"מרתק בעיני, איך אחרי ארבעה עשורים של עבודה בארה"ב ועשור של עבודה בארץ, קצת לפני שהחלטתי לצאת לגמלאות, מצאתי את עצמי בעבודה חדשה, אוהבת כל רגע", כך כתבה שולה בהט, כיום מנכ"לית מוזיאון בית התפוצות בצפון אמריקה, לעמית לעבודה לפני כשנתיים, כשהחלה את תפקידה החדש. "מרגש להיות מעורבת במטרה מוחשית", היא המשיכה, "לקדם נושאים הקרובים לליבי, לדעת שאני יכולה לתרום כל כך הרבה לקיומה והתפתחותה של המטרה. נראה כאילו כל מה שעשיתי בחיי, בצורה רשמית ולא רשמית, מתכנס יחדיו. מעורר השראה לא פחות הוא כל הדברים שאני עוד עתידה ללמוד מהמסע החדש אותו אני מתחילה בשלב זה של חיי".

כשהתיישבתי לשוחח עם שולה בהט, התכוונתי, לכבוד השנה החדשה, לדבר על סגירות מעגלים, תובנות מהשנה שחלפה ותקוות לעתיד לבוא. בתום שבע (!) שעות של שיחה, שהתחילה במסעדה נעימה ליד ביתה באפר ווסט סייד, שנסגרה עלינו בחצות והעבירה אותנו להמשך השיחה בספסל סמוך למזרקה יפה בלילה חמים של סוף אוגוסט, התחוור לי ש"סגירת מעגלים" הוא ביטוי הנמצא מחוץ ללכסיקון של בהט. האישה בעלת המראה האצילי והדיבור הרהוט (הן בעברית והן באנגלית), שבקרוב תחגוג 72 חורפים, עדיין לא אמרה את המילה האחרונה בפעילותה המקצועית בעולם היהודי. וגם אם היא נוסטלגית בנפשה, היא לא מביטה לאחור אלא קדימה.

גאוות יהודי איראן. שולה בהט עם ד"ר שרון נאזריאן והאלוף במיל' איתןן בן-אליהו, בתערוכה "אור וצללים: סיפורם של יהודי איראן"

פגשתי אותה לראשונה לפני מספר שנים בארוחת ערב עם תורמים יהודים מאוסטרליה. בהט כיהנה אז כמנכ"ל זמני של הוועד היהודי-אמריקאי (AJC), אחד האירגונים היהודים המשמעותיים בעולם, בו היא עבדה במשך 31 שנים. כמה שנים קודם לאותו ערב, היא נבחרה כאחת מ-50 הנשים היהודיות המובילות בתחומי החיים המקצועיים ודורגה במקומות הגבוהים בקטגורית הנשים הישראליות אשר השתלבו באירגונים אמריקאים.

מפרנק סינטרה ועד נלסון מנדלה

כדי לעשות סדר בחיים פעילות ארוכים ועשירים, אנחנו מתחילות בילדות:

"הייתי ילדה שקטה מקריית ביאליק, שאהבה להקשיב יותר משאהבה לדבר", היא נזכרת. "זה היה אז מקום קטן ומיוחד שתרם משמעותית למי שאני אהיה במהלך חיי. אוכלוסיה של יקים, יהודים יוצאי גרמניה, שהגיעו לשם בשנות ה-20. הם לא ברחו משום דבר כך שהאווירה הייתה מאוד תרבותית, פתוחה ונעימה.

"גדלתי במשפחה ציונית שמאוד מאוד אהבה את יהדות העולם ובעיקר את ארה"ב", היא מספרת. "אבי העריך מאוד את מערכת הערכים והחופש בארץ הרחוקה עשרות אלפי קילומטרים מישראל, ארץ שהייתה אנטי-תיזה לפולין, הארץ בה הוא נולד. אני זוכרת את חוברות ההסברה שהוא היה מקבל מהשגרירות האמריקאית ואיך כילדה התפעלתי מכך שהכל היה נראה בהן גדול: האבטיח הכי גדול, התפוז הכי גדול.

"אמי הייתה הצעירה מבין 13 אחים ואחיות. היא הגיעה לארץ ב-1 בספטמבר 1939, יום הכניסה של היטלר לפולין. ממש ניצלה בעור שיניה. לפני שהיא נסעה לארץ, היא נפרדה ממשפחתה בדמעות. היא והם חששו כי לא יתראו יותר מאחר והיא נוסעת לאיזור מסוכן בו יש פרעות של ערבים ויהודים וקדחת. אירוני שהיא הייתה היחידה, למעט אח נוסף, שלבסוף שרדה.

"אחת החוויות המעצבות בילדותי היה המפגש בין אמי לאחיה במחנה הפליטים בעתלית, שנוהל על ידי המימשל הבריטי. אחותי, אמי ואנוכי הלכנו לפגוש אותו. למחנה הייתה גדר תיל שהזכירה מחנה ריכוז. הוא לא היה יכול לצאת ממנו והיא לא יכלה להיכנס. הם לא ראו אחד את השני 9 שנים. אני זוכרת איך היא התחילה לקרוא בשמו והוא בשמה, עד שהקולות והגוף נפגשו בגדר. האהבה שהייתה ביניהם גרמה לי לראות באחי ובמשפחתי את מרכז חיי.

"לפני מספר קייצים לקחתי את הילדים שלי, שנולדו באמריקה, לקריית ביאליק, שיראו את המקום אותו אני תמיד מתארת בסיפורים. אחד הסיפורים שהם אהבו במיוחד היה על היער, אותו הייתי חוצה בדרכי מבית הספר לבית הורי, והתעלות בצידי הכביש, אליהן היינו קופצים בזמן מלחמת השחרור. והנה אני לוקחת את הילדים שלי לשם ומגלה שאין דובים ובטח שלא יער. את התעלות ידעתי שלא נראה", היא מחייכת, "אבל היער? גם אני הופתעתי".

כשאני שואלת את שולה מה הביא אותה לארה"ב ולהשתלב בפעילות היהודית והציונית כאן, היא עונה:

"היו מספר גורמים, המשפחה שלי, פרנק סינטרה..."

מה? לא הייתי בטוחה ששמעתי טוב.

"כן, סינטרה ביקר לראשונה בארץ ב-1962. הוא בא לסידרה של קונצרטים שההכנסות שלהן נתרמו להקמת בית נוער ערבי-יהודי בעיר נצרת. אני הייתי קצינה בצבא, וכל פעם שהיו מגיעות קבוצות של אנשים נכבדים ואירגונים יהודים, היו שולפים אותי מהיחידה בה שרתתי". סינטרה היה ידוע בתור תומך נלהב של של ישראל, עד כדי כך שבתקופה שלפני מלחמת העצמאות, כך אומר סיפור ידוע, הוא סייע לטדי קולק להבריח כסף לארץ.

סגן שולה בהט (למעלה מימין) עם פרנק סינטרה בישראל, 1963

"השיחות איתו והאהבה שלו לישראל וליהודים הייתה כל כך בולטת", מספרת בהט, "שאמרתי לעצמי שאני חייבת לראות את המקום הזה ממנו הוא הגיע. ב-1964 טסתי לארה"ב כחלק ממשלחת אשר כללה בין השאר את אבנר שליו, לימים מנכ"ל 'יד ושם'. אבא שלי הכין לי פנקס עם השמות והכתובות של אנשים מהמשפחה שלו ושל אמי שעלי לבקר. אמרתי לו: אבא, תקשיב, היהודים הגלותיים האלו לא מעניינים אותי! אבל בכל זאת לקחתי את הפנקס. הגענו לאומהה, נברסקה, שם שהינו כשבועיים אצל משפחות של יהודים אמריקאים והתאהבתי. התרשמתי לראות מה קבוצה של משהו כמו 4,000 איש עושה למען קיומה של היהדות ושל ישראל".

שנים לאחר מכן חזרה בהט לארה"ב עם בעלה והחלה ללמוד כאן באוניברסיטת פנסילבניה. "בילדותי קראתי את 'כמעיין המתגבר' והחלטתי שאני רוצה להיות ארכיטקטית. כשגרנו בפילדלפיה, העשיה היהודית התחילה לעניין אותי יותר ויותר. הוצע לי לנהל אירגון אשר שולח סטודנטים ופרופסורים ישראלים בארה"ב לדבר בקמפוסים ברחבי ארה"ב. בין המתנדבים שלי היו אנשים כמו בנימין נתניהו, שאז קרא לעצמו בן ניתאי, העיתונאי אהרון ברנע, ואנשים נוספים שלימים תפסו מקום נכבד בחברה הישראלית. ביבי, שלמד בזמנו ב-MIT, היה המרצה הכי פופולארי שלי. היו לי איזה 2,000 מתנדבים ברחבי ארה"ב והם היו דואגים לעצמם להרצאות באוניברסיטאות, בתי כנסת, כנסיות, תגמולם היה 20 דולר להרצאה והוא סגר כל חודש צ'ק של משהו כמו 300 דולר. הבחור חי מזה – אז זה היה הרבה כסף.

המושג "תפוצה" בטל קורבנו. בית התפוצות בישראל. צילום: שאול גולן

"לאחר מספר שנים עברנו לניו-יורק, שם הוצעה לי עבודה ב-AJC, שפתחה בפני דלתות למדינות וחוויות מגוונות, הודו, דובאי, אבו דאבי, מצרים, מרוקו, טוניס, מאוריטניה, דרום אפריקה ואוסטרליה. יש אנשים בעולם החיים במקומות שונים ויש להם עולם ערכים דומה. כשאת נפגשת איתם, את מרגישה שיש פה חברות שהיא מבוססת על ערכים משותפים. ראיה משותפת אפשר לחלוק עם נוצרי, ערבי, אישה מבוגרת, איש צעיר. לפעמים אני שוכחת בת כמה אני, כי לגיל בפגישות שכאלו אין שום משמעות.

"ב-1998 נתניהו היה אמור להופיע בארוחת הערב השנתית באירוע החשוב ביותר של AJC בוושינגטון, מאותם אירועים אשר מתוכננים לפחות שנה מראש. פתאום, זמן לא רב לפני האירוע, התברר לנו שהאירוע מתנגש עם פרק הסיום של הסידרה הפופולארית 'סיינפלד'. נלחצנו. החלטנו לסדר אולם צמוד בו יוכלו המשתתפים בארוחה לראות את התוכנית. אז עלה בדעתי רעיון יותר גאוני, בעיני לפחות. פניתי לאחד מעורכי הדין המצליחים בתחום הבידור בלוס אנג'לס ובקשתי ממנו לבקש מג'רי סיינפלד שיקליט התנצלות על כך שהתוכנית משודרת בערב הגאלה של האירגון. סיינפלד היה בהוואי אבל ג'ייסון אלכסנדר עשה את זה במקומו. וכך, לפני שנתניהו עלה לדבר, הקרנו סרט של 3 דקות בו ג'ייסון אלכסנדר – ג'ורג' קוסטנאזה – מתנצל מעומק ליבו על שידור הסדרה. אנשים התגלגלו מצחוק.

"חוויה אחרת שזכורה לי מתקופת העבודה ב-AJC הייתה הפגישה עם נלסון מנדלה. נסעתי לכנס בדרום אפריקה של הקהילה היהודית ונפגשנו מנדלה, חבר הנהגת האירגון ואני. ממש חשתי שהשנים שעשה בבית הסוהר הפכו את נפשו לצרופה, לזכה. תחושה זהה קיבלתי גם בפעם השניה בה נתקלנו אחד בשני. בפעם השלישית נפגשנו באפ סטייט ניו-יורק. בזמנו, מספר יהודים באיראן הועמדו לדין בעוון בגידה. בהקשר הזה ולאחר ביקור באיראן, מנדלה, שכבר היה נשיא דרום אפריקה, יצא בהצהרה כי הוא מאמין במערכת המשפט האיראנית. קודם לכן תכננו לכבד אותו באירוע בוושינגטון ולהעניק לו פרס חשוב, אבל בעקבות הפרשה באיראן רצינו להיפגש עימו על מנת לשקול האם הוא עדיין ראוי לפרס. ישבנו איתו כשעה וחצי. הייתה לי שוב תחושה שאני נמצאת במחיצת אדם גדול. פגשתי המוני אנשים, לא הייתה לי תחושה מעולם כמו שהיתה לי מהפגישה איתו. אבל את הפרס הוא לא קיבל".

מעבר לתפוצה

כיום, שולה בהט מנהלת את שלוחת מוזיאון בית התפוצות בצפון אמריקה ומפיקה כאן יוזמות שונות. "בית התפוצות הוא מקום המערב חשיבה יצירתית, אסתטיקה ועניינים שבלב ובנפש", היא אומרת. "זו עבודה שבשבילי היא יותר שליחות. אנחנו משקיעים השקעה מדהימה בטיפוח תחושה של גאווה בקהילה ובמורשת היהודית. הפרויקט הכי גדול שלנו כרגע הוא גיוס 82 מיליון דולר אשר ישמשו לחידוש המוזיאון הן פיזית והן מבחינה תוכנית. עד כה גייסנו 27 מיליון דולר. את ה-55 הנותרים אנחנו מקווים לגייס עד סוף 2016. במוזיאון אנחנו מאפשרים לחוות את החוויה היהודית על כל גווניה. היופי בו כיום הוא שאנחנו מטיילים עם התערוכות בעולם. זה חלק ממה שאני עושה. לאחרונה ישבתי עם אחד המנהיגים בפדרציה היהודית והוא נתן לי סטטיסטיקה מדהימה על יהודי ניו-יורק: 30% מהם הם בכלל לא אמריקאים. בית התפוצות מקרב בין כולם. למשל באמצעות תערוכה שאנחנו מביאים בימים אלו לארה"ב ושנקראת 'אורות וצללים'. זהו סיפורה של קהילת יהודי איראן. אנשים הופתעו לגלות כי בין השנים 1925-1839, חיה באיראן קבוצה של יהודים אשר הוכרחה להתאסלם. התערוכה מתארת דרכים אותן הן המציאו על מנת לקיים חיים יהודיים מבלי להיתפס. הקהילה האיראנית חלקה מאז ומעולם את היסודות הערכיים שלה עם כלל הקהילות היהודיות בעולם. יסודות אלו יוצרים את השכבה המאחדת את כולנו.

"נושא נוסף הוא חשיבות המשפחה היהודית, מערכת הערכים המשותפת, הגיוון והגוונים של החברה היהודית, היחוד והאיחוד של החברה היהודית. את רואה את החיוך על שפתי?" היא שואלת, "הוא נובע מאהבה והתלהבות כנה ואמיתית. יחודה של היהדות הוא בזה שהיא לא רק דת או עם או חברה או תרבות או שפה או ארץ או טקסט שקוראים לו תורה. אנחנו כל הדברים האלו וזה היחוד שלנו".

האם היהודים באמריקה הם "תפוצה"?

"בטל קורבנו של מושג זה לדעתי. היהודים שגרים מחוץ לישראל לא מתאימים למושג 'תפוצה'. תפוצה זה מושג נזיל, היום את פה מחר את בפריז. המציאות הגלובלית היא משמעותית ומבטלת את המושג תפוצה, לכן שמו של בית התפוצות באנגלית הוא מוזיאון היהודים. הישראלים שאינם חיים בישראל הם אולי כן 'תפוצה', כי הם אכן יצאו מישראל, אבל לא הייתי מציעה להשתמש במושג הזה כי הוא מושג מפריד. אנחנו קהילה שחיה בחו"ל, כמו האיטלקים או כמו היוונים. ועדיין, זה לא בדיוק אותו הדבר. יש איזשהו מטען ערכי בחיים בישראל, זה משנה קצת את התחושה של החיים מחוץ לה".

האם ישראל היא מרכז התפוצות או שיש יותר ממרכז אחד לתפוצה היהודית העולמית?

"ליהדות יש שלושה בסיסים חשובים: ארץ ישראל, התורה, העם. ברור שישראל היא אחד משלושת נדבכי היהדות, גם אם יהודים רבים לא ביקרו בארץ מעולם. בארה"ב, למשל, 40-35 אחוזים מהיהודים כלל לא ביקרו בארץ. זה שיש קהילה יהודית חזקה באמריקה עדיין לא הופך אותה למרכז היהדות בעולם. המרכז הוא עדיין ישראל. זה לא אומר שאי אפשר לחיות חיים יהודים מלאים בארה"ב. הדברים הם לא מנוגדים. אנחנו חלק ממערכת כלל-עולמית, בין עדתית ורב עדתית, אנחנו אנשים מגזעים שונים. אחת השגיאות של היטלר היה שהוא חשב שאנחנו גזע. אבל אנחנו לא גזע, אנחנו רעיון. הכל מבוסס על רעיון שבא לידי ביטוי בעשיה. המעשה ביהדות יותר חשוב מהאמונה. זה משהו רוחני, לא פיזי".

ספרי לי על חוויה של סגירת מעגל.

"אני מאמינה בסגירה של מעגלים או דלתות, מושג סגירת המעגל לא מדבר אלי", היא אומרת בפסקנות. "אני תמיד מנסה לפרוץ החוצה, למצוא מסלול חדש. יכולתי בגילי לצאת לגמלאות ובכל זאת לקחתי על עצמי לייצג את בית התפוצות, מדוע? כי זה גוף שהוא בינלאומי, הוא רוחני, הוא מעשי. זה אחד הגופים היחידים בישראל שיש לו אפשרות לתת ערך מוסף לחיי הקהילה היהודית בעולם. כשאני מסתכלת לאחור, אני מסתכלת על ההיסטוריה שלנו באופן כללי. למרות מה שעברנו, התגברנו וניצחנו ויש לנו מדינה והעם שלנו גדל בישראל ואנחנו בולטים ומצטיינים בתחומים רבים. בפן האישי, אני הרבה פעמים שואלת את עצמי מה אני אעשה כשאני אהיה גדולה. יש עוד כל כך הרבה דברים שברצוני לעשות, שאני עוד בשלב הסיכום. אני לא מרגישה שהגעתי למקום שהוא יעדי. כיום אני מרגישה ישראלית, אמריקאית ויהודית. אני מרגישה בנוח עם הזהות המשולשת שלי, לה נוספים ממדים של אם, אלמנה, סבתא. אני חיה בשלום עם כולן. גם אם אחיה פה עד יום מותי, אהיה ישראלית, ואם אחזור לארץ, אהיה אמריקאית. אני חושבת שזה נכון לגבי המון אנשים".

תקוות או חלומות שלך לשנה החדשה בתחום המקצועי?

"רבות! למשל, אחת התוכניות אשר מרגשת אותי נקראת My Family Story. בדומה לעבודת שורשים, ילדים יוצרים כאן פרויקט ויזואלי על הרקע המשפחתי שלהם ואחת לשנה ילדים שיצרו פרויקט יוצא דופן מוזמנים לישראל לטקס מיוחד. כשאת רואה את הילדים האלו את רואה שיש הווה, יש עבר ויש עתיד. כי בלי לזכור את העבר, את לא יכולה לקיים את ההווה ולהתייחס לעתיד. אבא קובנר, ממייסדי בית התפוצות, אמר פעם: 'נזכור את העבר, נחיה את ההווה, נבטח בעתיד'. זה המוטו שלי בחיים ובהנהלת בית התפוצות. החלום שלי הוא לראות את התוכנית הזו בכל בית ספר יהודי ושנוכל עד 2015 לגייס את הכסף הדרוש לבניית המוזיאון החדש, שיותר תערוכות תסתובבנה בעולם, שבית התפוצות יהיה בית לכל יהודי העולם. יש לי המון תקוות".

תקוות או חלומות לשנה החדשה בתחום האישי?

"התקווה האישית שלי היא לחיות חיים ארוכים ובריאים על מנת שאוכל לראות את הנכדים שלי בכל מיני שלבים בחיים שלהם. הייתי רוצה לראות אותם מתחתנים, ליהנות מחברתם כמה שיותר. יום אחד ישבתי עם בני ושאלתי אותם אם הפריע להם שעבדתי בצורה אינטנסיבית כל כך כל השנים. הם אמרו לי, להיפך! היינו תמיד גאים בך,We knew that you are making a difference. בשבילי זה היה שווה הכל. כעת הייתי רוצה לבלות זמן רב ככל שאוכל עם נכדי".

פגישת השמש והירח

כבר אחרי חצות, המזרקה שלידנו באפר ווסט סייד מפכה לה בנעימים. אנחנו קמות מהספסל. אני מביטה בירח. "בקיץ, לקחתי את הנכד שלי לטייל בנמל יפו", שולה נזכרת. "פתאום הוא אמר לי, 'סבתא, אני לא ראיתי אף פעם את השמש והירח ביחד'. הוא הביא את זה לתשומת ליבי", היא אומרת מוקסמת. "איפה עוד רואים מחזה שכזה?"