שנה ביציאה

אם לא הייתם כאן בפרק הראשון והשני , אז זה התחיל בניסיון להעביר קילו וחצי ג'אראס מהודו לאמסטרדם עם נחיתת ביניים במוסקבה ונמשך בגזר דין של שלוש שנים.

אני סוגר שנה בכלא ואפשר לראות על כל הגוף שלי את תופעות הלוואי של המקום הארור הזה. הרגליים מלאות עשרות כוויות קור שנוצרו עוד בתחילת המאסר בגלל שלא היו לי נעלי חורף מתאימות. האצבעות קפאו, הכחילו והתחילו לייצר פצעים שכל הזמן מפרישים מוגלה. יש לי גם פצע בשפתיים, משהו שדומה להרפס. רשמו לי קרם אנטיביוטי וכדורי אנטיביוטיקה, וכלום ממה שאני לוקח לא עוזר. הפצעים רק מתרבים. אסיר אחד שיודע רוסית הסתכל על הכדורים ואמר לי שזה בכלל לא אנטיביוטיקה. הוא לא יודע מה זה, אבל התוקף פג לפני שנים.

מאז שהגעתי לזון 22, האגף של האסירים הזרים, התפתחו לי פריחה אדומה בעור, פצעים במותניים, בתחת ובידיים וגירוי בחזה. כל האסירים פה סובלים מבעיות כאלה. אומרים שזה בגלל תרופות ששמים בלחם, שעושים עלינו ניסויים לפני שמוציאים את התרופות האלה לשוק. ביום שהגיעה אלי השמועה הזאת הפסקתי לאכול לחם, אבל לא תמיד יש לי מספיק אוכל ולפעמים אני נאלץ לאכול אותו. מזל שבדרך כלל יש לי סיגריות שאימא שולחת לי. אני קונה איתן לחם לבן שמיועד לסוהרים. בו אין תרופות.

אני חי בצורה הבסיסית ביותר: אוכל, מחרבן וישן. בבתי כלא במדינות מפותחות דואגים שהאסיר ילמד, יצא עם מקצוע, רוצים לשמור על האנושיות שלו, לבנות בנאדם ולא להרוס אותו. פה לאף אחד לא אכפת. עם המציאות הזאת כבר למדתי לחיות, אבל אני לא מסוגל עם החלומות. כל לילה תוקפים אותי סיוטים.

(גטי אימג')

גם הימים שלי לא ממש רגועים. אני מאוד עצבני, יותר עצבני ממה שאני זוכר את עצמי. המערכת מדכאת כל ביטוי של התפרקות: אסור להרים את הקול, אסור לרקוד, אסור לזיין. יש בי אנרגיה עצומה שמודחקת כל הזמן ולפעמים אני מרגיש צורך להתפוצץ, לצרוח כמו חיה רק בשביל לאזן את הגוף והנפש. זה סממן של חופש, של פורקן. פריבילגיה שאין לי.

אתמול יצא לי להגיד לכמה אסירים אפריקאים שישראל היא מדינה הומאנית שמתייחסת לפלסטינים לפנים משורת הדין. נסחפתי עם הדיבורים עד שכמה אנשים שלא אהבו את זה העירו לי שאני מדבר פוליטיקה. הם יכולים אפילו להתלונן עלי אצל הסוהרים. אין חופש דיבור בסיסי. לפעמים יש פליטות פה, ושוכחים שצריך לחשוב טוב טוב לפני שאומרים משהו בכלא. מזל שאני כבר דובר רוסית בסיסית. שפת רחוב אמנם ולא מילים גבוהות, ולפעמים קשה לי להסביר את עצמי, אבל אני משתלב בכל שיחה בקלות ומבין על מה הצד השני מדבר. זה חוסך צרות.

הפצעים בכפות הרגליים מתחילים להשפיע לי על המערכת החיסונית ובימים האחרונים עלה לי החום. לא משהו רציני, אבל לפחות אני לא הולך לעבודה, אז לפחות הרווחתי משהו. מצחיק, יש אסירים ששמחים לעבוד שמונה שעות כל יום. הם שמחים שיש תעסוקה, כי בלעדיה הם משתעממים. לא מסוגלים לשבת עם עצמם. אני מתעב את העבודה המונוטונית הזאת. מצידי תנו לי לשבת לבד בלי שום תעסוקה עד השחרור. אני כבר אדע להעסיק את עצמי בקריאה, בכתיבה ובספורט.

זה די אירוני, אבל דווקא בכלא - כשאני לא זז לשום מקום ובטח לא מטייל כמו בהודו - אני עובר את החוויה המבגרת ביותר של חיי. לא בצבא, לא בטיול שאחרי. דווקא כאן אני מרגיש שהאישיות שלי עברה משהו מעצב. קשה לי לשים את האצבע על איזה שינוי ספציפי: זה מכלול של דברים, תקופת זמן שאחריה אתה מבין שאתה לא הבנאדם שהיית.

מה שבטוח, מעולם לא הערכתי את החיים כמו שאני מעריך אותם כאן. מאז שנעצרתי לא עבר יום שלא הצטערתי על כל דקה, על כל נשימה ועל כל אנרגיית צעירות שמתבזבזת לי פה ושלעולם לא תחזור.

לא נתפסים, הסיפורים שאתה שומע כאן. לעיתים רחוקות קורה שאסיר נפתח איתך, אבל לי זה קרה דווקא עם שניים שהביוגרפיות שלהם שוות סרטים. הראשון היה טיה, הסיני הכי בריון שראיתי מימי. יש לו מבט מטורף בעיניים, פרצוף מפחיד ופתיל קצר. אומרים שהוא משוגע שיושב על רצח, ושעדיף לא להיכנס איתו לשיחה. לא יודע מה קרה באותו יום במפעל, אבל פתאום הוא דיבר איתי. אולי הוא ראה שאני לא מתערבב עם אסירים אחרים ולא משתתף ברכילויות והבין שאפשר לסמוך עלי. אין לי מושג. מה שאני יודע זה שהוא סיפר לי את הסיפור שלו בזמן שישבנו מכונה ליד מכונה, אני על הכפתורים והוא על השרוולים.

טיה נתפס עם עוד שני סינים. שלושתם קיבלו 15 שנה ויושבים כבר תשע שנים בזון. הם היו חברים שחיו ברוסיה ומכרו שם סחורות שהגיעו מעבר לגבול, מסין. העבירו משאיות מלאות ועשו כסף קל יחסית. יום אחד, כשהם באו לקחת מהלקוחות הרוסים שלהם את הכסף שמגיע להם, הרוסים הוציאו סכינים והחליטו שהם לא משלמים. אבל הסינים לא פראיירים. הם נלחמו עם שלושת הרוסים, השתלטו עליהם ורצחו אותם. כדי להעלים ראיות הם חתכו את הגופות של הרוסים לחתיכות קטנות והכניסו לחביות עם אקונומיקה ומסיר שומנים. רצח מחריד אפילו בסטנדרטים של הדברים שאתה שומע מאנשים. בסוף אחד מהם נתפס והפיל את כל השלושה. טיה נשאר חבר של השותף השני לפשע, ושניהם לא מדברים עם המלשן. איזה סיפור.

האסיר השני שנפתח איתי הוא וייטנאמי בשם וואן שישב שנתיים בצינוק, בבידוד, וקצת השתגע. הוא לא פסיכי ממש, לא אחד שלגמרי לא מחובר למציאות, אבל הוא גם לא לגמרי מאופס. השנתיים בצינוק עשו את שלהם. יום אחד שאלתי אותו מה הוא כבר עשה ששווה שנתיים בצינוק, כי היו עליו כל מיני סיפורים ולא ידעתי למה להאמין. וואן סיפר לי שהוא ועוד שלושה וייטנאמים חפרו מערה מתחת לגדרות ותיכננו לעלות על הרכבת שמגיעה כל יום באותה שעה ועוצרת בתחנה קרובה לזון. הם חפרו במשמרות, כי כל פעם מישהו מהם היה צריך לעבוד במפעל השחמט. ארבעה אסירים חפרו מערה במשך שנתיים וחצי ואף אחד לא ידע מזה. די מדהים.

ביום שהווייטנאמים החליטו לברוח הם יצאו מהמערה ממש על הדקה, אבל הרכבת איחרה ב-20 דקות דווקא בבוקר ההוא. בזמן הזה אחד השומרים שם לב שהחבר'ה חסרים והופעלה האזעקה. הסוהרים התחילו להתרוצץ, שיחררו כלבים, וארבעת הווייטנאמים נתפסו בתחנת הרכבת. כל אחד מהם קיבל תוספת של שלוש עד שמונה שנים, מתוכן שנתיים ראשונות בצינוק. אחד מהם השתגע לגמרי. הוא מסתובב כל היום בזון, ממלמל לעצמו או צועק או צוחק. כולם כבר רגילים להתעלם ממנו. הוא אסיר שקוף, היחיד בזון שלא לובש מדים ושאין לו מיטה. הוא ישן בכל מיני מקומות והולך חופשי בלי פיקוח. יש לו מזל ששלושת השותפים שלו לתוכנית הבריחה שומרים לו אמונים ודואגים לו לבגדים נקיים, לאוכל ולמקלחות. לא יודע איך הוא היה שורד בלעדיהם.

אני בבית החולים. רופא שהגיע לביקור אמר שאם לא אטפל בפצעי הקור אני עלול להגיע למצב שיכרתו לי את כף הרגל, ושזה כבר קרה לכמה אסירים לפני. בוכרי מבוגר שיושב על הברחת יהלומים נתן לי טיפ: מבית החולים אפשר להשתחרר הביתה בלי לחזור לזון. מספיק שיודעים את מי לשמן, והוא כבר מוציא מכתב שאתה עומד למות או משהו ומוציאים לך טופס שחרור. היו כבר כמה אסירים עשירים ומקושרים שהצליחו להשתחרר ככה. לפני שהתאשפזתי כתבתי לאימא ואמרתי לה שזה הזמן לערב את הרב הראשי של רוסיה. אולי דרך הקשרים שלו אוכל להשתחרר מבית החולים הביתה. ואם לא, אז לפחות יטפלו ברגליים המתנפחות שלי.

התנאים כאן הם הירודים ביותר שראיתי מאז שהגעתי לרוסיה. הרצפה והקירות עשויים עץ ישן ומלוכלך, הכל צפוף ומאובק. האסירים חיים בצפיפות איומה, בלכלוך, בסירחון. יש פה זקנים חולי שחפת שמשתעלים דם כל הזמן, שירותים מסריחים ומלאי ערימות חרא. ותמיד יש תור. לכיורים, לאוכל. אגף הזרים נראה תרבותי ומסודר לעומת החור הזה.

בהשוואה לטיפוסים בזון 22, האסירים הרוסים ממש עלובים. הם בעצם לא אסירים אלא קבצנים מורעבים שכל הזמן מנסים לשנורר משהו. סיגריה, אוכל, שרוך לנעל, כמה דפים מהעיתון שאני קורא כדי שיהיה להם עם מה לנגב את התחת. כל היום מסתובבים וחושבים איך להשיג תה או כמה סוכריות. כולם, כמובן, מקועקעים בכל הגוף. איזה ניגודים קיצוניים יש במדינה הזאת. ספינות חלל משוכללות ונשק מתקדם מול כפריים טיפשים ופרימיטיביים שהשיא היומי שלהם מסתכם בוודקה, סלה (שומן חזיר) ופרימה (סיגריה זולה בלי פילטר).

הטיפול הרפואי דומה לטיפול בכבשים. האסירים עומדים כל בוקר בטור, מקבלים זריקות ועוברים בדיקות רוק ושתן כמו באיזה סרט נע של בעלי חיים. לפחות מותר לנו להתקלח פעמיים בשבוע. זה שיפור לעומת הזון, שם יש יום אחד בשבוע למקלחת, ואם רוצים להתקלח יותר אז צריך לשלם בסיגריות. מדובר במקלחת בלי טוש, עם דליים שממלאים מברז ששייך לכולם. זה סביר ואפשר גם לכבס תוך כדי.

אני כאן פחות משבועיים וכבר בין האסירים הוותיקים, כי התנועה פה אינטנסיבית. אם אני רוצה תוספת אוכל, נגיד קומפוט או חלב, אני תמיד מקבל. קיבלתי פה גם אחלה צבע לראשונה מאז הודו, כי אני יושב שעות בשמש וקורא. התחלתי גם ללכת שעה כל יום, כי אני לא ממש זז ועליתי במשקל. תוך כדי הליכה אני חולם, נודד במחשבות. פעם זה איך אחזיר לעורך דין שדפק אותי, פעם על סקס עם אלינור. אני בונה פנטזיות מורכבות, ממש יורד לכל הפרטים, כי זמן הרי לא חסר לי.

פעמיים בשבוע יש משלוח חדש של אסירים שמגיעים מכל הזונים, והמקום נראה כמו סצנה מ"הטוב, הרע והמכוער". זוכרים את בלונדי, קלינט איסטווד, בבית החולים הצבאי? אז ככה בערך זה נראה, רק בלי האחות עם החמלה בעיניים.

אני נתקל בפרצופים הכי מגעילים שראיתי בחיים. כולם מלאים בקעקועי עבריינים, ציורי שנאה נגד החוק וצלבי קרס. איפה שאין קעקועים יש צלקות: אסירים עם עור חרוך מקרבות של שמן רותח בכלא או חתכים על הזרועות מניסיונות התאבדות אמיתיים או בדויים. פה ושם אני רואה גם את צלקות ה"ראית - דיברת" על הפנים, מהאוזן עד לפה כמו חצי ירח. על האסירים הזקנים אני רואה קעקועים של לנין, הכיכר האדומה, הקרמלין, ורד או אישה יפה. ולכולם יש על עצם כף היד את קעקוע חמש הנקודות, ארבע נקודות שיוצרות ריבוע ונקודה אחת באמצע. הוכחה גאה שהם ישבו בצינוק.

כל יום אני מקבל שש זריקות בישבן והפצעים ברגליים התחילו להגליד. אני עדיין מחכה לאות מאימא או ממישהו מהרבנות. אם לא תהיה התערבות מבחוץ, תוך שבועיים מחזירים אותי בריא לזון, וחלון ההזדמנויות שלי להתחמק הביתה ייסגר.

האמת, יחסית לאחרים אין לי מה להתלונן. באחד הבקרים התעוררנו וראינו זבובים וחרקים מתעופפים סביב אסיר זקן אחד שישן במיטה העליונה, שלוש מיטות אחרי המיטה שלי. האסיר שמתחתיו התעורר וקילל אותו על הסירחון ועל זה ששתן מטפטף עליו דרך המזרן, וכשראה שאין תגובה ממנו הבין די מהר שההוא מעליו מת במהלך הלילה. כל האסירים התפנו לחצר מהגועל. אף אחד לא רצה להיות בחדר עם גופה.

שני אסירים שמוגדרים "פידרס" - מקבלים בתחת, האסירים הנחותים והבזויים ביותר בכלא רוסי - הגיעו לפנות את הגופה של הזקן. אחר כך הם חזרו ואספו את מה שהיה לו, לקחו את המזרן והמצעים שלו וניקו אחריו. אף אחד לא הביע צער, אף אחד לא חשב להגיד כמה מילים, כאילו כלום לא היה. אף פעם לא ראיתי מוות כל כך עצוב. לא מבין איך מגיעים למצב שאין אפילו אדם אחד בסביבה שלך שאכפת לו שהלכת לעולמך, אחד שיגיד עליך מילה טובה.

התקווה לצאת מבית החולים הביתה התפוגגה ברגע. נציג של הרבנות בא לבקר אותי עם חבילות של אוכל טרי - ירקות, ביצים, גבינות, בקבוקי קולה, דברים שלא ראיתי כבר חודשים - אבל בלי שום בשורות או רעיונות. הוא ממש נראה מופתע מזה שלא מצאתי בעצמי מישהו לשחד, כאילו שאסיר יכול להגיע סתם ככה לדרגים הבכירים. לפחות הוא השאיר לי ארבעה שטרות של 500 רובל לפני שנפרדנו.

אין סוף לבעיות שכסף יכול לפתור בכלא. אם אסתבך איכשהו, ה־2,000 רובל האלה יכולים לחלץ אותי מצינוק או מהערת משמעת, עונשים שיכולים לעלות לי בשחרור מוקדם. אם ארצה שאיזה סוהר יביא לי אוכל טרי, אני יכול לשלם לו כדי שיקנה לי תמורת עמלה. עם כסף אני יכול לקנות מהטבח ג'סור, אוכל שהוא לא מוציא לאסירים, דברים טובים שהוא שומר לעצמו ולסוהרים. אני אפילו יכול לסדר לי זיון עם אחת האסירות בבית החולים. הן נמצאות אמנם באגף אחר, אבל תמורת כסף או סיגריות הסוהרים מסרסרים אותן ומביאים אותן בלילה לאגף של האסירים.

כשהבחור מהרבנות הלך קיפלתי את שטרות הכסף לגודל הכי קטן שיכולתי להגיע אליו, ניילנתי בסלוטייפ והסתרתי בחפצים השונים שלי כדי לפזר סיכונים. שטר אחד הכנסתי לתוך בקבוק קטשופ, שטר שני לצנצנת קפה נמס, שלישי עטפתי באריזה של סוכרייה, ואת האחרון הכנסתי לכיס פנימי של זוג תחתונים. עכשיו אני שוב בזון 22. חיפשו עלי כשחזרתי מבית החולים, אבל נתתי לסוהר קופסת סיגריות וחפיסת שוקולד, והוא בתמורה חיפף את החיפוש ולא התעלל בי. ככה ניצל הכסף.

בינתיים הקיץ הסתיים, והחורף השני שלי ברוסיה עומד בפתח. אני מרגיש איך השגרה מכרסמת בי ובכל מי שמסביבי. מי שלא ישב בכלא לא יבין לעולם את המתח הזה שנמצא באוויר, את העצבים הרופפים של אנשים. כל דבר קטן יכול להדליק בנאדם. מספיק שמישהו שם צלחת במקום הלא נכון או מגביר קצת את הטלוויזיה. רק אתמול הלכו מכות בתא שלי בגלל חלב, וזה אפילו לא באמת חלב. סתם אבקה שממיסים במים. ככה זה כשאנשים כל הזמן על הסף.

אף פעם אין פרטיות. כשיורד שלג ואי אפשר להסתובב בחוץ, יש תור להליכה בחדר, כי כולם רוצים ללכת ולהזיז קצת את הגוף, אבל אין מקום. הנוף שאני מצליח לראות דרך סורגי החלון נראה כמו מאיזה מחנה השמדה בגרמניה. בניינים תעשייתיים, רכבות עם קרונות חלודה, מלא שלג. לפחות הספקתי להתארגן על נעליים חורפיות מרופדות בצמר מאיזה אסיר שהשתחרר. מה שלא יהיה, הפעם אני לא נותן לפצעי הקור האלה להופיע.

אחרי שנתיים בכלא הרוסי הגיע הזמן שלי להשתחרר על התנהגות טובה. ריציתי שני שלישים מהעונש שהוטל עלי בלי שום עבירת משמעת. כמובן שהיה הצינוק בתחילת הדרך, אבל זה היה לפני המשפט ולא נרשם או תועד, כי הסוהרים שתפסו עלי את הג'אראס העדיפו לשמור אותו לעצמם.

חודשיים לפני ועדת השחרורים כתבתי לאימא שכדאי לנסות לשמן קצת את מפקד הזון. הסיכויים היו לטובתי, אבל אי אפשר לדעת כלום במדינה המושחתת הזאת, אז היא עשתה מה שעשתה ואני יצאתי לחופשי. לא יודע להגיד אם יש פה סיבה ותוצאה. אחרי השחרור ביליתי כמה ימים במוסקבה כדי לסדר לעצמי ויזה לרוסיה שמעולם לא הייתה לי, ועליתי על מטוס הביתה.

תראו, אני לא רוצה לסיים את הסיפור שלי באיזה מסר חינוכי. לא נראה לי שבאמת צריך. הייתי ילד צעיר ומטומטם שעשה מעשה מטופש וחסר היגיון. זה לא שהלכתי לדפוק מכה של מיליונים או להסתדר. אם הייתי מצליח עם ההברחה ההיא, הייתי מרוויח סך הכל איזה 8,000 דולר, שבטח היו מתבזבזים על חודשיים בפסטיבלים באירופה. כסף קטן. אם לוקחים בחשבון את המחיר ששילמתי, שהמשפחה שלי שילמה - ה-200 אלף שקל שעורכי הדין עלו להורים שלי, הביקורים ברוסיה והתחזוקה השוטפת של מצרכים וביקורים אצלי - תבינו שיצאתי מופסד מכל הבחינות.

רוצים מסר בכל זאת? אז אם אתם צעירים סטלנים שבמקרה קוראים את זה, עשו לעצמכם טובה וחפשו מקורות הכנסה ראויים יותר. ואם אתם ממש חייבים איזו הרפתקה ומתכוונים להעביר משהו מהודו לאמסטרדם, בחייכם - בלי נחיתות ביניים במוסקבה. מה רע לטוס דרך שווייץ? 

סייע בהכנת הכתבה: רואי פרסול