שיר כאב: משה מדבר אל העצים והאבנים

"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי. יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי, כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב. כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא: הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ".

שתי שירות גדולות הותיר לנו משה: שירת הים ושירת האזינו, והמרחק ביניהן ארבעים שנה והתהום עמוקה יותר! בשירת הים פותח משה בפנייה ישירה לאלוהים: "אשירה לה׳ כי גאה גאה", ואילו ארבעים שנה לאחר מכן שוב אינו פותח בפנייה לאלוהים ואף לא אל העם. אל העם אינו פונה כי נואש מלשנות את דרכיו ולשרש מקרבו את עבודת האלילים, ואל הקב״ה אינו פונה כי נתאכזב שלא התיר לו להיכנס אל הארץ.

<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

משה פותח את שירתו בפנייה אל איתני הטבע, אל ראשית הבריאה: אל השמים ואל הארץ. אל המטר ואל הטל. אל הדשא ואל העשב. שנאמר בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ - אליהם אדבר. ונאמר תדשא הארץ דשא עשב. אל הדשא אדבר. אדבר אל העצים ואל האבנים. לכל אלה נתת כל משאלותיהם ולי אינך נותן. ורק לאחר שהביע את מחאתו בפתיחה זו, הוא חוזר לתלם, אל הקו הקבוע הנקוט בידו: לשבח את אלוהים על גדולתו, כמאמר חז"ל: על הטוב נברך ועל הרע לא נברך?

רעה תחת טובה

אכן, בשורות מלאות הוד פותח משה את שירת האזינו. אך אל תטעה אותנו הפתיחה הנשגבה הזאת. בהמשך השירה הוא עושה חשבון קר ונוקב עם העם המרדני והפתלתול הזה, שאינו מגלה את אסירות התודה הראויה כלפי הטובות שהרעיף עליו הקב"ה.

ומי אשם בכל אלה? האם האדם אשם שנתפתה לאכול כל מה שהציע לו הקב״ה? והרי כל מה שהציע לו הן "תנובות שדי", ברכת האדמה וכל הפירות שנתברכה בהם ארצנו. האם יתכן שהקב״ה יעניש את ישראל על שהתענג על מה שהציע לו הבורא? לא ולא!

יצר הזלילה

כאן לומדים אנו על זכות הבחירה של האדם, לבחור במה שטוב ורצוי לו ולא להיסחף אחרי פיתויי העולם הזה, כי הבורא מעניק לאדם כל טוב העולם רק כדי שיבחן את יכולתו לומר לא! כנאמר: הנה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב - ובחרת!

הנקודה של חכמי טבריה

כל זאת נכון כאשר אנו קוראים את הביטוי ״תנובות שדי״ בשין ימנית ופירושו תנובות הקב״ה הנקרא שדי. והנה, מיד אחר המילה שדי מופיעה המילה ״ויניקהו״. מי היניקהו אם לא שדי? יתרה מזאת, משה משתמש בדו משמעותה של המילה שדי: פעם אחת שמו של הקב״ה ופעם אחת שדי אישה שלשניהם מתכוונת המילה "ויניקהו".

שירים נטמעים בנשמה

ממה שנרמז בפרשה הקודמת יש לשער שכל שירת האזינו הושמעה כשיר והיתה מלווה במוסיקה! טקסט המשובץ במוסיקה קל יותר לזכרו ולהטמיעו בתוך הנשמה.

ואכן, גם השירה של משה הפכה לתורה. והכתוב בפרשת ויילך מערב בין השירה לתורה, ללמדנו שאינן אלא דבר אחד.

פעם אחת נאמר: "תִּקְרָא אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת, נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל—בְּאָזְנֵיהֶם". וכמה פסוקים לאחר מכן נאמר "השירה הזאת": "וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם: לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד--בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל".

כינור שמנגנים בו לצים

אם כך נשאלת השאלה האם לא ראוי להפוך כל טקסט לשיר כדי שיזכרוהו? חכמים בדורות מאוחרים נחלקו בדעתם בעניין זה: השימוש בשירה להעברת מסרים – טוב או רע? אומר על כך רבי משה בן עזרא במאה האחת עשרה: "את השיר אפשר לזכור באופן יותר טוב, והאוזניים מהירות לשמוע ולקבל אותו. אבל מכיוון שהחלו בני אדם לרכוש כסף על ידו, ועשו אותו סולם לקבל מתנות, בלה מעיל יופיו ונדלחו מי תפארתו. מני אז נחשבו מאמרי המליצה למעולים מן השיר".

מיטב השיר - כזבו

הרמב"ם קבע כי הפיכת טקסט לשיר גורמת לאנשים להפסיק להקשיב למילים! וזו לשונו: השירים המחוברים – באיזו לשון שיהיו –

צריך לבחון את תוכנם. מפני שראיתי זקנים וחסידים, מאנשי תורתנו, כשיהיו במשתה יין, כמו חופה וכדומה, וירצה אדם לשיר שיר ערבי – אפילו (כאשר) נושא השיר ההוא חיובי, כמו שבח הגבורה או הנדיבות, או בשבחי היין – ירחיקו את השיר הערבי בכל צד של הרחקה. ואין מותר אצלם לשמעו! אך כשישורר המשורר פיוט מן הפיוטים העבריים – לא ירחיקוהו ולא ירע בעיניהם, אפילו כאשר יהיו בו דברים שאין ראוי לשמעם – וזוהי סכלות גמורה!

• טור זה מוקדש לזכרו של המגיד מדובנא, ר׳ יעקב קרנץ (1806-1740), אהוב ליבו של הגאון מווילנה, שידע לתבל את הפירושים שלו לפרשת השבוע בסיפורים ומשלים מלאי הומור, שנלקחו מחיי היומיום של אבות אבותיי בליטא.
  

שנה טובה ושבת שלום לכל קוראינו הנאמנים! יורם טהרלב.