שבוע האופנה הגיע לעירנו לפני שבועיים וחלף לו. השבוע חלף, האופנה נשארה. ניו-יורק היא ניו-יורק בסופו של דבר. ועם האופנה נשארו מעצבות ומעצבי העל, שניו-יורק הפכה להם לבית. אחת מאלו, מן הסתם מעצבת האופנה הישראלית הכי מצליחה בעיר, היא נילי לוטן, או בשמה הטרי יחסית, נילי לוטן-ברוזה.

נילי לוטן הגיעה לניו-יורק בשנות השמונים ועבדה מאז בחברות הנחשבות בעולם האופנה. היום היא מתגאה בחנות ושואו-רום במנהטן, חנות נוספת בהאמפטונס וכן קולקציות המוצגות ב-200 חנויות אופנה מובחרות ברחבי העולם ומקום של קבע בכל-בו האופנה הנחשב, בארניס. נילי, לבושה במכנסי סקיני, חולצת כותנה, וג'קט עור מובילה אותי בחלל העצום, המואר של השואו רום החדש שלה, שנפתח לפני מספר חודשים בטרייבקה. "הדוגמאות הראשונות נעשות פה", היא מצביעה על מספר שולחנות לבנים בקומת המרתף של החלל, עליהן מוצבות מכונות תפירה ליד שרטוטי נייר וחתיכות בדים. "ופה", היא מצביעה על במה רחבה בקומה העליונה, "אני רוצה ליצור את חלל העבודה שלי, זה גם מקום טוב להופעות, דיוויד הופיע פה לפני כשבוע". דיוויד הוא כמובן דיוויד ברוזה, הזמר והפעיל החברתי שהצליח לעשות את מה שלרבים נראה בלתי אפשרי והוא לפתח קריירה מוזיקלית ישראלית יחודית מצד אחד וקריירה שניה בינלאומית. בניו-יורק הוא מוכר כדמות קבועה בהופעות של ישראלים, באירועי הקהילה היהודית ובתור מי שמחזיר לקהילה את תחושת הבית בחג המולד, כששאר העיר מתכנסת לחגוג בעוד יהודיה מעפילים ל-Y92 באפר איסט סייד להופעה הקבועה של ברוזה בליל חג המולד. ברוזה ולוטן הפכו לזוג נוצץ בקהילות הישראליות והיהודיות בעיר, ולפני שנתיים נישאו כדת וכדין. הם חולקים את חייהם בין תל-אביב לניו-יורק.

תמיד להתקדם. נילי לוטן

השראה בניו-יורק

"נולדתי בנתניה", היא משחזרת, "חצי הונגריה וחצי רוסיה. גדלתי בחממה שכללה חוף ים משגע ושקט, בלי כל הרעש וההמולה של עיר גדולה. שתיים עד ארבע היו שעות דממה, בהן אסור היה להפריע לשכנים. אני זוכרת חנות אופנה אחת, וכנראה יחידה, שהייתה שייכת לסבתא של המעצבת עדי אשכנזי. הייתי ילדה עצמאית ושובבה, שאהבה ים וחופש. תמיד הסתובבתי עם בנים. חבורה של בנים ואני. אני זוכרת שנורא אהבנו את להקת כוורת. היינו גרופיס במלוא מובן המילה. לא מזמן, דיוויד ואני עלינו על טיסה לארץ במיוחד כדי לראות את הופעת האיחוד שלהם, שהייתה חוויה מטורפת. מכל אלפי האיש שהיו שם, לידנו עמד בחור נתנייתי מאותה החבורה שאיתה גדלתי. באופנה התחלתי להתעניין בגיל העשרה. הייתי נוסעת לתל אביב, קונה מגזינים ומבקשת מאמי, שהייתה מעצבת טקסטיל במקצועה, לתפור לי פריטים שונים. אמא שלי, האהבה שלי לציור, עיצוב ואסתטיקה בתוספת האורחים מחו"ל שביקרו אותנו בגלל העסקים של אבי ושהביאו איתם סטייל מארצות רחוקות – כל אלו היו הגורמים שדחפו אותי ללימודי אופנה.

"בצבא שירתתי בחיל האוויר. היה לי שירות מדליק כקצינת ח"ן בבסיס בסיני, שכבר לא קיים היום. הגיעו לשם טייסי קרב בוגרי קורס טיס. זה היה מקום סקסי, של צעירים רחוקים מהבית באמצע המדבר. היינו מגיעים לשם בטיסות. בבסיס ההוא הכרתי את בעלי הראשון. משם עברנו לתל נוף, הוא היה טייס ואני הייתי אשתו ואחר כך סטודנטית בשנקר. כשסיימתי נסענו לניו-יורק. צללתי ישר לתוך המים המקצועיים של מנהטן, מוקפת בגלים גדולים כמו בים ילדותי".

איך קיבלת את העבודה הראשונה שלך בעיר?

"הזדמנות ראשונה קיבלתי בחברה, שחיברה בין בתי אופנה באמריקה למפעלי יצור במזרח הרחוק. הייתה מגמה במנהטן שפחות ופחות אנשים רצו לשבת ולתפור. אלו שהביאו את הטקסטיל לניו-יורק, המהגרים היהודים והאיטלקים, רצו שהילדים שלהם יעשו דברים אחרים. אז העולם הזה הלך ונעלם והמזרח הרחוק הלך והתקרב. אני זוכרת שהגעתי לראיון עם בעלת החברה. כל מה שהיה לי ביד זה תיק עבודות משנקר ולא הבנתי את כל מה שהיא אמרה לי שם אבל הנהנתי כאילו אני מבינה ויודעת. בסוף הראיון היא אמרה לי, ביום שישי הקרוב אני נוסעת לקוריאה. אם תבואי איתי אני לא אשלם לך משכורת אבל אשלם לך את כל השאר. כמה ימים לאחר מכן נחתתי בקוריאה ועצרו אותי, חשבו שאני טרוריסטית ישראלית".

האם זו הייתה אהבה ממבט ראשון?

"אהבתי את ניו-יורק אז, היום אני אוהבת את העיר עוד יותר. אני ניזונה מהאנרגיות שלה. כשאני מגיעה לארץ אני תמיד שואלת את עצמי, 'מה אני עושה שם, בניו יורק?!' כשאני נוחתת חזרה ברור לי מה אני עושה פה. אני מתמלאת ומקבלת השראה. החיים עוברים לי בספיד. העניין והעושר הם אינסופיים. אני נהנית ממה שיש לי להציע וממה שלעיר יש להציע לי. ומצד שני, הרגשות והתחושות שעולים בי בארץ קיימים רק שם. כשאני נשאלת מידי פעם איך אני מרגישה כשאני חוזרת לארץ, אני עונה: כמו דג שמוחזר למים, או כחייל בחזית שחוזר לרגילה הביתה. כשאני מגיעה לארץ אני מורידה את הנשק, עולה על אזרחי ונרגעת. כל חיי הייתי במוד של לעשות ולהשיג. זה בא מדרייב היסטרי שבא ממקום של סקרנות, של מה הדבר הבא, של לא להיות במקום אחד אלא להתקדם קדימה, או אחורה או לצדדים אבל להתקדם".

"על אזרחי". לוטן בישראל(צילום: יוני טובלי )

היו רגעים של משבר?

"היו. שניים זכורים לי במיוחד: הראשון כשנולדו הילדים, שאלתי את עצמי האם זה נכון לגדל אותם פה. אני בת לניצולי שואה, שעשו הכל כדי להגיע לארץ. עלו בי שאלות של זהות אישית, והזהות שאני רוצה להוריש לילדים שלי, כולל השאלה איזו שפה מדברים בבית. המשבר השני היה כשאבי, שהיה האדם אותו הכי הערצתי בעולם, נפטר. כשהילדים התחילו לענות לנו באנגלית, החלטתי לחזור לארץ. יצרתי קשר עם דב לאוטמן, שהיה המנכ"ל של חברת 'דלתא', וניסיתי ביחד איתו להבין האם יש אפיק מקצועי בתחום האופנה בו אני יכולה להשתלב. התעשיה היחידה בזמנו הייתה דלתא ועוד איזה מפעל או שניים של סריגה בדרום הארץ. אבל בניו-יורק הייתי סמנכ"לית של Liz Claiborne, שהייתה החברה הכי מצליחה בארה"ב באותו הזמן. ניהלתי את אחת מחברות הבת, שהתבססה על קונספציה עיצובית משלי. זה היה ההיי-לייט של הקריירה שלי כשכירה. שנה אחרי שהתחלנו, כבר גלגלנו מחזור של 100 מיליון דולר. חלק גדול מהעבודה שלי בימים ההם היה לנסוע למקומות בהם יש סטייל. לשבת בים או בבתי קפה, בסן טרופז למשל, ולצפות באנשים, לצלם, לרשום רישומים. כשחזרתי הייתי מרצה על מה אני חושבת צריך להיות הכיוון של החברה. הייתי טסה כל הזמן למילאנו, לונדון, פריז, טוקיו, לנבא את הטרנד הבא, התהליכים של טרנדים בעולם, איך נשים מתלבשות. זה היה עידן שלפני האינטרנט והבלוגים. הפרגון והכבוד שקבלתי בעקבות זה היו מדהימים. מצאתי את עצמי חלק מרכזי מחברה שמגלגלת 2.3 מיליארד דולר ובתוך כל זה אני מתלבטת איך לחזור לארץ. דב לאוטמן אמר לי בסופו של דבר, 'נילי, עדיף שתחזרי לארץ עם מקל של זהב'".

עצמאות

"מספר שנים לאחר מכן ילדתי את ביתי הצעירה, מיה, ועברתי לעבוד אצל ראלף לורן. כשהגעתי לראלף לורן הייתי יותר במוד של משפחתיות ופחות ביזנס. בדיוק עיצבתי את בית המשפחה בטנפליי".

אפשר לעבוד ככה?

"זה לא החזיק מעמד הרבה זמן. ראלף לורן זה מערכת עסקית עם שכבות על שכבות של מחלקות ומעצבים. למדתי המון. נשארתי שם ארבע שנים, במהלכן הכרתי חברים לעבודה שנהיו מאז שמות חמים מאוד בעולם האופנה כמו ג'ון וארווטוס, ורה וואנג, טום שניידר. ואז החלטתי להמשיך הלאה. עבדתי עם ג'ון וארווטוס בעיצוב ליין של ג'ינסים עבור חברת 'נאוטיקה'. אני עיצבתי את הג'ינס הנשי והוא עיצתב את הליין הגברי. זאת הייתה חוויה לא מוצלחת מכל מיני סיבות.

"באחד הימים, דיוויד שאו, שהקים את נאוטיקה, אמר לי, 'נילי, אם בא לך לעשות את הליין שלך, אני אגבה אותך'. חשבתי לרגע ואז החלטתי לפתוח את החברה שלי. השנה העצמאית הראשונה שלי הייתה 2004. זאת הייתה שנה מדהימה, שנה בה פיתחתי את השפה העיצובית שלי, את הדיבור שלי עם עצמי. קיבלתי פידבק מעולה מהחנויות הכי נחשבות בעיר. נוצר בי תיאבון אדיר".

איך את יודעת מה יהיה הטרנד באביב הבא?

"אני לא. אחרי 30 שנה יש לי את האומץ להגיד שאני לא יודעת. אני מתמקדת בדרך כלל בצבע אחד. לא מזמן יצרתי קולקציה בשחור ולבן ולמרבה הפלא כולם, מאלכסנדר וואנג ועד יגאל עזרואלי, יצרו בשחור ולבן. נמאס להם מהצבע, הם אמרו. לי תמיד נמאס מהצבע. אני לובשת לבן, כחול, בעיקר בקיץ וצבאי, זית או שחור ואפור וזהו. לא מזמן עשו עלי כתבה והכותרת הייתה שהסגנון הצבאי חזר כי יש לי מכנסיים צבאיים כאלו. שאלתי את עצמי על מה הם מדברים? בדומה למקסי, לא זכורה לי קולקציה בה לא עיצבתי מכנסי קרגו. לפני עידן האינטרנט, הייתי יושבת פעם בחודש עם ערימות של מגזיני אופנה, עיתונים איטלקיים, צרפתיים, 'ווג', 'באזאר', 'אל', ומנסה להבין מה נשים רוצות. היום אני מעצבת לעצמי".

את מעצבת כל פריט?

"כן, ברמה שזה לא הגיוני. אני גם לובשת את הקולקציות שלי, אז אפשר להגיד שאני די אנוכית בקטע הזה. אני עושה את הדברים שאני אוהבת ושהם קבועים בפס הקול שלי. למשל את הגלביה הזו" היא מצביעה על גלביה ארוכה וכתומה, "יש לי מהקולקציה של 2004 לא עלה בדעתי שידלקו עליה ככה. היום אפשר למצוא אותה גם בבארניס".

מה זה קולקציה?

"בעיני זה ארון שלם, זה כל מה שאישה צריכה לעונה, לא משהו חד פעמי לאירוע, אני מדברת על אישה ממוצעת שחיה טוב. החלום שלי שנראה לי שהצלחתי להגשים זה להלביש אישה מהבוקר עד הערב בכל מיני מצבים שתראה טוב, תרגיש בנוח ולא תראה לא אובר דרסד ולא אנדר דרסד".

ספרי לי על תהליך העיצוב.

"אני בוחרת את הבדים, רובם מאיטליה או יפן, אני מביאה את הבדים למטה", היא מצביעה על גרם המדרגות המוביל למרתף, "מסתכלת עליהם ומחליטה מה בא לי ליצור. אז אנחנו גוזרים ותופרים אותם, רואים את התוצאה הסופית ומחליטים אם לשמור. יש לי דוגמנית שמגיעה פעם בשבוע למדידות. אם היא לא מגיעה אני מודדת על עצמי. חשוב לי שנשים ירגישו בנוח ושכל פריט ישב בדיוק כמו שנוח מרגיש".

אהבה כמו שלא ידעה. נילי לוטן ודייויד ברוזה

יזמות ונתינה

דיוויד ברוזה, בעלך הכמעט טרי, מעורב בהרבה פרויקטים חברתיים, את מרגישה שזה מדבק?

"בהחלט", היא אומרת בגאווה. "עוד לא נתקלתי בבן אדם שיש לו כך כך הרבה רצון וצורך לתת ולחלוק. דיוויד הוא בן אדם נותן, חומל, מפרגן. ההצלחה המקצועית שלו אפשרה לו להגיע לחיים שמאפשרים לו את הזמן לתת. יש כמוהו שיש להם את הזמן והם לא נותנים, אבל אצלו זה עדיפות. למשל, שבוע לפני הבחירות בוונצואלה דיוויד החליט לנסוע על חשבונו וזמנו על מנת לעודד את הקהילה היהודית שם. הצטרפתי אליו, וזה היה מדהים לראות את השמחה וההערצה של האנשים אליו ואת ההנאה שלו מהמפגש איתם. לפעמים אני מרגישה שאני לא עושה מספיק. אני כרגע נמצאת בשיא הפריצה של החברה אז אני מרגישה שאני צריכה למקד אנרגיות. אין לי ספק שכשאני אגיע למקום יותר יציב מקצועית דיוויד יראה לי את הדרך המלאה לנתינה".

מה עושה לך טוב בלהיות יזמת?

"ההכרה המקצועית, הפתיחה של החנות הראשונה בטרייבקה, השניה בהאמפטונס ואז השואו רום בטרייבקה. כשמנכ"ל של חנות הבגדים הנחשבת בארניס אומרת לי, 'את צריכה להיות ליד סטלה מקארטני'! הפרגון של מיקי דרקסלר המנכ"ל של ג'יי קרו, איתם אני עובדת כבר שש עונות ברציפות, הפרגון מהתקשורת, זה שאְנשים באים ואומרים לי שהעיצובים שלי הם שפה שהם לא מוצאים במקום אחר. זה שאשה לובשת בגד שלי. העובדה הפשוטה שמשהו שהשקעתי בו כל כך אנרגיות גורם לנשים להרגיש טוב. בגד זה זהות, זה מה שאת מעוניינת לשדר, זה שנשים בוחרות בעיצוב שלי לשם כך – כל זה זה מחמאה אדירה".

יש לך איזה מסר לאישה שמנסה לתמרן חיי משפחה וחיים מקצועיים?

"תראי, החיים שלי הורכבו ומורכבים ממסע אישי בעל רבדים רבים, זהו מסע אישי של אשה, אמא, אדם שהוא אינדיבידואל עם נקודות מבט מאוד חזקות על החיים וזהו גם מסע מקצועי. מסע שהוא אחיד אבל לא לגמרי, כי יש הרבה גיב אנד טייק באמצע. בתקופה בה אני התחלתי לא היה ברור מאליו שאישה עובדת פול טיים, הקונפליקט היה עצום, כמה להיות מחוץ לבית? עד מתי? איפה זה מתחיל לפגוע בילד? אני גדלתי בבית בו האמא הייתה אמא במשרה מלאה. גם אני הייתי אמא במשרה מלאה, אבל לא באותה צורה. הייתה אהבה ותמיכה אינסופית אבל הנוכחית הפיזית הייתה שונה. אמי היא זו שדחפה אותי בשלב מאוחר יותר לא לוותר על הישום המקצועי שלי. יש הבדל עצום בין אישה עצמאית המיישמת את מקסימום הפוטנציאל האישי שלה לבין אישה אשר בחרה רק באמהות. לאחר שהילדים גדלים היא נמצאת במקום בו היא תלויה כלכלית, ואולי היא לא מרגישה שהיא נמצאת בזוגיות הנכונה או מיצתה את הפוטנציאל שלה וזה יכול להוביל לתסכול. המסר שלי לנשים זה לנסות למצות את הפוטנציאל הטמון בהן. כל העובדות שלי, למעט הגזרן והתדמיתן, הן נשים. 'תביאו את הילדים עם הלולים לעבודה מבחינתי, זה אפילו ישמח אותי', אני אומרת להן, כי אני יודעת כמה זה קשה וכמה זה חשוב.

"היום אני נמצאת במקום בו המקצועי והאישי משפיעים אחד על השני והם אחד הומוגני. זה הודות לחיבור האישי והמקצועי שלי לעצמי שהוא ברמה הכי גבוהה. אני גרה מטר מהמקום בו אני יוצרת. המעבר מחיים של עבודה ויצירה עבור מישהו ליצירה עצמית וחופש שיש לי היום הוא מדהים ומספק. אף אחד לא מכתיב לי כלום, הכל בא ממקום של אינטואיציה. במישור הרומנטי אני נמצאת במערכת יחסים ואהבה שדיימנתי שקיימת אבל לא חוויתי קודם. החיבור שלי עם דיוויד הוא אבסולוטי, חיבור של שני אנשים יוצרים. יצירה זה חיפוש עצמי ואמת עצמית, אני מתחבאת מאחורי בגדים בעוד דיוויד חושף את עצמו על במה עם המוזיקה שהוא כותב. ביחד הגענו למקום בו אנחנו מחלקים את החיים שלנו בין ישראל לתל אביב, בזה פתרתי את בעיית הגעגועים והפיצול".

ומה הלאה?

"מספטמבר הקודם שלשנו את הגודל של העסק. עברתי מ'בארניס קו אופ', שמיועד יותר לקהל צעיר ופחות אמיד, ל'בארניס מעצבים' – מהלך מיתוגי מדהים למעצב. זה גם מהלך עסקי מרשים, למרבה ההפתעה: המכירות שלי הן פי שתיים מהממוצע בקומת המעצבים בה אני נמצאת, ובארניס זה חלון הראווה של האופנה העולמית. השנה אני רוצה לפתוח עוד חנות באפר איסט סייד ואני עובדת גם על חנות אונליין. לראשונה מאז פתיחת העסק התחלתי לעבוד עם חברת יחסי ציבור. האמת, זה די מדהים שהגענו לאן שהגענו בלי זה.

"דיוויד ואני חגגנו אתמול שנתיים לנישואינו. אולי לא השנה אבל אני בהחלט מקווה בעתיד הקרוב לפתוח סטודיו בו אוכל ליצור בדרום תל אביב או איפושהו קרוב לים, שזה המקום האהוב עלי אחרי המדבר, שאת נופיו אני הכי אוהבת".

להתמודד עם הגלים

הים הוא מוטיב חוזר בשיחה שלנו, ואנו חוזרת אליו בצורות שונות. לפני שאנחנו מכבות את האור על הסטודיו היפה, נילי אומרת לי: "תמיד כששואלים אותי איך הרגיש לי להתחיל לנהל ביזנס בו אני גם המנכ"לית, גם הסמנכ"לית וגם הארט – הכל לבד, אני נזכרת בחוויה של להתמודד עם הגלים העצומים של נתניה, שהיו שם לפני ששמו את שובר הגלים, הפחד וההתרגשות המגיעים לפני גל גדול וההתלבטות של איך ניגשים אליו, מהצד? בצלילה? או...".