לשבור את הכללים, ליהנות מהכלים
כוחות גדולים שאין לבטוח בהם השולטים ביחיד, עומדים במרכז ספרו של ניר ברעם "צל עולם", ששואף לחשוף את צלקות הגלובליזציה על האנושות. למרות היכרותו של הכותב עם אוזלת היד של כל מהפכה, הוא צולל למאבק בין הקטבים ללא גיבורים משכנעים או פתרון למצב - אך בתשוקה גדולה
היומרה של ניר ברעם בספרו החדש "צל עולם" ראויה להערכה. רוב הספרים הישראלים של תקופתנו מתכנסים בדלת אמותיו של הקיום הפרטי, ולכל היותר גולשים לקיום הלאומי. מעטים הסופרים שניגשים באומץ ובתעוזה לעסוק בסוגיות האקטואליה הגלובליות. ברומן "צל עולם" ברעם מהלך בגדולות - והסכנות אורבות לו בהתאם. אגלי הזיעה של המאמץ האינטלקטואלי והספרותי, מדללים לא מעט את הישגו המרשים.
"צל עולם" מתפרס על פני יבשות, אידיאולוגיות ושלל גיבורים - בניסיון לתאר את האקלים הכלכלי, החברתי והפוליטי השורר כיום בעולם ובאופי המנגנונים המזינים אותו. ברעם משרטט שנוגח במבנה החברתי בפראות. בספרו הקודם והמצליח "אנשים טובים", התמקד ברעם במאבק בין הקומוניזם והפאשיזם ובאפקט ההרסני שלו על אנשים מן השורה. בספרו הנוכחי הוא מעמיק לחקור את ההשפעה של עימותים אידיאולוגים על האנושות. במרכז הספר מצוי מאבק אידיאולוגי חריף ואכזרי בין כוחות הקפיטליזם הגלובלי לבין מחאה בעלת גוון אנרכיסטי, המנסה לזעזע את הסדר העולמי.
הספר נע בין שלושה מוקדים עלילתיים: חברה אמריקנית לייעוץ פוליטי אסטרטגי השולחת ידה בכל פרויקט רווחי דיו, ומסתבכת עם מנהיגים מפוקפקים באפריקה ובדרום אמריקה; קבוצת אנרכיסטים בריטית הנולדת מתוך תסכול ומצוקה כלכלית ומנסה לחלק את מחדש את המשאבים בעולם; ובתווך גבריאל מנצור, נציגה הישראלי של קרן גידור האמריקנית שבבעלות יהודית, הנישא על גלי הפריחה הכלכלית של שנת ה-90. שלושת צירי העלילה מצטלבים ומשקפים זה את חדלונו ועוצמתו של האחר.
בגוף ראשון
כל אחד מצירי העלילה מתאפיין בדרכי מבע שונים, הציר הישראלי מסופר בגוף ראשון - עובדה המאפשרת מרחב עלילתי מרווח. אנחנו מתוודעים להוריו, אשתו ולילדיו של גבריאל מנצור, ובעיקר לשותפיו העסקיים הנכלולים. עם זאת זהו החלק היותר חלש ברומן. לעתים, סיפורו האישי של מנצור נראה כשייך לספר אחר, מכיוון שהוא מתנהל בכבדות ואינו מצליח להדביק את הקצב המסחרר של צירי העלילה האחרים.
ציר החבורה האנרכיסטית מסופר בגוף ראשון רבים. זהו ניסיון מעניין ליצור אחדות סמלית לקבוצה - אך התוצאה בעייתית. המספר אינו מצליח להחזיק את ריבוי הקולות של הקבוצה, ונאלץ לעבור מהר למדי למספר בגוף שלישי המציג בדרך המוכרת את קורות גיבוריו. הטכניקה המוצלחת ביותר מבוטאת בסיפורה של חברת הייעוץ המוצגת באמצעות תכתובת הדואר האלקטרוני של עובדיה. בתכתובת זו ניכרת ההיקסמות המהולה בבוז, של המחבר לעולם העסקי המתואר. התחכום, הברק והשנינות מתפרצים בעוצמה גדולה ומשכנעים מאוד באמינותם - בזכות כתיבה קולחת ומרתקת.
בשם העיון
ברעם מפגין שליטה מרשימה באירועים פוליטיים ובהתרחשויות בדיוניות ומציאותיות ברחבי הגלובוס. הוא מרבה בפרטים טכניים, ונותן רקע היסטורי, באמצעות אנקדוטות מסעירות ותככים תאגידיים. עודפות הזו גולשת לעתים קרובות לתחושה שאנו קוראים במדור כלכלה ופרשנות. מנהלי מוזיאונים, מדינות ה-G8, נגיד בנקים, קרן המטבע הבינלאומית, האו"ם - כל האליטה התרבותית וברוני הכלכלה מתערבלים במערכת של כלים שלובים, ומפרנסים זה את זה בחדווה. ברעם מעוניין להצביע על השאננות המסוכנת שבקבלת המבנה הקיים כעובדה בלתי נמנעת - כזו המתבקשת מהאופי האנושי.
דרך הסיפור של הקבוצה האנרכיסטית מוצג "הרצון לחזור לנקודת האפס שכל הכללים המוכרים אינם תקפים. רצון להסיט את העולם הזה שעוצב בצלמם לכיוון שלנו...רצינו להחריד את שלוותה של התרבות המערבית...לזעזע את כל המוסדות המכובדים עם הבניינים העתיקים ועמודי האבן המגולפים והתקרות הגבוהות והנברשות והקוקטילים שלהם...חייבים לקרוע את המסכה מעל הפרצוף של אירופה ואחר כך של העולם ".
עמדת הגיבורים נמסרת בטוטליות סוחפת, והטקסט נראה לא אחת כמניפסט דחוס ומשולהב. ברעם אומר הרבה על הכל, הוא מצמיד אליו את הקורא באמצעות גודש הידע הראוותני ולא מניח לו להיטלטל לבד במרחב הביניים הספרותי, שבו אפשר להבין דבר מתוך דבר.
קו המחאה התוסס מחולל לפחות שינוי מהותי אחד בסדר הקיים, וזה מתבטא במישור המבני של הספר. ההיררכיה הספרותית המוכרת שבה הגיבורים הם במרכז - מתהפכת. ב"צל עולם" דווקא התמה העיונית היא המככבת בחזית הבמה, בעוד הגיבורים האנושיים משחקים בתפקיד משני. היפוך זה מדגים את היות האדם נתון למרותם של כוחות גדולים הנמצאים מחוץ לשליטתו - אך האפקט הספרותי שנוצר עקב כך, מעט בעייתי. הקורא זקוק לגיבורים ולעוגן הרגשי שהם מציעים. הדרתם למקום משני יוצרת ניתוק ושוויון נפש כלפי האירועים.
יחד עם זאת, ברעם הוא כותב מיומן מאוד היודע להעמיד דמויות מרתקות. מדי פעם הוא נזקק לגיבור כדי להניע את העלילה - ואז הוא פורש את דמותה על פי כל הכללים הספרותיים המהודקים - אך זה נראה כמו כורח שיש למהר ולבצעו על מנת לחזור לדיון העיוני שבאמת מרתק אותו. גבריאל מנצור ודניאל קיי (כפילו האמריקני) מתפכחים בשלב מאוחר בחייהם מאשליית הכסף והכוח, ומתייסרים מההשלכות המוסריות של החלטות שעשו בחייהם. עיקרו של המופע הספרותי שלהם מכוון לנושאים הפוליטיים. הם משמשים כפלטפורמה צרה שעליה מועמס "סיפור על".
ברעם לא מתעמק בהם או מתעניין בהם מעבר לתפקיד הפונקציונלי-אידיאולוגי שהוא מייעד להם.
הרצון לחשוף את הצביעות ותאוות הבצע הקפיטליסטית כבר נדון בכתובים לא מעט, לצד אוזלת ידם של מהפכנים צעירים שאמונתם היוקדת מתנפצת שוב ושוב על קרקע המציאות. ברעם מכיר את המשוואה הבלתי פתירה הזו, ולמרות זאת נסחף אל תוכה בתשוקה גדולה ובידיעה צלולה שאין לה פתרון.
הגיבורים משני צידי המתרס האידיאולוגי מבינים את מגבלת עמדתם, ובו זמנית בזים לתובנה הזו כמי שעידה על חולשה. מה שמניע את ברעם הוא המעקב אחר הדינמיקה של הכוח. הוא נע ונד בין שתי קצות המאבק האידיאולוגי, ושוב ושוב דבק בשקיקה זמנית בהבטחה המרגיעה שיש בקוטב האחד - רק כדי לסגת משם בפיכחון מר. הגיבורים, בסופו של דבר, נדרשים להכרעות בעלות מחירים קשים, אך לברעם יש את הפריביילגיה להשעות את עמדתו לגביהם, וכך להשאיר את הקורא בתוך ריק כלשהו, שעליו נותרו שאריות אבק כוכבים מהפכני.
"צל עולם", מאת ניר ברעם. הוצאת עם עובד. 480 עמ'.
