"הגעגוע רק מתעצם". עשור לפיגוע ב"מקסים"
עשר שנים בדיוק חלפו מאז היום שבו 21 בני אדם נהרגו בפיגוע התאבדות במסעדה בחיפה. הבוקר התכנסו כמה עשרות מבני משפחות הנרצחים ליד האנדרטה סמוך למסעדה לטקס אזכרה. "הבכי ילווה אותנו עד יומנו האחרון"
פיגוע המשפחות. כך קראו לפיגוע במסעדת מקסים. שתי משפחות שלמות, עשרה בני אדם, סבים, בנים ונכדים, שלושה דורות, נספו בפיגוע ההתאבדות הנורא בדיוק לפני עשר שנים. 21 בני אדם נהרגו ועשרות נפצעו במסעדה הפופולרית שבכניסה הדרומית לחיפה, בבעלות משותפת יהודית וערבית. הבוקר (יום ו') התכנסו כמה עשרות מבני משפחות הנרצחים ליד האנדרטה סמוך למסעדה, לטקס אזכרה.
כמדי שבת הייתה המסעדה עמוסה בסועדים ב-4 באוקטובר 2003. רבים מהם שבו מרחצה בחוף הים. סמוך לשעה 14:15 נכנסה למסעדה הנאדי ג'ראדאת, עורכת-דין בת 29 מג'נין, כשעל גופה מטען חבלה. את המטען הפעילה במרכז המסעדה, ופוצצה את עצמה בדיוק בין שני שולחנות. באחד ישבו בני משפחת זר אביב מקיבוץ יגור, האם ברוריה, בנה צאליק (בצלאל) ואשתו קרן (לבית אלמקייס) והנכדים, לירן בן הארבע ונויה בת השנה. בשולחן הסמוך ישבו זאביק ורותי אלמוג, בנם מושיק, ונכדיהם, תומר ואסף (שטייר). כל העשרה נספו, עם עוד 11 מבאי המסעדה.
גלית שטייר, אמו של אסף, הייתה בין הפצועים האנושים. היא לא הייתה נוכחת בטקס היום, וביקשה מעופר, בעלה, להקריא בשמה דברים שכתבה:
"לפעמים בבוקר אני אומרת תודה
תודה על שהיית בני
תודה שלימדת אותי רגישות ורגשות
תודה שנתת לי חיבוק שאיפשרת לאהוב אותך
תודה שהרגזת
תודה שחייכת.
"לפעמים בבוקר אני אומרת תודה
תודה שהיית אבא שלי
תודה שעטפת אותי
תודה שלימדת אותי
תודה שאהבת אותי.
"לפעמים בבוקר אני אומרת תודה
תודה שהיית אמא שלי
תודה שהיית לידי כשלא הרגשתי בטוב
תודה שנענית תמיד לקריאתי
תודה שספגת אותי גם ברגעי משבר
תודה שאהבת אותי.
"לפעמים בבוקר אני אומרת תודה
תודה שהיית אח שלי
תודה שדאגת תמיד
תודה על ילדות מאושרת שחווינו יחדיו
תודה אחי.
"לפעמים בבוקר אני אומרת תודה
תודה שהיית בן דוד נהדר
תודה על ילדות נפלאה שחוויתם כולכם
ועל השמחה שהקרנת.
"לפעמים בבוקר קצת אחרי היקיצה
אני אומרת תודה
למה שהיה
למה שיש
ופותחת מקום למה שיהיה".
עופר שטייר, אביו של אסף, אמר בטקס: "הבכי ילווה אותנו עד יומנו האחרון. אין כוח בעולם שיכול להקהות את הכאב ואת הגעגוע שרק מתעצמים ככל שחולפים הימים. אבל למען זכרם של יקירינו נמשיך להיאחז בחיים בדבקות בלתי מוסברת כדי שנוכל להמשיך וללוות את מי שנותר מאחור, לקראת החיים שעוד נכונו לנו. העוצמה והיכולת שנפגין הן ההוכחה הטובה ביותר לכך שלעולם לא ניתן לבני העוולה לנצח".
עדנה בהט, אמו של ציקי בהט כתבה: "שכול. איזו מילה נוראה. נוחת הוא בבית, מבקיע את חומות הבית, חודר מבעד לדלת. אינו מבחין בין אם לאב, בין אח לאחות, בין בת לבת, משאיר אותם דואבים, כואבים ובודדים. אין לו מעצורים, אין לו רחמים, הוא שובר ומכה ומצליף. הוא צובע שיער בלבן, מכבה את האור בעיניים, משאיר קמטים על הפנים, זורע עצב ויגון, מורט את העצבים".
בעלה, דני, הקריא את תפילת אל מלא רחמים. בהט סיפרה כי היא ובעלה אמורים היו אף הם לשבת עם ילדיהם במסעדה אך דני חש ברע והם מיהרו הביתה. "בכל פעם שאני עוברת כאן אני מצטמררת מהמחשבה שגם אנחנו יכולים היינו להיות כמו משפחת זר אביב או אלמוג, שלהן נהרגו משפחות שלמות", אמרה. בתום הטקס הניחו בני המשפחות את הזרים ושעה ארוכה עוד עמדו ומיאנו להיפרד.
הימים הנוראים
"הימים האלה, בין ראש השנה ויום כיפור, עד אחרי התאריך הלועזי, הם הכי קשים", אומר שמעון אלמקייס, אביה של קרן. "עם כל הסיפורים והזכרונות והכאב שהם מעלים". ביתם של מרגלית ושמעון מלא מזכרות מהחיים שנגדעו באיבם. בסלון תמונה גדולה של קרן וצאליק (בצלאל) ביום חתונתם, וברקע פסיפס של תמונות הילדים. נר זיכרון דולק לזכרם בפינה אחרת, ועוד תמונות רבות ותפילת יזכור תלויים גם הם על הקיר, מול תמונות הבנים והנכדים החיים.
אך התזכורת הקשה הייתה לפני כשנה. "פניתי לארגון יהודי-אמריקני שעוסק בתרומה של ספרי תורה לזכר קורבנות של פיגועים. אחרי שנעניתי הכנסנו ספר תורה לבית הכנסת שבו אני מתפלל, לזכר יקירנו. הכנסת ספר התורה הייתה בדיוק בתקופה הזו לפני שנה, והשבת הראשונה שבה קראו בספר, הייתה השבת שבה לירן אמור היה לעלות לתורה בבר המצווה שלו. זה היה תאריך מצמרר. לחשוב שאם הוא היה בחיים היינו חוגגים לו את בר המצווה. אמרו לי, אם הוא לא יכול לחגוג בעצמו, לפחות הכנסתם ספר תורה על שמו", סיפר אלמקייס.
גם הפיגוע עצמו אירע יום לפני חגיגת יום ההולדת של לירן בגן בקיבוץ יגור. "בבוקר הוא אמר לצאליק שיילכו לסדר את הגן לפני היום הולדת, ואחר כך הם הלכו לטייל בקניון קסטרא בחיפה. אחות של אשתי פגשה אותם שם. בדרך חזרה לקיבוץ הם החליטו ללכת לאכול משהו, כדי שהילדים לא יהיו רעבים עד שיחזרו הביתה", שחזר אלמקייס.
"מהעדויות ששמענו אחר כך, התברר שהמחבלת הארורה עמדה בדיוק ליד השולחן שלהם. היא אפילו ליטפה את נויה לפני שפוצצה את עצמה ורצחה את כולם", סיפר.
בשעות אחר הצהריים של אותה שבת, כאשר התברר כי בני המשפחה היו במסעדה, החלו שמעון ובני המשפחה האחרים את המסלול הכואב. תחילה בבתי החולים בחיפה ואחר כך הוודאות הנוראה מכל באבו כביר.
"במהלך התקופה שלאחר מכן ישבנו עם עצמנו, חשבנו מה הלאה. איך ממשיכים. קיבלנו הרבה חיזוקים, תמיכות פסיכולוגיות מהמדינה. התחלנו לחיות אחרת, בצל השכול הזה. הגענו למסקנה שצריך להמשיך לחיות. יש עוד ארבעה בנים, גם הם איבדו אחות וגם הם צריכים אותנו. היו לנו נפילות, אבל הסתכלנו סביבנו וראינו את שאר המשפחות. גם הן ממשיכות הלאה. החיים מתנהלים בצל השכול אבל ממשיכים, כמו המדינה הזו. יש עצב ויש גם שמחה. זה הגורל שלנו. אין לנו עוד ילדה".
לפנייה לכתב/ת 
