לפיל קולינס לא היה סיכוי

לפיל קולינס לא היה בעצם שום סיכוי.

כשאתה הופך למחליף של יוצר וסולן בקליבר של פיטר גבריאל, ללא צל של ספק אחד מהאנשים הכי מבריקים ומקוריים בהיסטוריה של המוזיקה הבריטית, תמיד תסבול מהשוואה בלתי אפשרית. מה עוד שקולינס נתפס כברירת מחדל. אחרי העזיבה של גבריאל, ב-1975, ג'נסיס בחנו כמה וכמה סולנים מחליפים. הם לא מצאו, ורק אז המתופף נקרא לדגל.

עוד תווי שי בערוץ המוזיקה של ynet:

• אלביס קוסטלו והרוטס: הניסוי הצליח
• שנה טובה אינדי, וברוך הבא לעולם האמיתי

• פוליקר במשמרת לילה: נותן בנזין על הבמה

  
  

מהרגע הראשון, קולינס היווה עבור מעריצי ג'נסיס הוותיקים סוג של דגל שחור, שהתנוסס מעל חורבות הלהקה האהובה עליהם. הוא הלך והתרחק מהטקסטים ההזויים והאגדתיים של גבריאל, לטובת שירים נגישים ו"רגילים", שאינם זקוקים לאינספור ניתוחים כדי לפענח את תוכנם (נסו אתם להבין על מה "Supper’s Ready" של גבריאל מדבר באמת. בין הפותרים נכונה יוגרל טוקבק מפרגן); הוא מאס ביצירות מורכבות, בנות עשר דקות, והעדיף שירים קונבנציונליים, עם בית בית פזמון; והגרוע ביותר - הוא נראה והתנהג כמו... כמו... כמו מישהו מהקהל. איפה גבריאל, עם העיניים הכחולות החודרות, ההופעה האקצנטרית על הבמה והריחוק האינטלקטואלי המהפנט.

ג'נסיס - "Mama". כמה תשוקה

וזה מה שהופך - לטעמי - את ההצלחה של קולינס עם ג'נסיס, לאחד הסיפורים הכי הרואים בתולדות המוזיקה הפופולרית. כי הוא עשה את זה, כמו שאומר אחד מלהיטיו, against all odds. והיה זה האלבום "ג'נסיס", שיצא לפני 30 שנה בדיוק, שביסס באופן סופי ומוחלט את מעמדו האוטונומי - והחשוב כל כך - של האנדרדוג הזה בדברי ימי הלהקה.

הייתי רוצה לחשוב שזו גם הסיבה שבגללה הוא נקרא פשוט "ג'נסיס". כאילו היתה זו הצהרה של חברי הלהקה - מה שכלול פה, זה ה-DNA האמיתי שלנו. אבל אני מניח שהנימוק היה סתמי בהרבה. בכל מקרה, "ג'נסיס" היה האלבום המושלם ביותר של ג'נסיס כשלישיה (קולינס, טוני בנקס ומייק ראת'רפורד), אחרי שני אלבומים מצויינים שקדמו לו - Duke ו-Abacab. שילוב מנצח של שרידי העבר ה"מתקדמים", עם ההווה הפופי של ההרכב. אף להקה בעולם לא יכלה לכרוך באותה יצירה שירי פופ מסחריים ומלוטשים היטב כמו "That’s all", או "Illegal Alien", עם יצירה בת 11 דקות כמו "Home By The Sea". שלא לדבר על "Mama", השיר הפותח, שהוא עדיין אחד מגילויי העוצמה והתשוקה הקולית הכי גדולים שאני מכיר. אגב - שיר שהוא תשובה ברורה ל-"Intruder" המופלא של פיטר גבריאל, שיצא שנתיים קודם לכן.

פיטר גבריאל עם "Intruder". יריבות? לא בדיוק

"Intruder" התאפיין בצליל תופים ייחודי (שהלך לאורך כל האלבום, השלישי בקריירת הסולו של גבריאל), צליל שפותח בידי המפיק יו פדג'האם והמתופף... פיל קולינס. מה שמפריך, כמובן, את מיתוס היריבות בין השניים, שגבריאל-וגים שמחים כל כך לטפח. "Mama", שהוא אגב שיר על אובססיה לפרוצה, משלב את הקלידים המנוכרים של בנקס, עם הצעקה מלאת הייאוש והרגש של קולינס, ומהווה דוגמה נדירה ללהיט רדיו ענקי, שעדיין מצליח לטלטל כל פעם מחדש. גם אחרי 30 שנה. והוא גם מציג את היתרון של קולינס על פני גבריאל: היכולת לרגש באמת (יכולת שגבריאל בהחלט מתאפיין בה, במהלך קריירת הסולו. אבל בג'נסיס שלו היה לטעמי משהו שכלתני מדי, למרות שאני עדיין אוהב את אלבומיה אהבת נפש).

הקליפ של "That's All". מכונן אופנה

הצד השני של האלבום "ג'נסיס", ואני מדבר בכוונה במונחים של תקליט, כי מדובר בתקליט שאני זוכר כל אחת ואחת מהשריטות שנחרטו בו, הורכב מחמישה שירי פופ קצרים. הם אף פעם לא זכו למעמד של מיתולוגיה, אבל אני אוהב כל אחד ואחד מהם. ובייחוד את המסיים, "It’s Gonna Get Better", המסתיים בשורה "it’s time for change". למרבה הצער, השינוי שהגיע אחרי האלבום היה בעיקר לרעה. ג'נסיס הפכה ללהקת פופ ממוחזרת עד אימה, ופיל קולינס בייש את עצמו בשירים מאוסים כמו "סוסודיו". הנטייה הברורה שלו לקיטש שרוסנה, ככל הנראה, בידי חבריו ללהקה, פרצה בכל סוכריותה, והכתימה את הביוגרפיה שלו.

למעשה, קולינס הוא לדעתי אחד מהאמנים השנואים ביותר בתולדות ביקורת המוזיקה העולמית. יש לו, כאמור, אשם תורם, ועדיין אין שום פרופורציה בין הנימה המזלזלת שלה זכה ברבות השנים, לבין היצירה שלו - שחלק ניכר ממנה היה נפלא. ובייחוד, האלבום הזה, "Genesis". אם בחור לא צעיר, לא יפה ולא אפנתי הצליח לגרום למיליוני אנשים לרכוש כפפות בלי כיסוי לאצבעות (בעקבות הקליפ של "That’s All"), סימן שהיה בו משהו מיוחד, באנדרדוג הזה.