"גיבור דורנו": פרק מספר
"בַּכּול היתה דממה - דממה דקה כל כך, שעל-פי זמזומו של יתוש אפשר היה לעקוב אחר מעופו. משמאל השחיר גיא עמוק; מאחוריו ולפנינו, בשיפולי הרקיע החיוור שעוד השתמרו בו זהרורי שקיעה אחרונים, הצטיירו פסגות כחולות כהות, חרושות קמטים". פתיחת הרומן "גיבור דורנו"
נסעתי בעגלת דואר מטִיפְליס. כל המטען שלי היה מזוודה אחת קטנה, מלאה עד חציה רשימות מסע מגרוּזיה. רובן אבדו, למזלכם; ולמזלי שלי נותרו שאר חפצַי והמזוודה עצמה שלמים בלא פגע.
השמש כבר התחילה מתחבאת מאחורי הרכס המושלג כשנכנסתי לעמק קוֹישָׁאוּר. העגלון האוֹסֶטי שר בקולי קולות, מאיץ בלי חָשָׂך בסוסיו כדי שנספיק להגיע אל ראש הר קוֹישָׁאוּר לפני רדת הלילה. כמה נפלא העמק הזה! סביב-סביב הרים שׂגיאים, סלעים אדמדמים עטופים קיסוס ירוק ועטורים קבוצות של עצי דולב, מדרונות צהובים זרועים ערוצי סַחַף; הלאה משם, גבוה-גבוה, גדילי הזהב של השלגים, ולמטה — האַרַגְווָה, מתחבקת עם איזה נחל בן בלי שֵׁם הפורץ ברעש מתוך נקיק שחור, דְחוּס חשֵׁכה, ומשם נמשכת והולכת כמו חוט של כסף, מתנוצצת כנחש בקשׂקשֹיו.
לא היתה ברירה, שכרתי שישה שוורים וכמה אוֹסֶטים. אחד מהם טען על שכמו את מזוודתי, האחרים נחלצו לסייע לשוורים, בצעקות בעיקר.
מאחרי עגלתי התנהלה רביעיית שוורים שמשכה עגלה נוספת — משכה אותה בלי שום קושי, אף שהיתה עמוסה לעייפה. הדבר הפליא אותי. אחרי העגלה הזאת פסע בעליה, מפריח עשן ממקטרת קַבַּרְדִית קטנה משובצת כסף. לבוש היה מקטורן צבאי בלי כותפות, ולראשו כובע צמר צ'רקסי. לפי מראהו היה כבן חמישים; פניו השזופות העידו על היכרות ממושכת עם השמש הקווקאזית, ושפמו שהלבין בטרם עת לא הלם את הילוכו הנמרץ ואת מראהו הרענן. ניגשתי אליו והחוויתי קידה; הוא השיב לי קידה אילמת ופלט ממקטרתו עננת עשן כבדה.
"אנחנו חברים לדרך, כמדומה?"
הוא קד לי שוב בשתיקה.
"אתה ודאי נוסע לסְטַאוורוֹפּוֹל?"
"אכן כן... עם מטען ממלכתי."
"תגיד לי, בבקשה, איך זה שארבעה שוורים סוחבים את עגלתך הכבדה בקלות שכזאת, כאילו כלום, בעוד שהעגלה הריקה שלי בקושי זזה ממקומה, אף שהיא רתומה לשש בהמות, והאוֹסֶטים האלה עוד מסייעים להן?"
הוא חייך בלגלוג ונתן בי מבט של יודע דבר.
"באת לקווקאז לא מזמן, כמדומה?"
"לפני כשנה."
הוא חייך שוב.
"ובכן, מה?" שאלתי.
"אה, סתם... הם פשוט מנוולים, האסיאתים האלה! אתה חושב שיש איזה טעם בצעקות שלהם? רק השד יודע מה הם צועקים! אבל השוורים דווקא מבינים אותם: תרתום אפילו עשרים — ברגע שאלה צועקים בשפתם, אף שור לא יזוז! נוכלים שאין לתאר! אין מה לעשות, זה התענוג שלהם, לעשוק עוברי-אורח... יותר מדי פינקו אותם, את הגזלנים: עוד תִראה איך יסחטו ממך 'בשביל וודקה'!... אני מכיר אותם, אותי לא ימשכו באף."
"אתה משרת פה כבר מזמן?"
"כן, שירתתי פה עוד בימיו של אָלֶכְּסֵיי פֶּטְרוֹביץ'," השיב בזקיפת גו. "הייתי פּוֹדְפּוֹרוּצ'יק5 כשהוא הגיע לחזית," הוסיף. "ותחת פיקודו הועליתי בדרגה פעמיים, על חלקי בקרבות עם ההרריים."
"ועכשיו אתה...?"
"עכשיו אני נמנה עם הבטליון השלישי בקַו החזית. ואתה, אם יוּרשה לי לשאול?..."
אמרתי לו.
בכך הסתיימה השיחה; המשכנו ללכת זה לצד זה בשתיקה. הגענו אל פסגתו המושלגת של ההר. השמש התחילה שוקעת - והחושך תפס את מקום האור בחטף, כרגיל בארצות הדרום; ואולם לנוגה השלג הבוהק הצלחנו לראות את השביל שעוד הוסיף להעפיל במעלה ההר, אף שתלילותו התמתנה. ציוויתי על האוֹסֶטים להניח את מזוודתי בעגלה ולהחליף את השוורים בסוסים, והבטתי בפעם האחרונה למטה אל העמק — אך הערפל הכבד, שהגיח גלים-גלים מן הנקיקים, כבר כיסה אותו כליל, ושום קול לא הגיע משם לאוזנינו. האוֹסֶטים הקיפו אותי ברעש גדול ודרשו "בשביל וודקה"; אך הקפיטן גער בהם בקול מאיים כל כך, שהם התפזרו בן-רגע.
"איזה מין אנשים!" אמר לי, "להגיד 'לחם' ברוסית עוד לא למדו, אבל לצעוק 'קצין, תן בשביל וודקה!' כבר למדו ועוד איך! אפילו הטטארים טובים מהם: אלה לפחות לא שותים..."
עד התחנה נשארה וֶרְסְטָה אחת בקירוב. בַּכּול היתה דממה - דממה דקה כל כך, שעל-פי זמזומו של יתוש אפשר היה לעקוב אחר מעופו. משמאל השחיר גיא עמוק; מאחוריו ולפנינו, בשיפולי הרקיע החיוור שעוד השתמרו בו זהרורי שקיעה אחרונים, הצטיירו פסגות כחולות כהות, חרושות קמטים ומכוסות שכבות של שלג. במרומי השמים החשוכים החלו לנצנץ כוכבים - ומוזר הדבר, נדמָה לי שהם גבוהים הרבה יותר מאשר אצלנו בצפון. משני צדי הדרך הזדקרו אבנים שחורות חשופות. פה ושם ביצבצו שיחים מבעד לשלג, אבל אף עלה יבש לא זע, ובתוך תרדמת המוות הזאת של הטבע עלץ הלב לשמוע את נחרתם של סוסי הדואר היגעים ואת קרקושה המקוטע של המצילה הרוסית.
"מחר יהיה יום יפה!" אמרתי. הקפיטן לא השיב דבר, ורק הורה באצבעו על הר גבוה שהתנשא לנגדנו ממש.
"מה זה?" שאלתי.
"הר גוּד."
"נו, ומה?"
"תראה איך הוא מעשן."
ואכן, מראש הר גוּד היתמר עשן. עננות קלילות הזדחלו סביבו, ועל פסגתו רבץ ענן שחור — כה שחור, עד שנראה ככתם על-פני השמים האפלים.
כבר יכולנו להבחין בתחנת הדואר ובגגות הסַאקְלוֹת המקיפות אותה; אורות קטנים כבר ריצדו לעומתנו בנועם, כשלפתע-פתאום קמה רוח לחה, צוננת, הגיא נאנק ונהם, וגשם דק התחיל לזרזף. בקושי הספקתי להתעטף באדרתי, וכבר ירד שלג כבד. הבטתי אל הקפיטן בהערצה...
"נצטרך ללון פה," אמר במורת-רוח. "בסופת שלג כזאת
אי-אפשר לעבור את הרכס. מה, היתה מפולת שלגים בקְרֶסְטוֹבַאיָה?" פנה אל העגלון.
"לא, אדון," ענה העגלון האוֹסֶטי, "אבל יש המון-המון שלג שמחכה לרדת."
כיוון שבתחנה לא היתה אכסניה, הקצו לנו מקום לינה בסַאקְלָה מלאה עשן. הזמנתי את רעי למסע לשתות איתי תה, שהרי היה עמי קומקום של ברזל יצוק — נחמתי היחידה במסעותי בהרי הקווקאז.
הסַאקְלָה היתה דבוקה בצדה האחד אל סלע; שלוש מדרגות רטובות, חלקלקות, הוליכו אל הפתח. נכנסתי פנימה, ממשש ומגשש, ונתקלתי בפרה (אצל האנשים האלה אתה מוצא רפת במקום
חדר משרתים). לא ידעתי לאן אפנה: כאן פועות כבשים, שם רוטן לו כלב. למזלי הבליח אור קלוש מן הצד, ובסיועו מצאתי עוד פתח אחד, כמין דלת. כאן נגלתה לעיני תמונה מרתקת: הסאקְלה הרחבה, שגגה נתמך בשני עמודים מפויחים, היתה מלאה אדם. בתווך, על הקרקע החשופה, רחשה מדורה קטנה, והעשן הכבד, שמפאת הרוח נדחק דרך החור שבגג חזרה פנימה, כיסה הכול במעטה עבה כל כך, ששעה ארוכה לא ראיתי כלום; ליד האש ישבו שתי נשים זקנות, המון ילדים וגרוזי צנום אחד, כולם בבלויי סחבות. בלית ברירה התרווחנו ליד המדורה, הצתנו את המקטרות שלנו, ועד מהרה פצח הקומקום בזמרור נעים.
"כמה הם עלובים," אמרתי לקפיטן, מצביע על בעלי-הבית המלוכלכים שהסתכלו בנו בדממה, בעיניים בוהות, כהלומי
רעם.
"עם של מטומטמים!" השיב. "היית מאמין? לא יודעים לעשות כלום, לא מסוגלים ללמוד כלום! קח למשל את הקַבַּרְדינים שלנו, או את הצֶ'צֶ'נים: שודדים כולם, פרחחים — אבל איזה לוחמנות! ואילו אלה — אפילו חוש לנֶשֶק אין להם, לא תמצא אצלם פגיון אחד לרפואה. כן, כאלה הם, האוֹסֶטים!"
מיכאיל יוּרְייֶביץ' לֶרמוֹנטוֹב, שנהרג בדו-קרב בהיותו בן 27 בלבד, הוא מענקי השירה הרוסית במאה ה-19. בשנותיו האחרונות פנה לכתיבת פרוזה, ובמרכז הרומן היחיד שכתב, "גיבור דורנו", העמיד מעין דיוקן עצמי: פֶּצ'וֹרין הוא גבר אפוף חידה, ציני, אדיש, שׂבע תענוגות, המפיג את שעמומו באהבהבים ובהרפתקאות. אך למרות האגוצנטריות של פֶּצ'וֹרין, בוחר הסופר לצייר מבעד לעיניו של זה - דווקא, ובמבט אירוני, תמונה רבגונית של החברה - וזאת בלי לוותר פה ושם על התבוננות אירונית לא פחות, גם בדמותו של הגיבור עצמו.
"גיבור דורנו" מאת מיכאיל יורייביץ' לרמונטוב. תרגום: נילי מירסקי. הוצאת אחוזת בית. 207 עמ'.
לפנייה לכתב/ת 
