העניים הם חוק טבע - או שהאדם יצר אותם?

ב-27.9.1940 התאבד ולטר בנימין . זה קרה בעיירה קטנה על גבול צרפת ספרד. יש לי צמרמורת כשאני כותב את זה, שנים אחרי שלמדתי עליו אצל מורי, פרופסור צבי טאובר.

• לטורים נוספים של אושי שהם-קראוס
  

בעקבות הלשנה נתפסה קבוצת הנמלטים שבנימין היה אחד ממנה. הוא, שהיה חולה וכנראה מותש ומדוכא, נטל מנת מורפיום מופרזת ועזב את אירופה הנאצית ואת העולם שבו גדל. הוא לא הצליח להגיע לארצות הברית.

בנימין היה פילוסוף מיוחד. מבקר תרבות, אספן כפייתי, איש מהרהר ומלא תימהון. בטור הזה ואולי בזה שאחריו אציג כמה קטעים מהגותו. קטעים שרלבנטיים להקשר הכלכלי חברתי שלנו פה.

אנשי פרנקפורט

בחלק מחייו האינטלקטואלים היה ולטר בנימין מזוהה עם המכון למחקר חברתי בעיר פרנקפורט. המכון הורכב מקבוצה יוצאת דופן ומרשימה של אינטלקטואלים. רובם יהודים. ביניהם היו תאודור אדורנו ומקס הורקהיימר (שספרו "ליקוי מאורות התבונה" יצא בהוצאת מרכז שלם).

אנשי המכון עסקו במה שכינו בשם "תיאוריה ביקורתית". המדובר בעיסוק בתיאוריה מסוג מיוחד; תיאוריה שמטרתה מעשית; שינוי פני החברה. והכיוון שלהם היה מרקסיסטי ביסודו, אבל הורחב והועשר באמצעות התייחסויות סוציולוגיות ופסיכולוגיות.

ולטר בנימין

בנימין, למשל, משלב מטרות מרקסיסטיות של שחרור הפועלים והמדוכאים כולם באמצעות ניתוח מיתוסים. אבל התפישה שלו את המיתוס היא רחבה יותר מזאת שאליה אנחנו רגילים.

באיזשהו אופן, עבור בנימין, גם תיק הגב האדום שלי והקרוקס האדומים הם מיתוסים. כן, למרות שהם חפצים. וכדי להתקדם לעבר מציאות טובה יותר אנחנו צריכים להבין את זה ולהבין אותם ואת מה שהם אוצרים בתוכם עבורנו. כאילו, לקלף את המשמעות שגלומה בהם ולהבין מה היא מייצגת עבורנו.

אם ככה, בנימין, לא מדבר על זאוס ולא על אפרודיטי ואתנה (האלים של יוון ורומא). מיתולוגיה, כך בנימין חושב, קיימת כל הזמן. היא לא הסתיימה ביוון, ברומא או באפוסים השומריים והנורדיים (צפון אירופאיים). בעצם, הוא אומר לנו, הזמן שלנו "המודרני" במובן של "חכם" או "רציונלי" או "הגיוני" או איך שתרצו, הוא לא פחות מיתולוגי מזמן עבר.

בואו נדגים. נניח שאחד מאבותיי המאוד קדומים אכל ארנב כדי להיות זריז, לא צריך ללעוג לו ולא להתנשא. התגובה הטבעית שלנו תהיה: "פרימיטיבי!". הוא חושב שעל ידי הכנסת בשר ארנב לגוף שלו הוא גם אוכל את התכונות של בעל החיים.

ואנחנו? למה מפרסמים נעלי נייקי באמצעות דוגמן סקסי (לא יודע מי זה ואני ממציא ומשער), עשיר, מפורסם ועוד ועוד?

מפני שאנחנו, איכשהו מאמינים שאם ננעל את הנייקי נהיה דומים לו. משהו ידבק גם אלינו. הנה, אנחנו אוכלים ארנב. וזה מתקרב לתפישה שמייצג בנימין

מיתוסים ובלגן

ולטר בנימין מסתכל על המציאות שלנו ורואה בלבול וגיוון. הוא לא רואה "חוקים" ובטח לא "חוקי טבע". את אלה, הוא אומר, אנחנו ממציאים כדי להשתלט על הבלגן. הבלגן, הוא חושב, לא מוצא חן בעינינו, בני האדם. קשה לנו המצב הזה. אולי זה מפחיד. אולי מבלבל. ובודאי נותן תחושה של "אי אפשר להבין" ואי אפשר להשתלט על המציאות.

ולכן, כדאי להמציא חוקים. חוקים שירגיעו אותנו. כדי שהכל יראה לנו ברור. צפוי. מובן. דבר חשוב ומרכזי שמאפיין את המציאות שלנו הוא שהיא אנושית. אנושית ולא "טבעית". היא תלויה בנו. ולא (רק) תוצר של "תנאים" או חוקים או מצבים.

למה הוא מתכוון? הנה, למשל מה שכונה במאה ה-19 דרוויניזם חברתי. זו היתה תפישה מוסרית-כלכלית (מוסרית במובן שהיא הטיפה להתנהגות ראויה) שהסתמכה על הדרוויניזם.

בשתי מילים ומבלי להתמצא בדרווין, אגיד שהתפישה הזו לקחה הנחות של דרווין ותרגמה אותן לחוקים טבעיים של התנהגות אנושית. אם דרווין יגיד משהו כמו "המתאים לסביבה שורד" (אנא, סלחו לי אם אני לא מדייק. לא זה העניין כאן), הדרוויניזם החברתי יגיד: מצוין. יש כאן חוק טבע שמסביר למה העניים דרושים. ולמה עושר מופלג ופערים חברתיים הם הכרחיים. זה הטבע. העניים פשוט "לא מתאימים לעולם" ובאופן טבעי מתקשים לשרוד. ובגלל שזה "טבעי", אין מה לעשות נגד זה.

אבל, יגיד לנו בנימין, זה לא העניין. העניין כאן הוא אנושי. המציאות שלנו היא "חברתית"; נגרמת על ידי התנהגות של בני אדם, ולא על ידי איזה "טבע" שרירותי. כי המציאות אינה מאופיינת בחוקי טבע כאלה. החברה שמורכבת מבני אדם היא זו שיוצרת מערכת חברתית שמאפשרת ניצול של רבים ודיכוי של חלקם לטובת אליטה קטנה.

והנה, לפי בנימין, "דרוויניזם חברתי" היא לא "תיאוריה מדעית מכובדת", אלא מיתוס שיצרו בני האדם כדי "לטבען" (להפוך לטבעי, לניטראלי, ולא קשור לבני אדם) את החברה שלהם. הרבה יותר קל להיות עשיר ולהגיד לעצמי כשאני רואה ילדים עניים משהו כמו: אין מה לעשות. זה הטבע. זה יותר נוח מלחשוב שאני אחראי למצב הזה.

אתן עוד דוגמה וסלחו לי על הבוטות. לא מעט פעמים שמעתי אנשים אומרים ש"לערבים אין מודעות היגיינית". (אגב, אמרו את זה מאות שנים על אבותינו היהודים). הנה, זו קביעה בסגנון חוק טבעי. מי שאמר אותה מניח שיש משהו שמאפיין את האופי או הפסיכולוגיה של הערבים.

איך, למשל, מצדיקים אותם אנשים את הקביעה? לך לעיר ערבית בישראל וראה את מצב הביוב, את הזבל ברחובות ועוד. ומה יגיד על זה בנימין? הוא יגיד: אין כאן שום חוק טבע. מה שיש כאן הוא תוצר אנושי. אולי, למשל, העריות הערביות לא מקבלות מספיק תקציבים. אולי אין להן יכולת תקציבית להתמודד עם העזובה? אולי יש כאן אפליה. אולי עוני ויאוש.

והנה, זה מדגים לנו את אחת מהמשמעויות של הגישה המרקסיסטית שאותה אימצו אנשי אסכולת פרנקפורט. פילוסופיה היא לא סתם עניין תיאורטי. תפקידה לשנות את המציאות. נמשיך בשבוע הבא.