"שחקנים לא צריכים לדבר על פוליטיקה"
שאדי מרעי מגלם בסרט "בית לחם" משת"פ צעיר שנלחץ בין משפחתו למפעילו בשב"כ. השחקן בן ה-19 מכפר משהד רוצה להיחלץ מהטייפקאסט הפלסטיני ("כמו שוורצנגר"), ולמרות שהוא מזדהה עם הדמויות בסרט ("משת"פים הם בני אדם, גם אנשי שב"כ"), נמנע מהתבטאויות פוליטיות. אז איך יהיה לייצג את ישראל באוסקר? "זו שאלה מורכבת מדי". ראיון ראשון
לאורך 19 שנות חייו הראשונות, שאדי מרעי בילה בין חיק המשפחה בכפר משהד שבצפון לבין חוגי תיאטרון באזור, הרחק מאור הזרקורים. עכשיו הוא עומד לפרוץ אל חיינו בגדול עם הסרט "בית לחם", בו הוא מככב בתפקיד ראשי ראשון בקולנוע - תפקיד שעשוי להביא לו במוצאי שבת את פרס אופיר לשחקן הטוב ביותר. אף אחד גם לא יתפלא אם יגיע עם הבמאי יובל אדלר וצוותו בלוס אנג'לס בשנה הבאה. "בית לחם" מועמד מוביל לזכות בפרס הסרט הטוב, עם הפנים לטקס האוסקר.
בינתיים הוא כבר הגיע לפסטיבל ונציה, שם נערכה בכורת הסרט, וגם הפגין נוכחות בהקרנות מוקדמות ברחבי הארץ. מטבע הדברים, ההופעה המרשימה שלו כמשת"פ צעיר הנקרע בין משפחתו לבין רכז השב"כ (צחי הלוי) מושכת את מרב תשומת הלב של הצופים. אבל עם תשומת הלב מגיעה גם אש - ומרעי הצעיר מנסה להתחמק ממנה. עבודת השחקן מהווה לו שריון ומקום בטוח להסתתר בו. כך הוא מנסה להימנע מהסוגיות הקשות שמעלה הסרט: מבחינתו, זהו לא תפקידו כשחקן להביע דעתו עליהן.
"זה שאני שחקן לא יגרום לי לדבר על פוליטיקה", הוא אומר בראיון גדול ראשון ("משהו שלא התנסיתי בו לפני כן", לדבריו). "עשיתי סרט, אני מעוניין שהקהל יראה אותו, אבל אני לא מייצג את החברה הערבית פלסטינית, איני מייצג אף אחד. שחקן מקבל במה, אבל הוא לא צריך לנצל אותה לקדם את האג'נדה הפוליטית שלו. את מה שיש לו להגיד, שיעביר דרך המשחק. אולי זו מחלה של מישהו מוכר שרוצה לדבר, אבל אני עדיין לא שם. לא חושב שיש לי תפקיד חברתי".
ולמרות שלאורך כל הראיון הוא מנסה להרחיק עצמו מהדיון במציאות ולהתכנס אל תוך העולם הפנימי של הסרט "בית לחם", כמו סנפור - המשת"פ הצעיר אותו הוא מגלם - גם מרעי מוצא עצמו משתרבב אל תוך הקונפליקט במזרח התיכון. אי אפשר להימלט מזה בדרך אלגנטית, אבל השחקן הצעיר מתעקש לא להיכנע לצפיות של הצדדים - הצופים הפלסטינים והישראלים - ולהתרכז בצד המקצועי ובדמותו אותה הוא מגלם. לפעמים זה עובד, לפעמים פחות.
מה אתה חושב על גיוס ערבים?
"זו שאלה רגישה ורחבה. זה עניין אישי, ואני מעדיף לא להיכנס לזה".
איך אתה מרגיש עם זה שצחי הלוי שמשחק לצדך הוא קצין לשעבר ביחידה מובחרת?
"לא עניין אותי כשחקן מה צחי עשה בעברו. לא דיברנו על זה בכלל. התעסקנו רק במשחק".
אלו התשובות שמקבלים ממרעי כשהוא נדחק לפינה, וכמו שחקן ותיק יותר הוא יודע שכל מילה שיגיד עלולה לגרור אותו לדיון בו הוא אינו מעוניין להשתתף. "אני לא רוצה להסתבך בתשובה לשאלה שנשאלת בראיון על קולנוע, אז אני נזהר", הוא מודה, אך מבהיר: "אני לא מתבייש במה שאני עושה".
גאווה מקומית
ואכן, למרעי אין מה להתבייש בכלל במה שהוא עושה. בגיל 19 יש מאחוריו כבר תפקיד ראשי ב"בית לחם" של אדלר (שיוקרן החל ממחר, מוצאי החג, בקולנוע), וגם תפקיד קטן יותר כנער דרוזי ביישן ב"ערבאני" של עדי עדואן. זה הישג אדיר כשמתחשבים בכך שרק לפני שנתיים הוא היה תלמיד תיכון ממשהד שבכלל לא ידע איך זה לשחק מול מצלמה. "אני מנסה לעכל את מה שקורה לי. יצאתי לוונציה אלמוני, וחזרתי ידוע. זה נותן השראה וכוח להמשיך. אנשים מכירים אותי פתאום. הפייסבוק שלי מתפוצץ בימים אלו".
ובכן, בינתיים מרעי אינו ידוע מספיק, וזו הזדמנות ראשונה לערוך איתו הכרות מעמיקה יותר. הוא נולד בנובמבר 1994 בירושלים ("אני אפילו לא יודע באיזו שכונה"), הצעיר מבין ארבעה אחים, לאם מורה לאנגלית ואב מהנדס. כשהיה בן שנתיים וחצי עבר עם משפחתו לכפר משהד ליד נצרת. כנער שילב בין אהבתו לכדורגל בקבוצת הבת של מכבי חיפה בכפר קנא, בהדרכת זאהי ארמלי, לחיבתו לתיאטרון ולחוגי המשחק בהדרכת הישאם סולימאן (שאף משחק בבית לחם כאחיו הטרוריסט של סנפור).
לפני כשנה וחצי מת אב המשפחה מסרטן ריאות, ולרוע המזל לא זכה לחזות בבנו הצעיר על המסך הגדול. אולם שאדי מספר על תמיכה בלתי מסויגת של המשפחה, שבניה כולם עוסקים גם באמנות. "אחיי למדו רפואה והנדסה, אבל אני התעקשתי ללמוד משחק, למרות שזה לא היה מקובל כי נהוג לומר שאין בזה כסף. הסרט עזר לי, כי אני כבר עובד בזה וזה משפיע כנראה. הנה, עכשיו אח שלי החליט להירשם לסם שפיגל כדי ללמוד בימוי. אני חושב שזה גרם למהפכה בסביבתי".
עם ההצלחה מאחוריו, מרעי עוזב את משהד בדרכו לתל אביב, ונרשם ללימודים בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין - זאת למרות שאנשים שצפו בסרט התרשמו מיכולותיו והפצירו בו: "אל תלמד, אתה טוב כמו שאתה". השחקן הצעיר לא מסכים: "אני עדיין חדש בתחום, אני מזכיר לעצמי שזו רק ההתחלה ונשאר עם הרגליים על הקרקע. תמיד לומדים".
אחד הדברים שמרעי למד ב"בית לחם" זה איך לשחק ממצלמה. הוא הגיע לסרט בזכות אודישן שנערך בין תלמידי החוג והתקבל. "היום הראשון לא היה קל", הוא נזכר, "עשיתי הרבה חזרות עם יובל, אבל על הסט הייתי מול שישים איש, וכשאומרים אקשן, כולם מסתכלים עליך שתגיד את הדבר הנכון בלי לעשות טעויות. זו אחריות. אחר כך התחלתי להתרגל".
"בית לחם" הוא דרמת מתח שמתחוללת בתפר שבין ירושלים לבין העיר בית לחם, על רקע הסכסוך הישראלי-פלסטיני. סנפור, אותו מגלם מרעי, הוא נער פלסטיני שחי בצלו של אחיו הגדול איברהים (הישאם סולימאן), מפקד גדודי חללי אל-אקצה בעיר. הוא מגוייס כמודיע של השב"כ על ידי רזי (צחי הלוי) ובין השניים מתפתחת מערכת יחסים חמימה וקרובה, שעוברת טלטלות במהלך תקופת הפיגועים. סנפור ורזי מוצאים עצמם נלחצים בין הפעילים הפלסטינים (ביניהם הייתאם עומארי המצוין) למפקדי השב"כ.
"זו דמות מאוד מורכבת שחיה בדילמה", מסביר מרעי, "המשבר שלה לא מתחיל בקונפליקט הגדול, אלא בדברים קטנים. הוא צריך מישהו שיקשיב לו, והיחיד שעושה את זה הוא רכז שב"כ. ניסיתי לחיות את זה בסרט ובעזרת יובל הצלחתי להבין את סנפור. זו לא דמות של אג'נדה. התחברתי אליו דרך הרגש, כי במציאות אני בן אדם מאוד רגיש".
רגיש, אבל גם אמיץ. צריך ביצים בשביל לקחת על עצמך תפקיד כזה בסרט ראשון.
"כשאתה מסתכל מבחוץ על סנפור מה שאתה רואה קודם כל זה משת"פ, אבל אני השתדלתי לבוא נקי כשקראתי את התסריט. אפשר היה להציג את דמות המשת"פ מהצד הפרו-ישראלי או הפרו-פלסטיני, אבל הסרט מביא את הפן האנושי. סנפור חי בקונפליקט בינו לבין עצמו, בצל הקונפליקט הגדול. זה סרט על אנשים, והוא מביא את הקונפליקט בעיניים של שלושה אנשים משני צדי הסכסוך ומחבר ביניהם בצורה מסוימת. בגלל שזה סרט על אנשים, והתנהגותם במצבים קיצוניים, זה יכול להצליח".
יהיו אנשים שיזהו אותך עם דמות הטרוריסט, אחרים כמשת"פ, ולבטח יהיו גם כאלה שיאשימו אותך בשיתוף פעולה כי שיחקת בסרט ישראלי.
"לא יתכן שבכל תפקיד שארצה אתחשב במה יחשוב בקהל. הקהל שמעניין אותי הוא זה שמודע ומקצועי. יש צופים פלסטינים שרק יחפשו את עצמם כקורבן, ויש צופים ישראלי שרק רוצים לראות שהצד שלהם מושלם. תמיד תמצא אנשים כאלה, אבל יש פה משהו אנושי ורוב הקהל יראה את זה לדעתי, ויזדהה עם הדמויות".
סביר להניח שהסרט יוחרם במדינות ערב. זה מציק לך?
"אני חושב שאם הצופים במדינות ערב ייחשפו לסרט הם יהנו ממנו. חבל שזה יימנע מהם על ידי מוסדות פוליטיים וצנזורה - אבל מה אני יכול לעשות".
מלבד הבעייתיות שנובעת מכך שמדובר בסרט ישראלי (גם אם דובר ערבית בחלקו הגדול), הרי שהפורטרט האנושי מלא החמלה לדמות המשת"פ וגם לזה של רכז השב"כ בוודאי יעוררו התנגדות בקרב הציבור במדינות ערב, ובחברה הפלסטינית משני צדי הקו הירוק. מרעי מודה שגם אם סיפור של סנפור נגע ללבו, הוא לא בטוח שיחסו לתופעת המשת"פים כמכלול השתנה, ומבהיר כי סוגיית הבגידה בכל העולם היא מורכבת ובעייתית. ובכל זאת, בתווך עומדים בני אנוש.
"כשאדי הסתכלתי על הכל ממבט רחב, אבל במציאות בחברה הפלסטינית, אף אחד לא יבדוק אילו נסיבות עומדות מאחורי נער כמו סנפור. מבחינתם הוא משת"פ. כשחקן הייתי חייב להסתכל על כל הצדדים, וזה מה שהסרט עושה. היום כשאני שומע על משת"פ, אני אומר לעצמי 'וואלה, הוא בן אדם'. לכל אחד יש סיפור מאחוריו. כמקצוען אסור לשפוט את הדמות. אם לא, אתה מאבד את המצפון. אתה לא חייב להסכים עם כל דמות שאתה מגלם, אבל כדי לחקור אותה, עלייך להיות נייטרלי. אני מבין שבכל קונפליקט גדול יש אנשים שהם קורבן. אנשים שמנסים לחיות את החיים שלהם ולא מצליחים".
ומה לגבי הצד של אנשי השב"כ, השתנתה הגישה שלך בעקבות הסרט?
"בכל התהליך הזה שמעתי הרבה סיפורים, קיבלתי המון אינפורמציה, וזה חידש. נחשפתי לעולם של השב"כ, החקירות, הרכזים, הקשר בין רכז למשת"פ. האם זה שינה משהו בתפיסה שלי את הקונפליקט? לא. אבל זו היתה פעם ראשונה שבה חשבתי על האנשים בכל צד באופן מפורש. רוב האנשים לא יושבים בבית וחושבים איזה מין בן אדם הוא רכז שב"כ".
מי שמשחק את רכז השב"כ רזי הוא צחי הלוי, איתו יש למרעי קשר קרוב גם בחיים. למעשה, הלוי - קצין ביחידה קרבית בעברו, וגם מתמודד ב-"The Voice" - לוהק לאחר אודישן שנעשה מול מרעי, שלוהק לפניו. הכימייה של השניים כבשה את אדלר, למרות ששניהם הגיעו כמעט ללא ניסיון. "היתה לנו כימיה מהתחלה", אומר מרעי, "כשהבנו מה מחבר בינינו, היה קל להביא את זה. שתי הדמויות מנסות לפצות על חסך בחייהם הפרטיים. סנפור מחפש דמות אב או אח ותשומת לב. רזי, שעבודתו מרחיקה אותו ממשפחתו, מחפש בן".
הייתם צריכים לכסות את התחת אחד של השני.
"זה תמיד קורה בין שחקנים - לא רק בסרט ראשון. הפרטנר שלך הוא מה שמגן עליך. לי ולצחי היו הרבה סצנות. אחרי הצילומים, הכרתי את צחי יותר לעומק. הוא בן אדם טוב לב. צחקנו הרבה".
ולא הפריע לך העבר הצבאי שלו?
"לא עניין אותי לדעת על זה. להכיר את השחקן שמולך כבן אדם, זה לא קשור למשחק".
הצד הפורה של הסכסוך
מרעי מצטרף לשורה ארוכה של שחקנים ישראלים-פלסטינים שהצליחו לפלס דרכם למרכז הזירה התרבותית המקומית דרך הקולנוע. ממכרם חורי, דרך מוחמד בכרי, סלים דאו, ויוסוף אבו-ורדה, ועד קאיס נאשף ויוסוף סווייד. "כשראיתי את שמי ברשימת המועמדים לפרסי אופיר לצד מכרם חורי, היה קשה לי לעכל את זה", הוא מודה, אבל מבקש לא לשייכו בהכרח למגזר: "אני כשחקן ערבי לא שונה משחקן יהודי. גם מכרם חורי מגלם יהודי ב'הבן של אלוהים'. איזה יופי זה".
הוא דמות לחיקוי עבורך?
"הוא אחד מהמורים הגדולים של כולנו, אבל אני בעיקר שואב השראה מהוליווד. אני לא צופה בטלוויזיה, וגם לא בסרטים ישראלים. אני בעיקר צופה בסרטים זרים. גם בכדורגל אגב. זאהי ארמלי היה המאמן שלי, אבל אין לי כל כך מושג מה קורה בליגה הישראלית. אני צופה במשחקים מליגת האלופות והליגות באירופה - זו פשוט רמה אחרת".
שחקני קולנוע, כמו גם שחקני כדורגל, הם השגרירים הטובים ביותר של המגזר בשיח הישראלי.
"אני לא מייצג את החברה הערבית, זו עבודה של הפוליטיקאים. באופן לא מודע אתה מוצא את עצמך מחבר בין שתי החברות בזירה התרבותית. לא באתי לתחום הזה כדי להיות מפורסם. אבל ברור שמישהו מצליח, אז אנשים מתחילים ללכת אחריו כדמות לחיקוי. אני מבין שמתעניינים במה ששחקנים אומרים, אבל אני עדיין לא שם. בעתיד ארצה להיות במקום כזה, אבל זה לא קל. אנשים רוצים לשמוע אותך מדבר, אבל אין להם זמן וכוח להסברים".
מרעי מצטרף לרבים מקרב השחקנים הערבים בישראל, שזוכים להצלחה בקולנוע המקומי שמרבה לעסוק בסכסוך עם הפלסטינים. באופן אבסורדי, הטרגדיה המדינית מייצרת תפקידים לנציגי המגזר, וכך גם במקרה של מרעי ב"בית לחם". לא שהוא מרוצה מזה: "יש הרבה שחקנים שזה קורה להם. בלי התפקידים האלה אין להם עבודה. זה מצחיק. יש אנשים שחיים על הקונפליקט הזה. הם היחידים שיכולים לגלם את התפקידים האלה. בגלל זה אלך ללמוד שפות אחרות כדי לא להתקע בתפקידים האלו. אנחנו ניפגש בעוד שלוש שנים ונדבר על סרט שלא קשור בסכסוך".
לצורך לימודי השפות וגם המשחק, מרעי עובר בימים אלה לתל אביב, ונראה שהוא די נרגש מהשינוי. "אתה יודע שאתה מתחיל קריירה, ופועל לפי החלטות שלך. לחפש דירה זה מעצבן, אבל זה עולם חדש. אני אדם מאוד חברתי, וזה מקום שבו אני יכול להרחיב את הקשרים שלי. זה המקום שמאפשר לי מה שאני רוצה לעשות. כשאתה גר בכפר קטן כולם מכירים את כולם ומדברים. בעיר הגדולה לאף אחד לא אכפת ממה שאתה עושה. יש משהו יותר חופשי באוויר. אני אוהב את זה".
במשפחה לא מפחדים שתתקלקל?
"לא. הם יודעים מי אני ושמחים בשבילי, ותומכים עד הסוף. הם אוהבים את כל הקטע הזה. בכלל אנשים בסביבתי גאים בי, מתרגשים, ואף אחד לא מזלזל".
ב"ערבאני" אתה מגלם דרוזי שמתאהב ביהודיה. זה יכול לקרות לך גם בחיים האמיתיים?
"אני פתוח לכל. אני מוכן לחוות חוויות שונות, להכיר אנשים. לא שופט לפי הרקע שלהם, ואני לא רוצה גם שישפטו אותי. אני מאמין בחופש. החברה הערבית יותר מסורתית וסגורה, אבל אני לא תלוי בדברים האלה. אני בן אדם פתוח מאוד ובגלל זה אני אוהב את החיים פה".
ומה הלאה?
"אין משהו על הפרק, אבל דברים יקרו. כבר מכירים אותי. אני מקווה שיום אחד אגיע להוליווד - אני לא רוצה להתקע בארץ או בסרטים פוליטיים. אני רוצה שהשם שלי יהיה ידוע בעולם. אני שונא את זה ששחקנים זורמים עם הטייפקאסט של הערבי, ושואל את עצמי מה ההבדל בין ארנולד שוורצנגר שהגיע מאוסטריה לבינינו. אם אתה עובד על השפות והמבטא, אתה יכול להגיע רחוק ולהרחיב את האפשרויות שלך".
יכול להיות שתהיה מפורסם בעולם כבר בטקס האוסקר הקרוב עם "בית לחם". ברור לך שישאלו אותך על זה שאתה מייצג את ישראל. מה תענה?
"אני אגיד להם מה שאני אומר לך עכשיו. זו סוגיה מורכבת. זו שאלה רגישה ורחבה, ואין לנו מספיק זמן לדבר עליה".
