מלחמת יום כיפור מבעד לעדשת האויב: הפילם האבוד של החייל שבא ממרוקו לגולן
כבר באפריל 73' הגיעו לסוריה חיילים מרוקנים, לסייע במלחמה המתקרבת מול ישראל. עם כיבוש מוצב 104 בגולן מצא חייל צה"ל נגטיבים ממצלמה של לוחם מרוקני אבל מאז לא נגע בהם. 40 שנה אחרי פיתח ynet את התמונות ששופכות אור על ההכנות, הקרבות וההתגייסות של העולם הערבי. החוקרים סבורים: "המרוקנים לא הפגינו חיילות איכותית"
הזיכרון של גדי מהלחימה ברמת הגולן באוקטובר 73' נותר משובש. נשארו רק חורים, הבזקים ואסוציאציות של אירועים והתרחשויות שאותם ניסה להדחיק בשנים שחלפו. 40 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים והוא עדיין לא בטוח. בחטיבה 7 שאליה השתייך אמרו שזה מוצב של כוח המשלוח המרוקני שהגיע לסייע לסורים, אבל גדי (השם המלא שמור במערכת) לא בטוח בדבר המיקום המדויק. הוא רק זוכר שזה היה ברמה, באזור חאדר.
הוא זוכר את הכוח יורד מהאוטובוס שנכנס לתוך המובלעת הסורית בגולן, מוכן ללחימה עיקשת. הוא זוכר את עצמו נכנס פנימה למוצב, פוחד ממה שמחכה לו שם. אבל הוא וחבריו גילו מוצב נטוש ובו ציוד אישי שהשאיר האויב, לפני שברח או נהרג. בחלל השומם מצא גדי שלושה נגטיבים של תמונות ושקופיות בתוך קופסאות שחורות של FOMA מתוצרת צ'כוסלובקיה. הוא אסף אותם אליו והכניס לכיס. שלל מלחמה. וזהו: במשך 40 שנה הוא לא טיפל בהם ולא פיתח אותם.
"לא ידענו כלום על המרוקנים", הוא מספר. "נכנסנו פנימה למוצב בציפייה ללחימה וגילינו שאין שם אף אחד. אבל המדים והסמלים שנשארו שם היו שונים משל הסורים. ראיתי שלוש קופסאות נגטיבים ולקחתי אותן מתוך סקרנות. הצצתי בתמונות שבסרט השחור, ראיתי דמויות אוחזות בנשק והבנתי שזה חיילים, אבל לא פיתחתי את התמונות מאז. אין לי הסבר מדוע".
לפני כחודשיים מסר גדי את החומרים ל-ynet, והתשלילים פותחו במעבדה ל-87 תמונות שמספרות סיפור. אין בהן פרט מזהה שניתן לקבוע באמצעותו בוודאות מי החייל המרוקני שמופיע ברוב התמונות, אלא רק לבנות הנחה המבוססת על התרשמותם של היסטוריון צבאי ושל קצין מודיעין שלחם שם, שחקרו את כוח המשלוח המרוקני שחבר לסורים בחזית הצפונית.
המחקר ההיסטורי עושה סדר כרונולוגי ומכניס היגיון לתמונות. אפשר באמצעותן לנסות ולספר סיפור של המלחמה בחזית ההיא, רק הפעם – מעדשת המצלמה של חייל אויב. נקרא לו חסן: בחור רזה, כהה עור, בשנות ה-20 המוקדמות לחייו, אולי אפילו פחות מזה. באביב 1973 הוא הגיע לסוריה כדי להתכונן למלחמה ב"אויב הציוני".
הכנות למלחמה בישראל
מרבית התמונות הן שלו – בחלקן הוא לבדו, באחרות עם חבריו. ניכר שלא היה לו ניסיון בצילום ושאיכות המצלמה שעמדה לרשותו הייתה ירודה. ועם זאת, תמונותיו שופכות אור על תקופה של ההכנות לקרב מול ישראל. יש להניח, סבורים החוקרים, שחסן לא ידע עד הרגע האחרון מהי שעת השי"ן ומתי יידרשו הוא וחבריו לאחוז בנשק. הוא רק ידע שהיום ההיסטורי הזה יגיע, לכן רצה לתעדו במצלמה.
חסן צילם לאורך תקופה ממושכת, כנראה חודשים, מהיציאה לדרך ממרוקו ועד למלחמה עצמה. תחילה תיעד את עצמו ואת חבריו ישובים ברחבה גדולה, נקיים ומגוהצים, מאחוריהם מאות אפודים ארוזים, עמוסים בציוד ומוכנים ליציאה. על כל אפוד שוכבת קסדה עירומה מבד הסוואה. סביר שזאת הייתה הפעם הראשונה שבה ביקר בסוריה. הוא וחבריו מצטלמים ליד מונומנטים באמצע רחוב ראשי סואן, מחויכים, מטיילים בגאווה במדים הנקיים ברחובות.
ויש גם תמונות מהשטח, בעיצומן של עבודות חפירה וביצורים על רקע מה שנראה כמו הגולן. באוהל סיירים פרוס בשטח, אוחז במקדחה וחופר בסלעים, מכוון רובה סער באימון שטח. וגם תמונה אחת, מצמררת, של אדם המסתכל לעבר המצלמה חבוש מסיכת אב"כ.
סדרת התמונות הבאה כבר מתעדת או מדמה לחימה: חסן וחבריו מכוונים את נשקיהם, מוסווים בין השיחים ברמת הגולן. באחת התמונות חובש אחד החיילים את רגלו של רעהו, ובהמשך נושא אותו על גבו תוך כדי לחימה. באחת התמונות הוא לובש חליפת סערה, אולי התכונן לחורף ממושך בחרמון.
"החבר'ה עם הסכין בשיניים"
תא"ל במיל' ד"ר דני אשר, היסטוריון צבאי שחקר את מעורבותו של כוח המשלוח המרוקני במלחמת יום כיפור, ביקר לפני כמה שנים במרוקו ואפילו ראה את פקודת המבצע במפקדת חטיבת חי"ר 1. לדבריו, כבר באפריל 73' נשלחו הכוחות לסוריה, לאחר התקוממות בצבא המרוקני. חלקים נרחבים בצבא רצו לקחת חלק בהגנה על האומה הערבית. המלך חסן שמע את הקולות, ולאחר סיבוב שעשה רמטכ"ל מצרים סעד א-שאזלי במגרב, סוכם על העברת כוחות לסוריה ללחימה עתידית מול ישראל. בפקודת המלך, נשלחו הכוחות מזרחה.
"מדובר על חטיבה מרוקנית מוקטנת: כוח משלוח של גדוד חי"ר עם אלמנט של טנקים ונגמ"שים", אומר אשר. "החטיבה לא הייתה שותפה להכנות ללחימה ולא ידעה מתי ואם זה באמת יקרה. הם הגיעו כנראה במעבורות סובייטיות, תפסו גזרה של שלושה קילומטרים בחלק הצפוני של גזרת דיוויזיה 7 הסורית, למרגלות החרמון, מול מוצב 104 הישראלי. על פי התכנון, החטיבה המרוקנית הייתה אמורה להשתלב בקרב ההתקפה ולהגיע עד לאזור הבניאס".
אל"מ במיל' אילן סער היה קצין המודיעין של חטיבה 7 שלחמה ברמת הגולן. אף שהכוח המרוקני התמקם בגזרה חודשים לפני המלחמה, ידעו הכוחות הישראליים על קיומו רק כשנפתחה האש. "לא ידענו שהם הגיעו כבר באפריל, לא זיהינו שהם תפסו את הקו", הוא אומר. "ציפינו לתגבור העיראקי, על המרוקני לא חשבנו".
המרוקנים לא היו לבד. כוחות המשלוח הערביים כללו גם שתי חטיבות ירדניות וחיל משלוח עיראקי שמנע מאוחר יותר את התקרבותם של כוחות צה"ל לדמשק. עם תום הלחימה התמקמו בגזרה גם כוחות משלוח סעודיים, ואפילו כוחות מצומצמים שהגיעו מקובה.
כשפרצה האש הבין צה"ל שמדובר באויב שונה. מפקד חטיבת גולני, אל"מ אמיר דרורי, זיהה ודיווח על החיילים המוזרים שנלחמים בצה"ל. מוצב 104 הישראלי הצביע על תנועות מועטות במוצב בלבד ודיווח שרק מדי פעם יצאו חיילי האויב לתפוס עמדות קרובות. רפאל איתן, אז מפקד אוגדת המילואים 36, סבר תחילה שמדובר בלוחמים יעילים מהסורים. "הוא כינה אותם 'החבר'ה עם הסכין בין השיניים'", נזכר סער. "רפול חשב שהם לוחמים טובים יותר מהסורים ולכן בכל הזדמנות הוא הזהיר מפניהם".
"השאירו הרבה נפגעים"
ביומיים הראשונים ללחימה התנהל הקרב בערפל מוחלט. ההנחה ביום ראשון בבוקר, 7 באוקטובר, הייתה שמוצב 104 נפל ונכבש על ידי המרוקנים, אך למעשה הוא כבר היה בידי חטיבה 7. כוח מסיירת גולני פרץ למוצב ורק במזל לא ירו חיילי צה"ל אלה על אלה. "מזל שלא ירינו על הבחורים שלנו בבונקרים ובעמדות, זו הייתה פאשלה", מודה אל"מ במיל' סער.
תוך כדי הקרבות התבררה התדמית הקשוחה של הלוחמים המרוקנים כמוגזמת. לדברי סער, "הם אמנם לא נסוגו, אבל הם לא היו חיילים עם כישורים שונים מהכישורים של הסורים. רמת החיילות הייתה נמוכה, הם ירדו מהרכבים שלהם מאוחר מדי, השאירו הרבה מאוד נפגעים. ביומיים הראשונים של הלחימה המשימה שלהם הייתה לכבוש את מוצב 104 שלנו והם תקפו בגלים, אבל הלחימה לא הייתה ברמה גבוהה".
החטיבה המרוקנית ניסתה להבקיע מדרום למוצב 104, וטנקים שלהם חדרו פנימה באזור תל מנפוחה. גדוד 74 זיהה אותם, פתח באש והשמיד כ-10 טנקים. לדברי סער, כוחות צה"ל ששלטו מצפון על הציר מחאדר למסעדה השמיד 4-3 טנקים נוספים. כוחות חי"ר שניסו לתקוף את מוצב 104 נתקלו באש צה"ל ונהדפו גם הם.
ביום חמישי, 11 באוקטובר, חדרה חטיבה 7 לתוך השטח הסורי בשני מאמצים: הבקעה דרומית באזור מוצב 105 והבקעה צפונית מול הכוח המרוקני. "בשלב הזה חדרנו לשטח הסורי בלי נפגעים", אומר סער. הכוח המרוקני ספג מכה קשה. בקרבות הבלימה וההתקפה מולו השמיד צה"ל כ-20 טנקים. "היו להם די הרבה נפגעים והם הצליחו להימלט מהטבעת ההתקפית", מוסיף ד"ר אשר.
מה עלה בגורלו?
הלוחמים המרוקנים, שנשלחו להביע סולידריות עם המאבק הערבי ולהילחם ב"אויב הציוני", ספגו במלחמת יום כיפור מכה קשה. כשפרצו כוחות צה"ל, בהם גדי,
למוצב שבו אחזו בחצי השנה שלפני המלחמה, מצאו אותו שומם ונטוש. הלוחמים עזבו את הציוד מאחוריהם, מי ששרד נמלט מהמוצב ונסוג לאחור.
את שלוש הקופסאות ובהן הנגטיבים שצילם במשך חצי שנה, חסן לא לקח עמו. ייתכן שנהרג, ייתכן שהצליח לסגת עם הכוחות שנותרו ואפילו לחזור למרוקו. ספק אם דמיין בחלומותיו הפרועים שתמונותיו יגיעו לידיים של חייל צה"ל ויפורסמו 40 שנה אחרי המלחמה באתר אינטרנט ישראלי.
לפנייה לכתב/ת 
