מאופוריה למשבר: הברוך הכלכלי של כיפור
משכנתאות לא צמודות ששחקו לעפר את מחירי הדירות, משבר הדלק העולמי והקונספירציה לפיה יצרו אותו בנקאים תאבי בצע, קבלני העפר שגרפו הון בתעלה, והזינוק בתקציב הביטחון על רקע הטרור הפלסטיני. מדור "כשבגרוש היה חור" חוזר אל "העשור האבוד" של דור מלחמת יום כיפור
צפירות אזעקה קרעו לפני 40 שנה את דממת יום הכיפורים 1973, אך לא בישרו את רעידת האדמה של המלחמה והמהפכים שיבואו בעקבותיה. בבתי הכנסת חשו בסכנה בגלל גיוס המילואים השקט שהחל בבוקר ודילל את מספר המתפללים. אבל רוב בתי ישראל היו שקועים בשלוות היום היחיד בשנה שבו שובתים התחבורה ושידורי הרדיו והטלוויזיה.
- 40 שנה למלחמת יום כיפור - לאתר המיוחד ב-ynet
- כשבגרוש היה חור
- כל הכתבות הקודמות
העיסוק הציבורי הלוהט באותם ימים נוראים היו הבחירות לכנסת ה-8 שנועדו להתקיים מיד אחרי סוכות. בחוצות ירושלים ביקשה המשטרה להחריד את השלווה ברמקול נייד שהכריזו כי הצפירה היא "אזעקת אמת". אבל לציניקנים היה נדמה כי זה תרגיל בחירות של "המערך" – איחוד מפלגות העבודה ומפ"ם – שסימן ההיכר שלו בקלפי היה "אמת".
סקרי דעת הקהל מצאו לקראת בחירות 1973 כי דאגות החוץ והביטחון העסיקו 90% מהנשאלים – השיעור הגבוה ביותר בסקרים בכל השנים. בבחירות הקודמות לכנסת ה-7 ב-1969, שנערכו בעיצומה של מלחמת ההתשה, 80% כבר ציינו כי נושאים אלה הם "החשובים ביותר שהממשלה צריכה לטפל בהם".
מלחמת ההתשה(צילום: משה מילנר, לע"מ)
מלחמת ההתשה פרצה שנה לאחר הניצחון של מלחמת ששת הימים, ב-1967, והתנהלה לאורך תעלת סואץ, מול הצבא המצרי, ומול המחבלים הפלסטינאים שחדרו מירדן. למלחמה הזאת היו 260 קרבנות. סקרי 1973 נערכו תחת ההלם של מלחמת יום הכיפורים עם 3,000 הקרבנות והמחדלים שנחשפו בהתנהלות הממשלה וצה"ל לפני המלחמה ובמהלכה.
תשומת הלב הציבורית בין מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים התמקדה בענייני הביטחון, לא רק בגלל התערערות המורל מהקרבות בסואץ ופיגועי המחבלים. הביטחון נותר הדאגה היחידה באותם ימים שבהם המשק נהנה משגשוג כלכלי, אבטלה נמוכה (4.5%) וזינוק של 10% בהוצאה הפרטית ורמת החיים. מהפך חד אחרי שנתיים של מיתון עמוק עד 1967.
השילומים נפסקו, ישראל נכנסה למיתון
המיתון נולד ב-1965 מאינפלציה של 7% כתוצאה ממשבר כלכלי שנגרם מהגירעון הגובר בתקציב המדינה לאחר הפסקת השילומים מגרמניה. השילומים היו מנוע הצמיחה הראשי בעשור הקודם. הם מימנו בין השאר תשתיות כלכליות כמו הקמת נמל אשדוד וציי הסוחר והנוסעים, השלמת מוביל המים הארצי, ופיתוח מפעלי ים המלח שהיו אז בבעלות המדינה.הביקוש לעובדים צנח במיתון. האבטלה עלתה ל-10%. ראש הממשלה לוי אשכול ושר האוצר פינחס ספיר ניסו לכסות את הגירעון בהקטנת התקציב והעלאת מסים. גלי פיטורים לא פסחו על ותיקי הארץ. אקדמאים חיפשו פרנסה בשטיפת חדרי מדרגות. דמי האבטלה טרם נולדו, ולראשונה בתולדות המדינה עלה מספר היורדים מהארץ על מספר העולים.
הבדיחה שביטאה את הייאוש הגובר תלתה בנמל התעופה לוד את השלט, "האחרון שיוצא יכבה את האור". גיוס המילואים הכללי, כשנראו סימני מלחמה במאי 1967, הקפיא כליל את המשק. הציבור שלא היה מודע להתעצמות צה"ל נתקף בחרדה של ערב שואה. במלחמה יצא הצבא מאלמוניותו התקשורתית והניצחון המפתיע הציל באחת את המדינה וכלכלתה.
גאות כלכלית פקדה את המשק בין המלחמות. שיטפון של תרומות מיהודי התפוצות סייע לכסות את הוצאות מלחמת 1967 (כ-1 מיליארד דולר), ואת תקציב הביטחון שתפח בעקבותיה. בקיץ 1970 הוכרזה הפסקת אש. השקט הדחיק את דאגות הקיום והמריץ את הצמיחה, לא מעט בזכות ההשקעות בביצור מוצבי התעלה ובראשית ההתיישבות בשטחים.
הנהנתנות שהובילה לשאננות ביטחונית
אבל האופוריה הכלכלית הולידה גם נורמה חברתית חדשה, של נהנתנות ראוותנית, אחרי דורות צנועים שהסתפקו במועט ולא הכירו את האוברדרפט. נותני הטון, שהפכו למוקדי חיקוי חברתיים באופנה החדשה, באו מחוגי המתעשרים החדשים - בהשראת קבלני בניין ועפר - שעשו הון מהיר משפע הפרויקטים הביטחוניים בקווי העימות ובשטחים.הנהנתנות החברתית התגלגלה לשאננות שגרמה להפתעת יום הכיפורים. ישראלים שחזרו ארצה בשנה שקדמה למלחמה נדהמו מגל המסיבות היקרות, שבדיעבד הזכירו את ימי פומפי האחרונים. גם קצינים בצה"ל נסחפו בחגיגה, כשארחו בבתיהם תורמים מחו"ל וגילו שאפשר למכור להם ציורים של אמנים ישראלים תמורת דמי תיווך שמנים מהגלריות.
תרבות החיים הטובים חלחלה גם לשכבות הביניים, וגם שם שדרגו את רמת חייהן בסיוע ממשלתי. מנגנון "ביטוח הצמדה" סבסד את מוצרי היסוד בגובה האינפלציה שעלתה ב-1970 ל-10% וכעבור שנה ל-13%. הסבסוד הגדיל את הגירעון בתקציב שמומן מהלוואות ומסים, הגביר את הלחץ האינפלציוני, הוביל לעליית מחירים וחוזר חלילה.
שכן, גם השכר היה מבוטח, במנגנון תוספת היוקר המעוגן בהסכמים ההסתדרותיים, כך שהעובד השכיר כמעט שלא נפגע מתהליך השרשרת של יוקר המחייה. הממשלה אמנם שלטה בשער הדולר אבל הנפיקה אג"חים צמודי מדד/דולר. מאחר שהמשק התנהל תחת איומי האינפלציה והפיחותים, ההשקעה ב"צמודים" היתה מכשיר החיסכון המיטיב ביותר.
משכנתא לא צמודה לדולר
מי לא היה צמוד? דווקא מחירי הדירות החדשות והמשכנתאות. נשמע הזוי היום, אבל אז הפרדוקס הזה עזר למעמד הביניים לשפר את רמת הדיור בהשקעה נמוכה יחסית לפער שבין מחיר דירת השיכון הסטנדרטית לדירה מרווחות יותר. העסק התנהל כך: הדירה החדשה נרכשה "על הנייר" והקונה התחייב על המחיר בכניסה כעבור שנתיים-שלוש.לעומת זה, מחירי הדירות העממיות מיד שנייה דווקא האמירו בקצב האינפלציה אבל המחירים הגבוהים והלא צמודים של הדירות החדשות והמשכנתאות הלא צמודים, לא השתנו. מאחר שחסכונות הציבור הושקעו ב"צמודים", הרי עד להשלמת הבנייה של הדירה החדשה הצטמק פער השווי הקודם בינה לבין דירת השיכון הקיימת.
הפעילות הזאת האיצה את קצב הצמיחה הכלכלית במחיר הגידול בגירעון הממשלתי ובנזק המצטבר למשק. אבל הציבור לא היה ער לסכנה הזאת. הוא חי בעידן שלא ידע תקשורת כלכלית מהסוג החוקר ומכתיב את סדר היום הלאומי. האזרחים שנהנו מפרנסה מובטחת והתרגלו לחיות לא רע בחסדי הממשלה, לא ראו את עצמם שותפים לדאגותיה הכלכליות.
חברות הבניה הציבוריות היו הראשונות שהגיבו, בהצתה קצת מאוחרת, על תרגילי הנדל"ן וה"צמודים". שיכון עובדים ההסתדרותית דאז הפתיעה בשלהי 1972 את רוכשי הדירות "על הנייר" בהצמדת מחיריהן למדד יוקר הבניה הזוחל. פטורים מההצמדה היו רק מי שנענו להצעתה לשלם לה, עד ינואר 1973, מקדמה של 75% על חשבון מחיר הדירה הבסיסי.
הפטור ניתן לתקופה קצרה ופגע ברוכשים שלא הספיקו למכור את דירתם הקיימת עד ליום הקובע. בפועל הסתבר כי החברה מוכנה להתגמש עם אלה שאיחרו את המועד בנסיבות מוצדקות. היא הגדילה במעט את מחיר הדירה, בהתאם לעליית מדד הבנייה מהיום הקובע, אבל הסכימה לכלול במקדמה את המשכנתאות שהרוכש קיבל מהבנק.
נדיבות זו אפשרה לרוכש להשקיע ב"צמודים" חלק מהסכום שקיבל תמורת דירתו ולממן ברווחים את שכירת הדירה הזמנית עד להשלמת הדירה החדשה. אבל את הרווח הגדול תרם הפיחות הדרמטי (כ-40%) לאחר המלחמה. ערך ה"צמודים" קפץ אבל המשכנתא הלא-צמודה נשחקה עד שנמחקה בפיחותי הלירה והשקל הבאים תוך שנים ספורות.
עולים מרוסיה מול פנתרים שחורים
"תושבים עשירים במדינה ענייה", נאמר על התקופה ההיא שבה הצמיחה ורמת החיים הכללית המשיכו לעלות אבל פסחו כמו היום על השכבות החלשות. בקיץ 1970 גוועה מלחמת ההתשה והחל גל העלייה הראשון מברית המועצות. הזכויות שניתנו לעולים החדשים פתחו את הפצע הישן של קיפוח העולים הוותיקים בשכונות ובעיירות העניות.
תנועת המחאה של "הפנתרים השחורים" הירושלמיים, פרצה תריסר שנים אחרי דיכוי המחאה הראשונה של העולים המזרחיים שהניפו דגלים שחורים במהומות ואדי סאליב בחיפה. תנועת ה"פנתרים" נולדה מכותרת ידיעה צנועה בעיתון על צעירים שאיימו לחקות את המחאה האלימה של הפנתרים האמריקנים המקוריים שעשו כותרות בעת ההיא.
הפנתרים הזכירו את הטיפול הממשלתי הדל באבותיהם שעלו בראשית ימי המדינה, ודרשו לכפר על העוול בתקציבים לחיסול משכנות העוני ומצוקות הקיום של בני הדור השני והשלישי. הם תבעו גם לגשר על הפערים החברתיים בחינוך חינם עד לאוניברסיטה. הציניות של תגובת הממסד למחאה, אחרי ההפגנה הראשונה בירושלים, ליבתה את האש.
הפגנת הפנתרים השחורים, פורסם ב-4 במרץ 1971(ארכיון ידיעות אחרונות)
בהפגנה צעק מנהיגם, סעדיה מרציאנו, "או שהעוגה של כולם או שלא תהיה עוגה"; ראש העירייה טדי קולק צעק בחזרה שלא ידרכו לו על הדשא מול לשכתו; שר הביטחון משה דיין הודיע בכנסת שהמדינה לא תוכל להניף יחד את דגל הביטחון ודגל הצדק החברתי; וראש הממשלה גולדה מאיר, שנפגשה עם משלחת הפנתרים, סיכמה שהם "לא נחמדים".
תוך שנה התסיסה העדתית גברה והתפשטה ברחבי הארץ, עד שגוועה בטראומה של יום הכיפורים. לקראת בחירות 1977 תפסו מפלגות השמאל טרמפ על שרידי המחאה, והביאו לכנסת את מרציאנו וסגנו צ'רלי ביטון. הם הוסיפו צבע לבית אבל תרמו לעניינם פחות מהביטוח הלאומי, שפרסם את דו"ח העוני ויזם חקיקה חברתית, בראשה חוק דמי אבטלה.
מחיר מלחמת יום כיפור: 10-4 מיליארד דולר
אחרי המלחמה מינה שר האוצר פינחס ספיר את הפרופ' לכלכלה מיכאל ברונו לעמוד בראש ועדה להחזרת המשק לפעילות תקינה. כעבור שנים, בתפקיד נגיד בנק ישראל, סימן ברונו את שנת 1973 כ"נקודת שבר חסרת תקדים בתולדות המדינה. אחרי המלחמה החלה תקופת כיפורים כלכלית. הצמיחה נעצרה והתפתח תהליך אינפלציוני שלא היה כמותו".בגלל האינפלציה שהפכה תלת-ספרתית והחלפת המטבעות המהירה מהלירה לשקל ולשקל החדש, קשה היום לחשב בהשוואה את המחיר הכלכלי הריאלי שעלתה המלחמה ההיא. האומדנים נעו אז בין 4 מיליארד ל-10 מיליארד דולר. סכום כבד הכולל את הפסדי המשק אך בעיקר את מחיר אובדן הציוד הצבאי שהוחלף בציוד משוכלל ויקר יותר.
חלקו מומן בכספי הסיוע האמריקני שהחל בעשור ההוא. אבל תקציב הביטחון גדל ב-50% על חשבון המשק ורווחת האזרחים. אינפלציה של 20% בסוף 1973 קפצה ל-40% כעבור שנתיים ול-80% ב-1980. מחירי הדירות והמשכנתאות הוצמדו לדולר וברונו דיבר על "עשור אבוד של משבר עמוק במבנה המשק ובנורמות ההתנהגות הכלכלית-חברתית".
הטנק הראשון שחצה את התעלה ביום כיפור(צילום: אלי מנדלבאום)
כמו לא די בנזקי המלחמה, החריף את דלות המשק המדמם משבר הדלק העולמי שפרץ סמוך למלחמה ולכאורה בגללה. טייקוני הנפט הערבים הודיעו על האטת קצב ההפקה כעונש על תמיכת ארה"ב בישראל במלחמה ובעקבותיה. המחסור המלאכותי הקפיץ את מחיר החבית פי 10 ויותר, והחל לשתק באירופה את אספקת החשמל והייצור התעשייתי.
המלחמה רק שיחקה לידם ושימשה תירוץ נוח כדי לקדם מדיניות נפט עולמית חדשה שתוכננה בחשאי במאי 1973, ולחפות על אבות הרעיון תוך טשטוש חלקם של הערבים. לתכנית המניפולטיבית אין תיעוד מוסמך. אבל מומחי נפט בלונדון טענו בעת ההיא כי הגו אותה בנקאים אמריקנים וטייקוני חברות הנפט במטרה לנפח את מחירי החבית ב-400%.
תחושה של ערב חורבן בית שלישי
בשבוע שקדם למלחמה חטף ארגון טרור פלסטיני את רכבת העולים מברית המועצות בדרכם למחנה המעבר בווינה. חטיפת הרכבת ורצח הספורטאים הישראליים שקדם לה באולימפיאדת מינכן היו שיאי מלחמת הטרור, שלא ידעה הפסקת אש מ-1968. חטיפת הרכבת הסיחה את תשומת הלב מכוונות ההתעצמות הצבאית על גבולות מצרים וסוריה.גם לטרור הפלסטיני היה מחיר כבד בעלויות הביטחון השוטף והמבצעים המיוחדים הגלויים של צה"ל, בהשקעות באמצעי המיגון חסרי התקדים במגזר האזרחי והמשקי, ובפעילויות השקטות של השב"כ והמוסד. ההתמודדות עם טרור כרסמה נתח משמעותי מתקציבי מערכת הביטחון, שגדלו ב-50% בין המלחמות.
מחיר הטרור בא על חשבון היערכות הצבא למלחמה הגדולה הבאה. העיסוק בחטיפת רכבת העולים תרם להפתעת יום הכיפורים. השינויים בסדר העדיפות של תקציב הביטחון תרמו למחסור בציוד לחימה הולם. הדי המחסור והבלבול המבצעי שנבע מהלם ההפתעה, גרמו בעורף בימי הקרבות הראשונים לתחושה הציבורית של ערב חורבן הבית השלישי.
המלחמה דחתה את הבחירות לכנסת בחודשיים, לסוף 1973, אבל מחדלי יום הכיפורים לא הספיקו להשפיע על התוצאות. הן כרסמו רק בשולי המפה הפוליטית. ממשלת הליכוד הלאומית שקמה ערב ששת הימים התפרקה בהפסקת האש, ושלטון המערך של מפלגות העבודה-מפ"ם בעמדות הכוח הביטחוניות, המדיניות והכלכליות נשמר לפי שעה.
הסדקים בחומה הזאת, שנוצרו ברעידת האדמה של יום הכיפורים, התרחבו ככל שהעמיקה ההתפכחות משיכרון הכוח שקדם ותרם למלחמה. למהפך של עליית הליכוד לשלטון נדרשו 4 שנים של זעזועי משנה, שהחליפו את ממשלת גולדה בממשלת רבין, ככל שנחשפו מחדלי המלחמה והתגלו פרשיות שחיתות אישיות של בכירים בצמרת השלטון.
בצונאמי הזה המשבר הכלכלי נותר בעין הסערה. הציבור לא חש את הסכנה בכיסו (כמו העולם ב-1929) הודות לשכר המוגן מפני יוקר המחיה. את המשבר העמיקו לא רק מחיר המלחמה והאינפלציה הגואה, כמו שרי הליכוד באוצר, שמחה ארליך ויורם ארידור. הם ביקשו "להיטיב עם העם" בביטול הפיקוח על המט"ח, ובהורדת מסים לעידוד הצריכה.
התיאבון בא עם האכילה, ותוך פחות מעשור אחרי המלחמה, האיצה חגיגת הנהנתנות הפרטית את האינפלציה לקצב תלת-ספרתי. שר האוצר הבא, יגאל הורוביץ, זעק לשווא, "משוגעים רדו מהגג". הנבואה "אכול ושתה כי מחר נמות" כמעט הגשימה את עצמה לו המשיך המשק לדהור לתהום, ואלמלא נבלם בנס על סף ההתרסקות. וכל השאר היסטוריה.
פורסם לראשונה 06/09/2013 09:15
לפנייה לכתב/ת 
חיילים במלחמת יום כיפור
צילום: לע"מ
מומלצים
