יש לנו ארץ נהדרת

בערב ראש השנה בירך אותי במייל ידידי לאו: "שנצליח לזכור כמה טוב בארץ הנהדרת הזו" ושנדע יותר להגיד פשוט "טוב לי" במקום להתחרות עם האחר ב"כמה רע לי". הברכה הזו נטענת משמעות מיוחדת בעידן שבו צריך כמעט להתנצל על כך שאני "ציונית" גאה ושיש לנו ארץ נהדרת.

אני חילונית מובהקת, נצר למשפחת ברל כצנלסון מצד אבי ולאם מעפילה ואוהבת את הארץ אהבת נפש. נראה שאני לא לבד. למרות שמדד עדכני של ה-OECD (ארגון המדינות המפותחות) הצביע על כך שישראל מדורגת במקומות נמוכים במיוחד בדיור, בשוק העבודה ובחינוך, היא נמצאה במקום גבוה במדד האושר. הכיצד?

עוד בערוץ הדעות של ynet:

הדור האבוד הוא אתם / ליאור הר-טוב

ארבעים שנה לסעיף ארבעים / אביב כוכבי

אולי הסיפור הבא יבהיר: אמש הקופאית ב"מגה" התנצלה שהיא נאלצת להשיב לטלפון חשוב בזמן העבודה עקב יום הולדתה. הלקוחות פצחו לכבודה בשיר יום הולדת שמח. חשבתי לעצמי ש"המשפחתיות הזו" שלעיתים מעיקה היא גם סוד הקסם של ההשתייכות הישראלית. אולי סוד האושר של האזרחים שהשיבו על השאלון. אני מאוהבת בחום שמדיף הנוף האנושי כאן. לפעמים זה דביק מדי ומעלה ניחוח של חוסר פרטיות ודיסקרטיות, או בתמצית: חוצפה ישראלית. 

אני אוהבת אהבת נפש את השפה שלנו. צלילים קסומים השאובים מהמקורות שלנו שלא דומים לשום שפה בעולם. חשבתם פעם על הציונות המופלאה של הסופרים העבריים בראשית המאה העשרים כמו ברנר, בארון, שופמן, ביאליק? הם בחרו ברוסיה לברוא שפה חדשה למרות שאין זו שפת אמם ואין להם קהל קוראים ברור. לפעמים כשאני מהלכת במדרכות אני חושבת שאנחנו באמת עם הספר. בכפר הגלובלי עדיין מדברים שפות זרות. וגם אם ברלין הפכה את עורה לבירת האינטלקט והסובלנות, עדיין מדברים בה שפה שבעזרתה שימנו את גלגלי השנאה כלפינו לא כל כך מזמן.

אני אוהבת את העם הזה שבשעת אסון או מלחמה הופך למדינה גלובלית. אנשים מארחים בביתם פליטי טילים שהשתדכו דרך כתוביות בטלוויזיה. תראו לי עוד ארץ אחת בעולם שבה אנשים פותחים את ביתם לרווחה בפני אנשים זרים שלא במסגרת חילופי ספות של אינטרסים. בעתות שלום אפשר להתגאות באופנה המשובחת שלנו שאינה נופלת באיכותה מבירות אירופה וגם נמכרת במחירים יותר שפויים. גם הסרטים הישראליים הפכו מזמן מבורקסים לסעודות גורמה. חבל שחלק מהכוחות היוצרים עדיין נרתמים בעיקר להבליט את המגרעות במקום להפליג בהישגים.

כיף לי כשאני פוגשת חיילים ובמיוחד כאלו בשירות קרבי. אני מתנגדת לכיבוש אבל מאוד אסירת תודה להם שבחרו להקדיש את השנים הכי יפות שלהם להגן עלינו. אני כל כך מצטערת שמלח הארץ הפכו בעיני חלק לקלגסים ואני חשה צורך מיוחד לומר להם תודה רבה. בביתי התל אביבי הקמתי צימר מארח לסופי שבוע לקרביים כדי שיטעמו את מנעמי העיר ויתעלמו מדברי הבלע. לטעמי, אם כל "יפי הנפש" במגזר החילוני היו מתגייסים, הייתה הקלה ממשית בנטל והייתה נחסכת תופעת ההתבהמות במחסומים.

הבכיינים מלינים על כך שאנחנו לא פועלים כמו הגויים בסדר מופתי, "לפי הספר", שאנחנו מאלתרים, מחפפים, מתחמנים וגורמים נזקים רבים מתוך רשלנות. מתוך אותה נטייה קלוקלת, ניתן להתפאר בכך שלמרות הקשיים בחינוך ובהשכלה הגבוהה - אנחנו בין המובילים בעולם בתחום הסטארט-אפים. לא רק באופן יחסי לאוכלוסייה אלא גם באופן אבסולוטי. אפשר להתגאות שאנחנו כעם שורד מאוד יצירתיים בפתרונות.   

מעבר לכול יש לנו בית שלנו וצריך לשמור עליו. כמו כל בית אחר, הוא זקוק לשיפוצים רבים אבל הוא שלנו. כפסיכולוגית אני מציעה לעבוד תחילה על האווירה. גם היום אפשר להצהיר בוודאות: "יש לנו ארץ נהדרת".

ד"ר דפנה כצנלסון בנק, פסיכולוגית קלינית בכירה, מלמדת בקריה האקדמית אונו, באוניברסיטת חיפה ובקתדרה העירונית רחובות

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il