"מחוברים +": שיחת הברזייה הבאה שלכם
הקסם בעונה החדשה של "מחוברים" לא מצוי בסיפורים האישיים כי אם בחיבור החכם, המדויק והעוצמתי שהופך את השלם לגדול בהרבה מסך חלקיו. אריאנה מלמד התמכרה
הפעם לא תהיה לכם ברירה. הפעם תידבקו אל המסך ובצדק גמור, כי "מחוברים+" היא הדבר שאליו רצו להגיע יוצרי הסדרה מיומה הראשון בעונה הראשונה, ובניגוד לכל היגיון בטלוויזיה מסחרית, הם הלכו והשתפרו והשתכללו עד לתוצאה הזאת: ארבעת הפרקים הראשונים של הסדרה מצויים ב-VOD לצפייה בחינם, ראיתי אותם ברצף, וזה היה בלתי מתקבל על הדעת שכבר נגמר. בדיוק כפי שביקשו רם לנדס ודורון צברי, אבותיה המייסדים של התופעה ועמי טיר, במאי ועורך ראשי – התמכרתי. ועכשיו לשני וידויים והסבר, וגם הרגעה: לא יהיה כאן ספוילר לפרקים הבאים שכן רק הראשון שודר אמש (א') ב-HOT.
לצפייה בפרקים הראשונים של הסדרה:
פרק 1 - http://hot.ynet.co.il/home/0,7340,L-11117-81823,00.html
פרק 2 - http://hot.ynet.co.il/home/0,7340,L-11117-81824,00.html
מבחינה שכלית גרידא אני מבינה היטב את רצונם של אנשים להופיע ב"מחוברים" ולאפשר לעורכים לתפור את פיסות חייהם המצולמות לכלל סיור קוהרנטי עם התחלה, אמצע, סוף וגילויים מדהימים ומכמירי לב. חלק מן המשתתפים בסדרה חיים מאהדה ציבורית (סקאזי ודנה ספקטור, גדעון לוי וג'ייסון דנינו הולט), לחלקם יש משהו למכור והסדרה בהחלט מסייעת להם, כי אנחנו הרי קונים מוצרים ושרותים מאנשים כלפיהם אנחנו מפתחים אהדה, ולא חשוב אם זה שי גולדן שמוכר תוכנית טלוויזיה כפי שמכר עיתון לפני הסדרה, או ננה שרייבר שתמכור לכם חינקלי, או מירי חנוך שהסדרה סייעה לה לשווק את עצמה: כך נראה עולמנו. מוצר עליו חתומים אנשים שאנחנו מכירים מן הטלוויזיה יהיה חביב עלינו יותר ממוצר שג. יפית מנסה לשווק.
מבחינה רגשית, עם זאת, קשה לי מאוד להזדהות עם המעשה המביא אנשים אל המסך של "מחוברים", כי – בינינו – הייתי מעדיפה למות כמה וכמה פעמים ולא להכניס את המצלמות, העורכים והמניפולציה העדינה או הבוטה שההפקה עושה בחייהם של אנשים לתוך ביתי. תקראו לי אנכרוניסטית, אני מאמינה בפרטיות – כלומר, בשליטה רצינית במה שאדם בוחר לשחרר לציבור על חייו הפרטיים ובני ביתו, וגם משום כך בעונות הקודמות לא תמיד רוויתי נחת מן התוצאה הערוכה יפה כל כך. ודאי לא כשנדרשתי לכתוב על הפרק הראשון בעונה כחזות הכל: הפרקים הראשונים עד כה היו מגומגמים, ערכי הווידוי שבהם לא יצרו תחושה של מציאות והקסם אירע רק בהמשך, אבל בהמשך אף אחד לא מקשיב למבקרים.
הפעם זה שונה לגמרי, כבר בהיכרות עם שלוש הדמויות הראשונות בפרק הראשון – ליאור דיין, שירלי ברנר ובועז רוזנברג. נתחיל באחרון: שחקן ובמאי טלוויזיה מוערך ובן זוגה של נתי קלוגר, בדרכו להריון השני בחייהם ולהתלבטות האיומה וההכרחית אם הם רוצים בילד הזה או לא. והנה שירלי ברנר בלוס אנג'לס, שחקנית שהקריירה הלא-מי-יודע-מה שלה בהוליווד מקרטעת בצל דיכאון אחרי לידת ביתה השנייה, ובצילו האפל לא פחות של בן זוג עוצמתי ובוטה שאמור לסייע לה בתעשייה, אבל לא בדיוק מצליח – והנחמה שלה מכל זה היא טיפוח הקריירה של בתה הקטנה בת השבע.
וליאור דיין, שרק מי שאין לו לב לא ירצה לחבק אותו דרך מסך הטלוויזיה, ליאור דיין שמנסה להגדיר את חייו כמבוגר, דרך עבודה (והדרמה המשברית של "מעריב") ואהבה (לרעייתו הטרייה, השקולה והבוגרת), אבל לא מצליח, כי קללת הדיינים עדיין אופפת אותו, רעה וחזקה מכל חיבוק – והוא בסך הכל הילד שלחייו נחשפנו מוקדם מדי, בעודו עולל שהוריו הבעייתיים (אסי דיין וקרוליין לנגפורד) העבירו למשפחה מאמצת. והוא כועס ואוהב ומת מפחד ורווי הרס עצמי, ומוכשר ומכמיר לב. שלושת אלה מגדירים יפה את גבולות הגזרה הפעם. לא עוד "אני, אני ואני והנה גם המשפחה והתחביבים שלי", אלא "אני, כפי שאני מגדיר את עצמי באמצעות הקשרים החשובים בחיי, ובעיקר דרך יחסי אל הדור הבא".
כל אחד שווה סיפור
הדיינים שוקלים הריון, רוזנברג-קלוגר שוקלים שלא, שירלי ברנר משלמת את מחיר ההחלטה להביא לעולם עוד ילדה. בפרק הבא נדב אבוקסיס ייצא מן הארון תוך דקה וחצי מרגע הופעתו על המסך, ומיד יתברר כי החלטתו להביא לעולם ילדה ביחד עם אשה שאינה בת זוגו ולעולם לא תהיה, היא החלטה מאוד מסובכת כשהאשה היא סטרייטית עם כוכבים בעיניים. עוד יתברר שאילון נופר, אשה מוכשרת להפליא שהקימה את "מיומנה" וקוטפת כעת את פירות ההצלחה הבינלאומית שלה, אינה מעלה בדעתה אפשרות לעשות ילד לבד – אבל מוכנה להיות אמא של להקה שלמה, וגם להמשיך ולשמר את עובריה המוקפאים.
כל אחד מן המלוהקים הפעם שווה סיפור, וחלק מן הסיפורים אנחנו אכן מכירים ממדורי הרכילות ומאותן כתבות עומק רגשניות בעיתונים שבהן שיתפו המרואיינים פעולה כשהיה להם משהו למכור, כי כאמור – כזה הוא עולמנו – אבל הקסם לא מצוי בסיפורים האישיים אלא בחיבור החכם, המדויק, העוצמתי שהפעם הופך את השלם גדול בהרבה מסך כל חלקיו.
אם אני יכולה לשפוט על סמך ארבעה פרקים, זוהי עונה שמכוונת אל לב החרדות של כל אחד מן הצופים מפני העתיד: עתיד שיש בו אנשים קטנים מאוד שתלויים בך לגמרי, עתיד שאין בו כל ביטחון כלכלי או אישי, עתיד חשוף עד קצות העצבים של אנשים שממש לא סגרו את סיפור העבר שלהם עצמם.
וזה נוגע, נוגע חזק, בכל מישור של עשייה טלוויזיונית-דוקומנטרית שאפשר להעלות על הדעת. ברור שמרגש, כי בלי לרגש אי אפשר לרתק למסך. ברור שמציצני, כי גם בלי זה כבר לא תיתכן עשייה טלוויזיונית. אבל מעבר למניפולציה הרגשית, יש כאן עבודה חכמה ומשובחת עד כדי כך ברמת הבימוי והעריכה, שצריך לומר ליוצרים: גם שיחת ברזייה וגם יצירת אמנות? וואללה, שאפו. היה שווה לחכות, ותעלו כבר עוד כמה פרקים, בחייאת.
