"דון ג'ון": אוננות קולנועית מהזן הטוב
ג'וזף גורדון-לוויט מתנסה לראשונה בכתיבה ובימוי ב"דון ג'ון" - בו הוא גם מככב כרודף שמלות שמכור לפורנו. מה שמתחיל כקומדיה קצבית ובוטה הופך לדרמה משמעותית יותר בהמשך - וגם אם זה לא תמיד עובד, הוא מגלה כישרון לא מבוטל
התמכרות למין היא אולי לא בעיה פשוטה, אך יש בה לא מעט פוטנציאל קולנועי - מניצול דרמטי של הנזק אותו המכורים מחוללים לעצמם ולסביבתם, ועד גירוי מציצני באקטים המרובים אותם מביאה ההתמכרות. אבל מה בדבר צורת ההתמכרות המינית הנפוצה יותר - התמכרות לפורנוגרפיה, ובעיקר זו הנמצאת ברשת? כמה צופים באמת מעוניינים לראות סרטים על גיבורים שמענגים את עצמם באופן אובססיבי מול מסך המחשב?
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
מבחינה זו יש להעריך את המשימה הלא פשוטה שלקח על עצמו השחקן ג'וזף גורדון-לוויט ב"דון ג'ון" ("Don Jon"), הסרט הראשון באורך מלא שאותו כתב וביים. קל היה להשמיט את האובססיה הלא סימפטית ולהפוך את הסרט לקומדיה רומנטית ידידותית לקהל הרחב. במקום זאת מנסה גורדון-לוויט לייצר קומדיה שתאפשר לנו לגבש עמדה אמפתית כלפי בעייתה של הדמות הראשית.
חבריו קוראים לו "דון ג'ון", על שם דון ג'ואן - כינוי הערכה ליכולתו לצאת כל לילה מהמועדון עם בחורה שחבורת הזכרים דירגה בציון 8 ומעלה. אבל דון ג'ון, כמו דון ג'ואן, הוא דמות שהאובססיה שולטת בה. שניה אחרי שהבחורה התורנית נרדמת, הוא נע בחוסר נחת וסיפוק. במחשבתו הוא שומע את שירת הסירנה ממערכת ההפעלה של המחשב, צליל שבהתניה פבלובית מעורר אצלו זקפה.
דון ג'ון לא יכול בלי ריטואל האוננות, שבימי השיא מגיע גם למספר דו ספרתי של סבבים. רק אז הוא חווה חיבור עמוק יותר, איבוד עצמי אקסטטי, שחסר לו במגע עם נשים בשר ודם.
את החטא הוא ממרק בביקור שבועי בכנסיה. בתא הווידוי, הכומר משמש ככספומט הפולט את פסיקתו אודות סוג התפילות ומספר החזרות שאותן הגיבור נדרש לבצע. בחדר הכושר, בעודו עושה סטים של משקולות, הוא מבצע את מה שהכומר דרש. הדרך התמציתית בה גורדון-לוויט (היהודי במוצאו) מתאר שגרה זו של מועדון-חטא-כנסיה-אימון ממחישה בדרך שנונה את האופי הנרקיסיסטי והריקני הטמון בה.
משפחתו האיטלקית של דון ג'ון היא המצע לאישיות זו. ג'ון מרטלו האב (טוני דנזה) הוא שיכפול מבוגר יותר בשריריו, גופייתו הלבנה, והיחס הלא נאור לבנות המין השני. האם אנג'לה (גלן הדלי) מפעילה מכבש רגשי כדי לדחוף את הבן להתמסדות, חתונה וצאצאים. האחות מוניקה (ברי לארסון) יושבת עם הבעת סבל תמידי ליד שולחן האוכל ומתקשרת בעיקר עם מסך המגע בנייד. הצגת הדינמיקה במשפחה זו מוסיפה אספקט של קומדיה אתנית לסרט.
מחפשים את שוגרמן, הגרסה הפרחית
הכל משתנה כאשר דון ג'ון נדלק על "10" אמיתית - פרחה סופר סקסית בשם ברברה שוגרמן (סקרלט ג'והנסון בתפקיד משעשע במיוחד). שוגרמן השתלטנית מזהירה את דון לבל ישקר לה, ובה בעת מתחילה להחזיק אותו קצר ולעצב אותו מחדש. את הרעיונות הרומנטיים היא שואבת מקיטש הוליוודי. כמו הגיבור, גם היא מכורה לסוג של פנטזיה שמונעת ממנה לראות את האדם האמיתי שבצד השני של הקשר.
הדמות הנשית השניה תשפיע בדרך לא צפויה. בקורס הערב שאליו רשמה שוגרמן את הגיבור (כחלק מתוכנית החומש לשיפצורו) הוא פוגש את אסתר (ג'וליאן מור). אישה מבוגרת ועצובה שפונה אל הגיבור באופן ישיר ומביך. כניסתה של דמות זו מסמנת את המעבר ממה שנדמה היה כקומדיה רומנטית, לדרמה קומית שנושאה הוא גבר צעיר שעובר תהליך של הכרה ושינוי.
"דון ג'ון" קצבי, בוטה ומצחיק בחלקו הראשון. יש בו האטת קצב ושינוי בחלק השני. המשחק טוב, אך הדמות של אסתר אינה מפותחת היטב. גורדון-לוויט עושה סרט ביכורים המגלה כישרון ומחשבה, גם אם התוצאה אינה שלמה בכל היבטיה.
