בר מינאלי, לא רפאלי: נועה אהרוני מביימת
כדי להשלים את סרטה "עד סוף הקיץ", נדרשה הבמאית נועה אהרוני להתמודד עם רגישותיה של הילדה בר מינאלי שהחזיקה את הסרט על כתפיה, לצד מאבקי אגו גברי על הסט. "הקושי קרה בגלל שהייתי אישה. אם היה שם גבר הם היו מקבלים את זה אחרת לגמרי", היא טוענת בכתבת הערות הבמאי
בשנים האחרונות יש יותר ויותר סרטים של קולנועניות ישראליות, וגם נועה אהרוני משתלבת בזרם זה - אף על פי, ולמרות הכל. בסרטה "עד סוף הקיץ" היא מצאה עצמה בראש הפירמידה, כשלפניה, מצדדיה ומאחוריה אנשי צוות - רובם גברים. לא פעם זה יצר בעיות וחיכוכים בסט צילומים טעון טסטוסטרון וסמכותיות פטריאכלית. בדרך להשלמת הסרט נדרשה אהרוני לעמוד על שלה. קל זה לא היה, כפי שהיא מספרת במדור הערות הבמאי.
"להיות אישה על סט ובכלל בעשייה קולנועית זה דבר בכלל לא פשוט", אומרת אהרוני, "סט מורכב מאיזושהי היררכיה מובנית, כאשר הבמאי הוא קודקוד הפירמידה. כשנכנסת במאית לתוך התמונה זה נהיה יותר קשה, במיוחד מכיוון שיש מסביב המון המון גברים - כמו הצלם, כמו התאורן, כמו אנשים אחרים.
"פתאום מגיעה איזו אישה, ועוד אחת כמוני קטנת ממדים, היא יודעת מה היא רוצה, מאוד אסרטיבית, מאוד עומדת על דעתה. לפעמים זה בא בקונפליקט או באי הסכמה ביני לבין התאורן, או ביני לבין הצלם. בסופו של דבר הבמאי הוא זה שמכריע. והיה כן קושי בדבר הזה. ואני חושבת שהקושי הזה כן קרה בגלל שהייתי אישה, כי אם היה שם, גבר הם היו מקבלים את זה אחרת לגמרי".
עד הסוף המר
ב"עד סוף הקיץ" מגוללת אהרוני את סיפורה של אם צעירה (מיכל ורשאי) לבת (בר מינאלי) עם הפרעות קשב וריכוז, ובת זוגו של בעל רופא (ישי גולן) המפלרטט עם נשות המושבה שבה חיה המשפחה. כשאביה של הגיבורה (יאיר רובין) חוזר לחייה אחרי היעדרות של שנים רבות, צפים מחדש סודות ושקרים שהודחקו. הסרט, על פי אהרוני, מבוסס על פיסות זיכרון מהביוגרפיה האישית שלה, אולם אלו נשזרות בעלילה בדיונית שטוותה.
הבמאית מספרת כי החשש הגדול ביותר שלה היה הליהוק של הבת, שאם לא די בכך שהיה עליה להיות ילדה קטנה וג'ינג'ית, הקיבולת הרגשית שנדרשה ממנה היתה גדולה במיוחד. על כן, לפני הכל יצאה אהרוני למשימת ליהוק של הילדה ומצאה את בר מינאלי. מיכל ורשאי לוהקה לתפקיד אחרי שעברה אודישן אינטנסיבי וטעון מול מינאלי כדי לבדוק את מידת התאמתה.
במאים נוספים מספרים על סרטיהם ב-ynet :
- תום שובל על "הנוער"
- מתן גוגנהיים על "פרדייס קרוז"
- אהרון קשלס ונבות פפושדו על "מי מפחד מהזאב הרע"
- נעמי לבארי על "בני דודים לנשק"
- עידן הובל על "מנתק המים"
כדי למקסם את אותה קיבולת רגשית הביאה אהרוני את הידע שלה מלימודי הפסיכודרמה שלה. כך למשל היא מספרת על סצנה סוחטת דמעות, שבה נדרשה בר הקטנה לבכות כשהיא יושבת על גג.
"היא לא חוותה אבא בוגדני, או סבא שפתאום חוזר. אז מה שעשיתי זה לחבר אותה לכאבים הקטנים שלה", מספרת אהרוני, "שאלתי אותה כל מיני שאלות,
וגיליתי שהיא מאוד מאוד מודאגת שהחתול שהבאנו לסט נעלם, ויכול להיות שבכלל קרה לו משהו. אני כמובן הגדלתי והעצמתי את הפחד שלה. כך היא נכנסה לבכי, וכשהיתה ממש מוכנה, אמרתי לה להגיד את הטקסט".
עוד על העבודה הרגשית מול בר והשחקנים האחרים, על ההתמודדות מול צוות גברי והתקווה של הקולנוע הנשי בישראל, בכתבת הווידאו עם נועה אהרוני, שאומרת: "מאוד חשוב לי כבמאית לכתוב תסריטים שמדברים על נשים גיבורות. הייתי רוצה לראות יותר סרטים כאלה. שיהיו יותר במאיות בישראל, ושיהיו יותר סרטים נשיים, עם דמויות חזקות וגם נשים שסובלות, כי להיות אישה זה לא פשוט - לא במדינה שלנו, ולא בכלל".
