימא שלי, יושבת שם בעיניים נפוחות מדמעות.

הכניסו אותי לכלוב הנאשמים והיא ישבה די רחוק ממנו, ככה שלא יכולתי להחליף איתה מילה, אבל מהמבט שלה הבנתי שאני לא עומד להשתחרר. לא היום ולא בשום יום קרוב. אני חושב שאם זר מוחלט היה נקלע לאולם באותו רגע, גם הוא היה רואה את זה בעיניים שלה. זה כמו שהשמיים מחשיכים רגע לפני שמגיע הטורנדו.

השופטת נכנסה לאולם וכולם נעמדו על הרגליים. העו"ד שלי פתח ואמר שאני בן טובים ללא עבר פלילי, שהייתי חייל קרבי מצטיין ותלמיד מצטיין, ובהודו פשוט השתבשה עלי דעתי. התובע שאל אותי למה קניתי את הסמים, ואמרתי שהתכוונתי להשתמש בהם בעצמי בהולנד. הבהרתי שלא התכוונתי בכלל להיכנס לרוסיה ושאפילו אין לי ויזה, כי זאת הייתה בסך הכל עצירת ביניים בדרך מדלהי לאמסטרדם.

"איזה מזל שמחר באה העוזרת"(גטי אימג')

התביעה סיימה את טיעוניה והשופטת נתנה זכות דיבור לאימא שלי. היא אמרה שאני בן יחיד, שאין לה בעל ושאני מקור ההכנסה היחיד שלה כי היא חולה ולא עובדת. ידעתי כמובן שהיא משקרת, אבל כששמעתי את הדברים האלה רעדתי בכלוב מעצבים. מרוב תסכול צעקתי עליה, "בשביל מה באת? את לא יכולה לתת לי לשבת בכלא בשקט? תני לי לשבת בכלא וזהו!". באותו רגע הרגשתי שהיא הפרה הבטחה: הרי סיכמתי איתה שלא תבוא יותר, והנה היא פה. בדיעבד אני יכול להגיד שזה היה יותר עניין של היעדר שליטה. התחושה שלמילה שלי אין שום משקל, שום ערך. קשה להתמודד עם זה שאתה לא יכול להחליט על כלום, שאתה בובה על חוט.

אחד הדברים הקשים בכלא הוא היעדר היכולת לבחור. אתה לא יכול לצאת, לא יכול לכבות את האור, לא יכול לצעוק, לא יכול לשבת איפה שאתה רוצה, לא יכול לחרבן מתי שאתה רוצה. כשאתה חי ככה, מנוע מלעשות דברים שכל אדם חופשי עושה בלי להרגיש בכלל, זה משגע אותך. אז מילא בית הסוהר, אבל גם פה עם אימא שלי אין שום משמעות למה שאני רוצה? זהו, אני לא קיים יותר. אני חיה בכלוב.

השופטת נראתה קצת מזועזעת מהצעקות שלי, אבל לא אמרה כלום. היא רק שאלה אם התובע רוצה להוסיף משהו. הוא אמר שלאור עדות האם והנסיבות, התביעה מבקשת להקל בעונש ולגזור עלי שלוש וחצי שנים. השופטת נתנה לי לומר מילים אחרונות לפני פסק הדין, ואמרתי שאני מצטער. שבחודשיים האלה בכלא במוסקבה אני מצטער כל יום על מה שעשיתי, ומבין את חומרת הדברים שקודם הקלתי בהם ראש. זה לא היה שקר.

יצאנו להפסקה של חצי שעה. אחריה חזרה השופטת, ובלי יותר מדי הקדמות אמרה שהעונש הוא שלוש שנים וחודש.

מה סופר מריו היה עושה

לא השתוללתי. רציתי, אבל הייתי מספיק בהכרה בשביל להבין שזה לא יעזור ורק יגרום לאימא להרגיש יותר גרוע. רק אחרי שהוציאו אותה מהאולם בלי שאפשרו לנו להחליף מילה, צעקתי על העו"ד. הייתי צועק יותר אילו ידעתי כבר אז שהוא גבה מההורים שלי 120 אלף שקל.

סורגים לאלוהים(@istockphoto/elkor)

הדרך בחזרה מבית המשפט הייתה גיהינום. שבע שעות במכונית אסירים בקור של שלג, בצפיפות ובמחנק של סיגריות, כי כל האסירים מעשנים. הדעה הרווחת הייתה שהעונש שלי הוא "נרמלנה", בסדר. מה אתה מתלונן.

אחד האסירים הזריק לעצמו הרואין ומשהו השפריץ עלי. בחושך לא יכולתי לראות אם זה שפריץ של הסם הנוזלי או של דם. ישבתי שם ולא הצלחתי להבין איך הגעתי לכלוב הזה, למדינה הזאת, לחברת האנשים האלה. זה היה אחד הימים הקשים בחיי. פשוט השתגעתי ממחשבות.

בסביבות שמונה בערב, אחרי 14 שעות מחוץ לתא, חזרתי לצנטרל. אכלתי קצת, דיברתי קצת עם השותפים לתא והלכתי לישון. בבוקר קמתי ליום שני ולמקלחת השבועית. כרגיל, שטפנו את החדר: בשטיפה מזיעים ומתלכלכים, אז הגיוני לעשות את זה לפני המקלחת. באותו יום עשיתי הכל בצורה מכנית, אוטומטית. הייתי נוכח אבל מנותק, מנסה לעכל את הגזירה.

אחרי חודש נוסף בצנטרל הודיעו לי שאוטוטו אני עובר לכלא הקבוע שלי במורדוביה, שמונה שעות נסיעה ממוסקבה. הבשורה הזאת הגיעה בזמן, כי אחרי 100 ימים בתא הרגשתי שאני מתחיל להשתגע. כל דבר קטן הפריע לי: מספיק שמישהו החליף ערוץ בטלוויזיה או התהלך בזמן שישנתי בשביל להוציא ממני עצבים. ימים שלמים אפילו לא אמרתי בוקר טוב לאף אחד. אני מניח שהתנהגתי בצורה מגעילה, אבל לא הזיז לי מה חושבים עלי. לא בא לי לחייך לאף אחד. בא לי להרוג את כולם.

הסבירו לי שבמורדוביה אשב במתקן שנקרא "זון". זה מקום שהאסירים נעים בו חופשי, כמו בסיס צבאי. הזונים הוקמו בתקופת השלטון הקומוניסטי והיו במקור מחנות עבודה למתנגדי המשטר. האסירים יוצאים לעבוד כל יום במפעל או בגידול ירקות, הולכים לחדר האוכל בשלשות כמו חיילים ונהנים מהרבה יותר חופש תנועה מאשר בתא בבית הסוהר. זה נשמע טוב מאוד אחרי שלושה חודשים בצנטרל.

לרכבת העלו אותי עם קים הווייטנאמי וג'וני השחור מהתא שלי, ועוד שני אסירים רוסים. אף אחד לא ידע להסביר מה הם עושים במכונית אחת עם שלושה אסירים שמיועדים לזון 22, הזון של הזרים.

הרכבת נעצרה והורידה אותנו במספר 12, זון של אסירים רוסים. לא הייתי מחוץ לתא סגור כבר חודשים, ופתאום עמדתי מול יער לבן מרוב שלג שכבש כל חלקה. העיניים בערו לי מרוב אור. לא היו לי נעלי חורף, והיה קשה מאוד ללכת על השביל המכוסה בקרח. חמישתנו התקדמנו אחד אחרי השני כשהחבר'ה עוזרים לי עם התיקים, הכלבים נובחים ומזרזים אותנו מאחורה, ואני נופל ומחליק כל כמה צעדים.

מעולם לא חייתי במדינה מושלגת, ולרגע לא עלה בדעתי שאני צריך נעליים מיוחדות. דאגתי למעיל טוב, לכפפות ולבגדים חמים, אבל לא חשבתי על הנעליים. עד עכשיו הייתי בתאים סגורים ולא הבנתי כמה קר בחוץ, כמה מהר קופאות כפות הרגליים אפילו כשאתה עם שלוש שכבות של גרביים. לא הייתי היחיד שסבל: כולנו נפלנו והחלקנו כל כמה עשרות מטרים.

מסביב ראיתי בתי עץ ישנים ועצים שחלקם ירוקים וחלקם ערומים, כולם עמוסים בשלג. ההליכה הייתה ארוכה, אולי קילומטר שנמתח כמו ייאוש, והשתדלתי לחשוב על דברים אחרים כדי לא לסבול. חשבתי על חופי גואה, על האיים בתאילנד ועל הבחורות שהייתי איתן במהלך הטיול. דימיינתי שאני סופר מריו בארץ הקרח, אחד מהשלבים הקשים במשחק שאהבתי בתור ילד. דימיינתי שאני מתגבר על כל המכשולים כמו מריו.

בסוף הדרך חיכה לנו כלוב מבודד. ישבנו שם כשעה, לא מבינים מה קורה ולמה אנחנו פה ולא בזון 22. חשבנו שאולי מדובר בתחנת מעבר, אבל בסופו של דבר הגיעו סוהר בכיר ואחד ממפקדי הכלא ואמרו שזה הבית החדש שלנו. למה? כי זון 22 מלא. כן, זון האסירים הזרים מפוצץ, אז ברוכים הבאים לזון רוסי. אתה לא יודע רוסית, ילד? לפי החוקים אסור לנו לשים אותך פה? מה חוקים, פה זה רוסיה! פה אנחנו מחזיקים שלוש שנים בנאדם רעב שגנב לחם! נרקומן שנתפס עם חצי גרם הרואין אנחנו זורקים לשמונה שנים!

אתם תקראו לי מישה ואני אקרע לכם את התחת

הקליטה הייתה כמו בצבא. אחרי שגילחו לכולנו את הראש קיבלנו מדי אסירים ונאלצתי להפקיד את המעיל שלי אצל המחסנאי. לקחו לי גם כובע צמר טוב שאימא הביאה לי, ומשקפי שמש שנשארו לי עוד מהודו. אמרו שזה אסור ושאקבל את שניהם כשאשתחרר. ידעתי שיותר לא אראה אותם.

אחד הסוהרים החליט שהוא מחרים לי קילו סוכר, מצרך מאוד חשוב בכלא, בטענה שגם זה אסור בזון. בשלב הזה כבר הבנתי שכאן זה לא מוסקבה ושהסוהרים עניים מאוד, והצעתי לו עסקה: קופסת סיגריות רוסיות טובות עם פילטר, זולטייה יאבה, בתמורה לסוכר. הוא החזיר את הסוכר, לקח את הסיגריות ושאל מאיפה אני. אמרתי שמישראל, והוא שאל, "עברי? מה אתה עושה פה? אתה אמור להיות פיקח, אדם חכם". הוא המשיך לדבר, כאילו לעצמו, ואמר שלא חסרים פה אסירים זרים - יש שחורים, אפגנים, וייטנאמים וסינים - אבל אני העברי הראשון. ממש נמלאתי גאווה.

בבדיקה הרפואית הוכרז שאני 1.71 מטר ו-73 קילו עם שיניים בריאות. לא שהיה מזיז למישהו אם היו לי חורים, אבל יחסית למה שהלך בתאים ברוסיה, השיניים שלי באמת היו מצוינות. האחיות הסכימו פה אחד שאני חמוד וסלטקה, שזה מתוק ברוסית.

אסיר ותיק אחד הסביר לנו שבשבועיים הראשונים נהיה צמודים אליו ונעבוד כל יום בעבודות שונות. רק אחרי שבועיים, כשנסיים את הטירונות אצלו, נוכל לעבור כל אחד להאנגר שינה משלו. אתה רואה הרבה אסירים-בוסים כאלה שבחרו בחיים קלים: הם עובדים בשיתוף פעולה עם הסוהרים, מדווחים להם על כל מה שקורה וחיים טוב יותר מאסירים רגילים. האחרים פוחדים לגעת בהם כי הם משת"פים, והם מסתובבים ומחלקים הוראות חופשי.

הבוס שלנו דיקלם את החוקים: קמים כל בוקר בחמש, הולכים למסדר, אוכלים והולכים לעבוד עד 19:00. אחר כך יש שעתיים מנוחה, וב־21:00 כיבוי אורות. אסור לכבס, אסור להתקלח ואסור להחזיק תיקים או ציוד אישי. הם נמצאים בחדר של הבוס וצריך אישור מיוחד כדי לגשת אליהם.

אחרי ארוחת ערב עם כמה מאות אסירים, תחת הוראה שלא להחליף איתם מילה, חזרנו למגורים בשלשות. אסיר רוסי שהלך בשלשה שלי הדליק סיגריה תוך כדי הליכה, והאסיר-בוס ניגש אליו והתחיל להכניס לו פיצוצים ואגרופים לפנים ולראש עד שההוא נפל. כשהוא שכב על השלג, בהלם מהמכות שקיבל, הבוס צעק עליו שאם ידליק שוב סיגריה בלי רשות הוא ירביץ לו עם מקל. משם ועד לתא הלכנו שמאל-ימין כמו ילדים טובים. אין חוכמות ואין משחקים.

השבועיים הבאים היו לגמרי מונוטוניים: קמים מוקדם בבוקר, ואחרי ספירה מעבירים את כל היום בעבודות רס"ר. ככה זה כשאתה אסיר בלי פז"ם, נותנים לך את כל החרא: קילוף בצלים קפואים ומלאי בוץ או תפוחי אדמה שנראים כמו קוביות קרח, שטיפת סירי ענק וכיריים תעשייתיים או שפשוף קירות ורצפת המטבח במסיר שומנים שגורם לעור בכפות הידיים להתקלף. כשסיימנו להבריק את המטבח עברנו החוצה לפילוס שלג באתי חפירה.

כשהסתיימה הטירונות שלחו כל אחד להאנגר, שנקרא אתראץ. אני נשלחתי לאתראץ 11, וכבר ביום הראשון התחלתי לעבוד במפעל לייצור מדים לשוטרים ולחיילים. עבדנו כמו סרט נע: אחד תפר כיסים, השני שרוולים, השלישי ישב על מכונת הכפתורים. אני קיבלתי את העבודה הבזויה מכולן, פרימת שאריות של חוטים. לא הייתה לזה אפילו מכונה. פשוט ישבתי עם סכין ועברתי על המדים המוכנים, פורם חוטים מיותרים.

אחרי חודש בזון הודיע לי סגן מפקד הכלא שבעקבות לחצים מצד אימא שלי והשגרירות מעבירים אותי לזון הזרים. הוא אמר שאני רק צריך לחתום, ומחר יעבירו אותי ברכבת לזון 22. האמת, התלבטתי. היו לי סיבות טובות לחשוב ששם גרוע יותר. היו דיבורים על ניגרים מסוכנים, על אסירים שמלשינים לסוהרים. בכלל, החוכמה המקובלת הייתה שרוסיה היא מדינה מוכת שנאת זרים, אז בטוח שהתנאים בזון הרוסי יהיו טובים יותר מאשר בזון של אסירים שהרשויות לא אוהבות.

לא התלהבתי לחתום על מעבר לזון 22 עם כל המידע הזה, אבל אז התחילו מחשבות אחרות: אולי יש לאימא תוכנית שאני לא יודע עליה? אולי משם היא יכולה לשחרר אותי בקלות, לשמן מישהו במערכת? החלטתי לחתום, כי כמה כבר יכול להיות יותר גרוע. אני בכלא רוסי, קיבינימט. זה לא שאני באיזה בית הבראה.

עין תחת שום דבר

הרוב, 120 אסירים, היו ניגרים שישבו על סחר או שימוש בסמים. אחריהם, עם 80 אסירים, היו האפגנים. לחלקם היו תיקי סמים, ולא מעט מהם ישבו על אונס. 40 הווייטנאמים ישבו ברובם על רציחות או על מכות, ושאר הקבוצות היו קטנות יותר: ערבים ממרוקו, לוב, סוריה, טורקיה ולבנון שישבו על אונס או על סחיטה. סינים שישבו על עוקצים או רציחות, גרוזינים על רמאות ונוכלות, דרום אמריקאים שהבריחו קוקאין, שני אמריקאים שישבו על עבירות עוקץ וישראלי מבוגר ממוצא בוכרי שישב על הברחת יהלומים.

האווירה הקוסמופוליטית הפכה אותי לאנתרופולוג חובב שמסתכל מרחוק על דפוסי התנהגות. על האפגנים למשל למדתי שהם לא אוהבים להיות לבד: איפה שתראה אחד, יהיו עוד עשרה. ואיפה שיש עשרה אפגנים יש "צ'יפיר", תה חזק ששותים בבתי הכלא ברוסיה כדי לקבל זריקת מרץ. את כוס הצ'יפיר מעבירים במעגל מאחד לשני וכל אחד לוקח שלוק קטן, ממש כמו שמעבירים צ'ילום בהודו. אתה יכול לזהות לוגמי צ'יפיר לפי הסוכריות שהם מחזיקים: מוצצים אותן כדי לטשטש את הטעם החריף של התה.

הווייטנאמים מצידם הם אלופים בהכנת כלי שחמט. יושבים שעות ומגלפים את כל החיילים, שאחר כך אפשר למכור במוסקבה במחירים גבוהים בתור עבודת יד. אף אחד לא יודע שזאת עבודה של אסירים. זה אומר שהווייטנאמים חשובים לזון, אז בכל פעם שמגיע תורו של אחד מהם להשתחרר על התנהגות טובה, זורקים אותו לצינוק באמתלה כלשהי. רק שלא יורידו לו שליש. ככה כולם נשארים עד היום האחרון שגזרו עליהם, רק כדי שיהיה אפשר לנצל אותם להכין עוד חיילי שחמט. המנהל של הזון משלשל את הכסף לכיס שלו, והוא לא אחד שיוותר על כמה לירות.

גם בזון 22 עבדתי במפעל, הפעם על מכונת הכפתורים, ובאחד הימים שלי שם קיבל אסיר ניגרי התקף לב באמצע העבודה. כולנו ראינו איך העיניים שלו התהפכו והוא בלע את הלשון. צילצלנו לסוהרים בטלפון הפנימי, ואחרי חמש דקות לא הגיע אף אחד. זה מרחק של 100 מטר ושער אחד, משהו שאתה עושה בהליכה איטית בפחות מדקה. בסוף יצא אחד הניגרים מהמפעל וצעק להם שיבואו, אז הם עשו טובה ובאו. את האסיר שחטף את ההתקף העבירו למפקדה ולמחרת לקחו אותו ברכבת לבית החולים. אחרי כמה ימים הגיעה ההודעה שהוא מת. כמה חוסר צדק יכול להיות בעולם הזה.

לניגרי אחר הייתה חסרה עין. לילה אחד הוא סיפר לי איך איבד אותה: הוא עבד על מכונת התפירה ומחט ניתזה לתוך העין שלו. עכשיו הוא יהיה עיוור בעין אחת כל חייו בגלל שאין תקציב לקנות לאסירים משקפי מגן, או שיש תקציב אבל לאף אחד לא אכפת. בבית החולים של האסירים כל כך רגילים לפגיעות קשות ולמוות, שניגרי אחד שישן במסדרון התעורר באמצע הלילה וגילה ששני חבר'ה סוחבים אותו באלונקה. הם היו בטוחים שהוא גופה.

איפה שלא היו נפגעי גוף, היו נפגעי ניצול. למשל אסירים שהתפקיד שלהם היה לתקן מכוניות: הרי אין מכוניות בזון, אז בשביל מה מוסכניקים? בשביל שיטפלו במכוניות הפרטיות של השוטרים והסוהרים.

למנהל הזון היה תיאבון מיוחד לארנבות. היו מגדלים אותן בשבילו במיוחד, והג'וב של אסיר וייטנאמי אחד היה להאכיל אותן, לטפל בהן ולנקות את הכלובים. לפי פקודה מהבוס הוא גם היה שוחט ארנבת, מנקה אותה, מבשל ומביא לו על צלחת.

אם זה לגדל לו את האוכל או לתת לו מתנות, כולנו היינו עבדים של המנהל הזה. בימי ראשון, הימים החופשיים שלו, הוא היה מגיע בלבוש אזרחי כדי לקחת שקית עם אוכל טרי שטבח הכלא הכין במיוחד בשבילו. לא מספיק באמצע השבוע, גם ביום החופשי שלו הוא לא יבשל בבית.

ג'סור, הטבח הטורקי והאסיר הכי שמן בזון, היה בכלל סיפור. שאלתי למה הוא יושב בכלא, וסיפרו לי שהוא זיין זונה במוסקבה ועשה לה פיסטינג, ממש הכניס לה פנימה את כל היד. ג'סור היה כל כך שיכור שהוא המשיך יותר ויותר חזק, ופצע אותה כל כך חזק מבפנים שהדימום הרג אותה לפני שהגיע אמבולנס לפנות אותה. החרא קיבל שמונה שנים על הריגה.

מישהו חושב עליך

בצד השני שלי ישן ז'ניה הפדופיל, שהורשע באונס ורצח של שני ילדים. המקצוע שלו בחוץ היה מתרגם סימולטני מרוסית לאנגלית, והוא הסביר לי שזה מסובך כי קשה לתרגם בשידור חי את כל הדקויות של הרוסית. הוא תירגם לי כתבות מהעיתון על זמרות ודוגמניות רוסיות שאני אוהב, ועזר לי ללמוד קצת רוסית.

מצפייה בז'ניה, גבר בן כ-50 שנראה נורמטיבי ואינטליגנטי, למדתי משהו על נימוסים: יש בהם משהו שנראה כמו עדות לאופי מוסרי. אני חושב שבגלל זה יש אנשים לא מוסריים שנורא מקפידים על כללי הנימוס. הם מנסים לשכנע את עצמם או את הסביבה שהם מוסריים ותרבותיים. והם עושים דבר הגיוני, כי האמת היא שרובנו נעדיף להיות בחברתו של אדם שזייף מסמכים - או הונה את שותפיו, או פיתה את אשת ידידו - מאשר בחברת אדם שמקנח את האף לתוך כף היד שלו. לא יודע. אולי המחשבות האלה היו סתם דרך לא להשתגע בזון 22.

מה שבטוח עזר לי לשמור על שפיות היו המכתבים והחבילות מהבית, לא רק מההורים אלא גם מאלינור. מהחברה שהשארתי בארץ בלי לחשוב פעמיים על הבחורות שיהיו איתי במקומה. בהודו לא חשבתי עליה בכלל, וברוסיה ערגתי אליה. היא מצידה נשארה נאמנה, חיכתה שאחזור ושלחה לי מכתבי אהבה ותמונות.

בכל חודש שלחה לי אימא חבילות ומכתבים. המכתבים, עשרות עמודים של פירוט על כל מה שקורה לכל מי שאני מכיר, היו מגיעים במעטפה גדולה עם עיתונים ומגזינים בעברית. עד היום אני טוען שהכלא הרוסי גורם למדור הבדיחות של בלייזר להיראות מצחיק.

אחרי חודשיים בזון זכיתי לשיחת הטלפון הראשונה שלי. הראשונה זה שבעה חודשים, מאז שנעצרתי במוסקבה ובכיתי להורים בטלפון. עכשיו התקשרתי להרגיע. שמעתי את אבא אומר שלום ועניתי: "אבא, זה אורן, מה שלומך?". כנראה שהוא לא הצליח להוציא את המילים מהפה, כי היו כמה שניות של שקט. אמרתי "אבא?", והוא ענה בקול שבור: "אורן? אני אוהב אותך". אמרתי שגם אני אוהב אותו, שלא ידאג ושעוד מעט אחזור הביתה. ואז הוא שאל מתי, ואת זה לא אשכח בחיים. ה"מתי" הזה נלחש בקול של אדם שבכה עד כדי צרידות.

אימא שלי הרימה את השפופרת בחדר השני, ועכשיו שמעתי את שניהם בוכים. כשהסוהר הודיע שנשארו לי עשר שניות הספקתי רק להבטיח שאכתוב מכתבים לפני שהשיחה נותקה.

באותו ערב חשבתי המון על הבית. כמו בצינוק בצנטרל מצאתי את עצמי שוב מפציץ את הקיר באגרופים. אחרי שבעה חודשים במערכת נעשיתי אטום, שכחתי מאיזו מציאות באתי. אחרי כל-כך הרבה אכזבות, אחרי כל החרא שראיתי, כבר לא התרגשתי מכלום. נהייתי קשוח וקר עד ששיחת טלפון הביתה החזירה אותי ברגע לפרופורציות, למציאות, לישראל.

הטריף אותי מה שעשיתי לאבא שלי. הבנאדם הכי ישר שאני מכיר, ואני הפלתי עליו פצצה כזאת. שיחקתי אותה מאפיונר בהודו וחשבתי רק על עצמי, שוכח שיש מאחור אנשים שגידלו אותי. שאוהבים אותי. שנופלים איתי אם אני נופל. (המשך וסיום בגיליון ספטמבר)

סייע בהכנת הכתבה: רואי פרסול