חדר לבד או ביחד: מה עדיף לילדים?

חג סוכות הגיע ובחצרות, על המרפסות והגגות נבנו שלל סוכות. ריח הסכך מחזיר אותי באחת למחוזות ילדותי, בקריות של שנות ה-70. התגוררנו ארבע משפחות בבניין אחד קטן ובכל שנה בנינו יחד, ההורים והילדים, סוכה לתפארת בחצר שלנו.

כמה התרגשות הייתה כרוכה בעשייה הזו. באותם ימי טרום טלוויזיה, מחשב, טאבלט וסמארטפון בניית סוכה הייתה עניין גדול לעסוק בו. שעות על גבי שעות ישבנו אנחנו, הילדים, והכנו קישוטים: ציירנו, גזרנו, הדבקנו - הכל בעבודת יד, כמובן. אספנו שנות טובות עם נצנצים וחיברנו אותן בסיכות לשמיכות הפיקה והצמר הדוקרני שיצרו את קירות הסוכה שלנו, ובלב רוטט חיכינו לגולת הכותרת של החג: ארוחות הערב המשותפות בסוכה. בכל ערב יצאנו ילד ילד וצלחתו בידו, עמוסה בארוחת הערב שהכינו לו הוריו, וישבנו לאכול יחד. בימים ההם זה היה מאוד יוצא דופן לאכול בחוץ (לנו באופן אישי לא כל כך הרשו), כך שבאמת היה מדובר באירוע מרגש ומיוחד במינו.

וכך יום-יום, שבעה ימים של חג, החלפנו את בתינו בסוכה המדהימה שלנו, כל הילדים מהבית ברחוב הרב קוק 48.

עוד כתבות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים :

"עדיף היה להישאר בבית"; על הילד שתמיד מקטר

"אתה תעשה מה שאני אומר לך או ש..."

"אבל את אבא אני אוהבת יותר ממך "

המנהג להתגורר בבית ארעי במשך שבוע ימים הוביל אותי למחשבות על הבתים של אז ואלו של היום, ומשם, באסוציאציה חופשית - לחדר הילדים, זה של פעם וזה של היום. הרי באותם ימים של ילדותי כל הילדים במשפחה חלקו חדר אחד. שניים, שלושה, ארבעה ילדים בחלל משותף ובו ארון אחד, שולחן כתיבה וכמה מדפים לספרים. הבתים היו קטנים יותר ולא הייתה אפשרות אחרת. ובכלל, אף אחד לא חשב שיש עם זה איזושהי בעיה, מאיזשהו סוג.

כך גם אני העברתי את ילדותי, כולל גיל ההתבגרות, בחדר אחד עם אחותי הצעירה ממני, וכשרציתי פרטיות יצאתי מהבית או השתבללתי לי בתוך בועה שיצרתי לעצמי ולא ראיתי אף אחד ממטר (גם לא אותה, שישנה במרחק פסיעה וחצי ממני).

היום, לעומת זאת, הדברים נראים אחרת לגמרי. משפחות גרות בבתים גדולים ומרובי חדרים (ולעתים אף קומות), ויש הרבה התעסקות סביב "החדר של הילד". במהלך השנה מגיעות אליי לא מעט שאלות ותהיות בנושא וחג הסוכות הוא הזדמנות טובה וחגיגית לתת להן מענה.

בת החודשיים ישנה איתנו בחדר. להעביר אותה לחדר משלה כדי שלא תתרגל?

הורים רבים, ודאי כשמדובר בילד ראשון, מעדיפים שהעולל הפיצפון יישן איתם בחדר בחודשים הראשונים לחייו. כך, כשהוא קרוב אליהם, הם יכולים להיענות מהר יותר לצרכיו ולהיות בשליטה רבה יותר על מה שקורה לו, מה שבהחלט מפחית חרדות.

בשלב הראשון זה כמעט ברור מאליו - הצורך להיות מחוברים לרך הנולד.

כמה זמן? זה כבר עניין של העדפה אישית, של כל אחד מכם לחוד ושל שניכם כזוג (במידה ואתם בזוגיות). ישנם הורים הבוחרים לישון בחדר אחד עם כל ילדיהם, כחלק מגישה הורית (עיקרון הרצף) עד לשלב בו הילדים כבר לא צריכים את הקרבה הזו ובוחרים מיוזמתם לישון בחדר נפרד. אחרים מעבירים את הילד לחדר משלו כבר אחרי שבוע-שבועיים.

כל עוד זה מתאים לשני ההורים - מצויין. במידה ולא - כדאי לפתוח את הנושא לדיון. בכל מקרה, אפשר להיות רגועים. בכל שלב אפשר לעשות שינוי ולהעביר את הילדים לחדר משלהם. כן זה ייקח שניים-שלושה לילות, אך כל עוד תהיו "סגורים על עצכם" ותעבירו את המסר באופן אמפתי ומכיל - זה אכן יקרה.

האם חשוב שלילד יהיה חדר משלו?

בשלב מסויים כן. זה חשוב. באיזה שלב? תלוי מאוד, כאמור, בסגנון החיים שלכם, במי שאתם.

למה זה חשוב? כבר בשלב הינקותי התינוק שלכם לומד, לאט לאט ובהדרגה, להרגיע את עצמו ואפילו לחזור לישון אם התעורר לשנייה באמצע הלילה וכשאין הורה לידו - זה יקרה מהר יותר. כשהוא יגדל ויהפוך לפעוט החדר שלו יהווה עבורו את המקום הפרטי שלו, בו הוא יבלה יותר ויותר, ילמד להעסיק את עצמו ויפתח נפרדות מבורכת.

ולא פחות חשוב: כשלילד יש חדר משלו, זה מותיר את חדר השינה שלכם לעצמכם, מרחב אישי חשוב בו תוכלו להביא לידי ביטוי חלקים אחרים שלכם מלבד ההורות, כמו זוגיות למשל, או אפילו "סתם" שעה של להיות עם עצמכם, לקרוא ספר, לדבר בנחת בטלפון ולהגדיר הלכה למעשה את מושג הפרטיות.

מה עדיף: חדר אחד לכל הילדים או חדרים נפרדים?

זה מאוד תלוי בגיל. עד גיל ההתבגרות (שהיום נוטים לומר שהוא מתחיל סביב גיל תשע-עשר) יש חשיבות רבה לחדר משותף. לגדול יחד עם אחים בחדר אחד זה אומר לחזק את המערכת האחאית, לייצר קשר הדוק יותר ביניהם, שיש בו אינספור הזדמנויות להתמודדויות אישיות וחברתיות וצבירת חוויות משותפות. כן, זה אומר גם חיכוך גדול יותר ומריבות, אלא שזה חלק ממערכת בריאה של אחים ואחיות, בה משחקים על כל המגרש (כל עוד זה לא עובר את הגבול, כמובן). וכן, גם יותר קל להקריא סיפור לפני השינה לכולם יחד, בחדר אחד.

באיזה גיל עדיף להפריד בין האחים בחדרים?

בדרך כלל הדרישה הזו באה מכיוון הילד הגדול בבית, ואני ממליצה לחכות לזה ולא להאיץ. גם אם עברתם דירה ופתאום יש אפשרות להקצות לכל ילד חדר נפרד - זו עדיין לא סיבה להפריד ביניהם. הם יכולים ליהנות מהביחד ולהיתרם ממנו. אפשר להפוך את אחד החדרים לחדר משחקים וכשתגיע הבקשה לנפרדות - לשנות את ייעודו.

אני מכירה לא מעט מקרים בהם הורים הפרידו בין ילדים (גם בעקבות בקשה שלהם), אך בפועל הילדים המשיכו לישון באותו חדר עוד תקופה ארוכה לאחר מכן.

ומה אם הילד הגדול רוצה חדר לעצמו והקטן עדיין לא מוכן להיפרד?

זה קורה לא מעט, כי לרוב הגדול כבר מרגיש צורך ברור יותר בפרטיות, ואילו הקטן עדיין לא שם והוא מאוד קשור לאחיו ולא כל כך מוכן להיפרד ממנו. חשוב להיענות לצרכיו של המתבגר בהתהוות (במידה וזה אפשרי, כמובן) ולייחד לו חדר משלו. יחד עם זאת, בשלב הראשון יהיה נחמד אם הוא "יארח" את אחיו הצעיר בחדרו במהלך היום ובעיקר בלילות, אז החסר נוכח עוד יותר. בדרך זו האח הצעיר יוכל להסתגל בהדרגה ל"הרעת התנאים" הזו שהוכתבה לו.

האם צריך לשתף את הילד בעיצוב החדר?

ככל שילדים גדלים כך הם מפתחים רצון וצורך גדולים יותר בעצמאות ושליטה על חייהם ובמקביל גם טעם אישי. מהמקום הזה חשוב לאפשר לילד להיות שותף באיך החדר שלו יראה, באיזה צבע נצבע את הקירות ומה יהיה בו. כל זאת, כמובן, בתוך גבולות סבירים המקובלים עלינו. קירות שחורים, למשל, גם בחדר של מתבגר, זה קצת בעיה...

חשוב לנהל דיאלוג בעניין קודם כל עם עצמנו ולהבין מה חשוב לנו ומה פחות (ושימו לב שאתם גם משחררים). רק אחר כך נהלו דיאלוג עם הילד. חשוב שהוא ירגיש שאתם מכבדים אותו ואת טעמו, גם אם הוא לא פוגש את שלכם בדיוק מושלם. אחרי הכל החדר הוא הממלכה של הילד, ה"עולם" שלו (כפי שהגדירה זאת בתי בגיל ההתבגרות שלה), וחשוב לתת לו את תחושת החירות הזו.

מה עושים כשהוא לא מוכן לסדר את החדר שלו?

כמו בתחומים אחרים - עד לשלב מסויים אנחנו אחראיים על רוב התפקידים בבית, בכללם סדר וניקיון. אלא שבהדרגה היינו רוצים שהילדים ייקחו גם הם חלק, ודאי כשמדובר בחדר שלהם. אם תשימו לב גם הילד שלכם רוצה ומבקש יותר ויותר מרחב לעצמו. הוא כבר לא כל כך מסכים שניגע לו בדברים ונשנה את מיקומם, בוודאי שלא נעשה בחדרו כבתוך שלנו.

גם פה חשוב לקבוע כללים הלוקחים בחשבון את הקווים האדומים שלנו - וגם את הצורך במרחב של הילדים. אפשר גם להיעזר ב"תוצאות הטבעיות" המבורכות, כלומר: לא סידרת - לא מצאת (את החוברת, החולצה שאתה אוהב, הקלפים ששיחקת בהם אתמול). באותה מידה אפשר לקבוע כללים ברורים כמו: "אם לא רואים את הרצפה - החדר לא ינוקה". זה עובד (בסוף) גם על מתבגרים.

ומה עושים אם אין אפשרות לתת לילד חדר משלו?

אכן לא תמיד מתאפשר להקצות לילד חדר נפרד, בוודאי לא במשפחות ברוכות ילדים. יחד עם זאת, באמת חשוב לאפשר למתבגרים להרגיש שיש להם פרטיות, פינה משלהם, מקום בו הם יכולים לאפסן חפצים אישיים ואף אחד לא יחטט ויגע להם בדברים. אפשר להיעזר במחיצה ניידת, ברהיט המגדיר את גבולות התחום הפרטי וחשוב ביותר - ארונית או שידת מגירות לכל ילד בה אפשר לשמור חפצים אישיים.

המתבגרת כל היום מבלה בחדר שלה מאחורי הדלת הסגורה. מה עושים?

מתבגרים רואים בחדרם סוג של "עיר מקלט". זה המקום בו הם יכולים להרגיש בנוח, לעשות כל מה שעולה על דעתם (להסתכל על עצמם במראה שעות, למדוד את כל תכולת הארון שוב ושוב, לדבר בטלפון, להתכתב בפייסבוק, לפנטז, לחלום, לאונן...) מבלי להיות חשופים לעינינו הבוחנות (ולא פעם המבקרות). הדלת הסגורה עוזרת להם לייצר את החיץ הזה באופן שלא משאיר מקום לטעות.

חשוב לאפשר זאת, להבין על איזה צורך (חשוב!) זה יושב, אך יחד עם זאת כדאי לבדוק עד כמה היא לוקחת חלק בפעילויות אחרות מחוץ לחדר. במקביל מומלץ להזמין אותה לצאת מה"מאורה": לקבוע בילוי משותף, לראות יחד סדרה שהיא אוהבת, לחזור לארוחות ערב משפחתיות עד כמה שניתן.

כשיש בחדר גם מחשב, גם טלוויזיה, ואפילו (במו עיניי ראיתי) מקרר קטן, אזי אנחנו כבר לא מדברים על חדר, אלא על צימר. יוקרתי, יש לומר. ובאמת, למה לה לצאת ממנו? פה אנחנו כבר נכנסים לסוגייה מאוד חשובה: מה המחיר שאנחנו משלמים, כיחידים וכמשפחה, כשיש נטייה לתת לילד ה-כ-ל ללא הבחנה. לצערי, זה טרנד שתופס תאוצה יותר ויותר והכתובת כבר על הקיר.

החדשות הטובות הן שגם את זה אפשר לשנות. לא תמיד זה מצליח לבד, אבל שווה להתייעץ ולהיעזר. לעשות סדר חדש לקראת השנה החדשה.

שיהיה יופי של סוכות,

שלכם, אלי

הכותבת היא יועצת משפחתית , מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן. להרצאות הבאות של אלי