"הומלנד 3": תתאפסי על עצמך
למרות כמה סצנות מתוקתקות להפליא, העונה השלישית של "הומלנד" נפתחה באקורד צורם מעט: יותר מדי רגעים לא משכנעים, ומחסור חמור בניקולאס ברודי. גם המצב הנפשי של קארי מתחיל להימאס. למי שעוד לא צפה - זהירות, ספוילרים
העונה השלישית של "הומלנד", שנפתחה הערב (ב') בפרק הסמי-דרמטי "איש הפח חוסל", מדגימה כי: 1. לכל סדרת דרמה מעולה ונושאת פרסים יש גם פרקים פחות טובים. 2. לכל סדרת דרמה מעולה יש גם עונות פחות טובות. 3. בכל פעם שאנחנו רואים את קלייר דיינס על המסך, כששערה הבלונדיני מתבדר על פניה הנוירוטיות והמשתנות תדיר, אנחנו מיד נזכרים בחיקוי של אן התוואי ב"סאטרדיי נייט לייב" באופן מוגזם ונאמן למקור. 4. בשביל למכור, לפחות לצופים הישראלים (ולמרות העובדה ש"הומלנד" במקור המאוד רחוק והכמעט בלתי תפיס שלה, מבוססת על "חטופים" הישראלית), פחד אותנטי מטרוריסטים ומפעולות טרור, צריך כנראה להתאמץ קצת יותר.
- "הומלנד 1": טעם של עוד
- "הומלנד 2": נכשלה במבחן האמינות
- מה יקרה בעונה ה-3 של הומלנד?
את שתי העונות הקודמות והמעולות של "הומלנד" (ששודרו ב-yes כמו העונה הנוכחית) הובילו שני אנטי-גיבורים מצוינים: ניקולאס ברודי (דמיאן לואיס), החייל השבוי שחזר מעיראק לאחר שהוסב לטרוריסט בראשות אבו נזיר, וקארי מתיסון (קלייר דיינס המשובחת) סוכנת ה-CIA הסובלת מהפרעת אישיות די חמורה, שמגלה ראשונה גם כשאיש לא מאמין לה, כי ברודי הוא בעצם מרגל במולדתו שלו - אך על הדרך גם מתאהבת בו, משתגעת ממנו עד לכדי מכות חשמל, ולבסוף הופכת אותו לסוכן הכפול שלה, ואף עוזרת לו להימלט אל הלא נודע.
שתי העונות הקודמות שיקפו באופן מוחלט את מה שאמריקה, כאומה, הרגישה ועדיין מרגישה לאחר הבוקסים שחטפה בבטן הרכה בעקבות המלחמה המתמשכת בעיראק ובאפגניסטן, ובעקבות אסון התאומים: מבולבלת ונוירוטית - אך נחושה למצוא את הרעים. ממש כמו קארי מתיסון. אך העונות האלו התרכזו בעיקר בסיפור אהבתם הסבוך, הבלתי אפשרי, הפרדוקסלי, האסור והעמוק של הטרוריסט הג'ינג'י עם קצינת המבצעים הבלונדה מהמודיעין הלאומי החשאי. וזה, כך יעידו מעריציה הרבים של הסדרה, היה סיפור די מעניין.
העונה השלישית (זהירות: ספוילרים לפניכם), לעומת זאת, נפתחה באקורד תוכני מעט אחר, ועוסקת באובדן האמון של הציבור האמריקני בהנהגה ובשומרי הסף שלה, שאמורים להגן עליו מפני טרוריסטים קשוחים נוסח אבו נזיר ופמיילתו, וגם קשוחים פחות אך טרוריסטים-מבית, כמו ניקולאס ברודי, חבר הקונגרס שרק בזכות שיחת טלפון בודדה מהבת שלו, לא רצח בדם קר את הדרג העליון של נשיאות ארצות הברית דאז בבונקר, בעודו לובש חגורת נפץ אופנתית.
אותו ציבור אמריקני שבמציאות חזה בהונאה של הסוכנויות הפדרליות בנוגע למלחמה הארוכה והעקובה מדם בעיראק, הפך על המסך הקטן לחסר אמון בגופים כמו ה-CIA. הציבור הזה מיוצג על ידי סצנות ועדת החקירה שמולה יושבת קארי, עם לוק מסודר אבל נטולת תרופות פסיכיאטריות, כשהיא מנסה להסביר לחוקרים מדוע בעצם הארגון שאמור לסכל פיגועים, פספס פיגוע ענק בביתם שלהם, לנגלי, שבו נהרגו 219 מחבריו.
והיא היתה, יפה וקצת שחוקה
"איך ה-CIA יכול להגן על אמריקה, אם הוא אינו יכול להגן על עצמו?" שואל ראש הוועדה את קארי הרועדת, שאף שעד כה המצב הפסיכוטי שלה היה די מרתק ואמין, בעונה זו הוא מסתמן כחצי תפוז משומש שבכוח מנסים ללחוץ ממנו עוד טיפה של מיץ. קלייר דיינס כבר זכתה באמי, ולא מן ההפקר. כדי לשחק אישה שסובלת מהפרעה אישיותית היא למדה, חקרה, התאמנה והגיע לרמת משחק של אוסקר. אבל תכלס, מישהו יכול ללחוש באוזנם של יוצרי "הומלנד" שגם אם בעונה הקרובה היא תיקח את הכדורים שלה למרות הרצון לעבור לרפואה אלטרנטיבית ולאלכוהול - אנחנו לא נאהב אותה פחות.
שלא יהיו פה אי הבנות: לפרקים "הומלנד" היא עדיין "הומלנד". מהירה, מותחת, מצולמת נפלא ובעלת חוטים עלילתיים שניתן יהיה לקחת אותם מהפרק הראשון ואילך - לכל
מקום. סול ברנסון (מנדי פטינקין האדיר) המנטור של קארי, הפך לביג בוס של הסיכולים הממוקדים ויודע שהוא צריך למכור הן לציבור והן לממשל את יכולותיו. פיטר קווין (הקולגה שהוצב בעונה השנייה לשים על קארי עין) מתמודד עם בעיות מוסריות קשות כשהוא הורג ילד בשוגג באמצע מבצע (באמת היינו חייבים את זה?). קארי מוצאת בחור ג'ינג'י בסופר, ועושה עליו סיבוב, למרות שהוא לא הגי'נג'י שלה. כך שבחלק מהסצנות המתוקתקות שלה, "הומלנד" עדיין סקסית ומשעשעת. אבל אם הפרק הראשון לא יקח את עצמו בידיים וימנף את תכניו לפרקים הבאים באופן משכנע יותר, בכלל לא בטוח שהעונה הנוכחית תמשיך להחזיק במוניטין הטוב שהחזיקו קודמותיה, ובייחוד זו הראשונה. וחשוב לא פחות: איפה לעזאזל נמצא ניקולאס ברודי? ולמה מנסים למכור לנו, ועוד על ידי הודעה מוקדמת שפורסמה טרם עליית העונה לאוויר, שפרקים בלעדיו זה יותר מגניב?
בסוף הפרק סול מקריב את קארי, את הלב שלה ואת הנפש שלה כאחד, אל מול המצלמות והשידור, והופך את הכשלים של השירות החשאי לבעיות האישיות-פרטיות שלה. על גבה השברירי ובעיניים דומעות, קארי צריכה לשאת את המטאפורה של ציבור שהתאכזב מהמנהיגים שלו, של ארגון שיודע לכסתח לפני הכל, ושל טרוריסט שבסך הכל מצא בשיגעון שלה משהו מושך. סצנת הסיום הזאת היתה פשוט מעולה. המטאפורה קצת פחות. האם "פריביוסלי און הומלנד" יחיה לנצח? רק ימים ופרקים יגידו.
