הצליל של הלבד

פתאום נעצרה לי כל התנופה שיצאתי איתה מהבית ואחז בי מין בלבול כזה. לא הבנתי מה ימין ומה שמאל.

את המחסום של לסגור אחרי את הדלת דווקא עברתי בקלות. אני מכיר גברים שיצא להם שפריץ של בכי בדיוק שמה, בנקודה הזאת שהדלת נסגרה, ואחרי 20 שנה הם נשארו לבד עם שתי מזוודות. אני דווקא דילגתי מעל המשוכה הזאת באלגנטיות. חיבוק, נשיקה, "ניפגש בסוף השבוע", ויצאתי. בהקלה גדולה יצאתי. כל הדרך לדירה של איליה שרתי עם הרדיו ותופפתי על ההגה משמחה.

את המחסום של להיכנס בדלת חדשה כבר לא צלחתי הכי טוב. דירת שלושה חדרים בהרצליה, די מדוגמת. איליה ואשתו עזבו לחודשיים והשאירו הכל במקום - אפילו היה קפה וסוכר ואוכל במקרר - אבל משהו באוריינטציה ברח לי פתאום. נשכבתי על הספה והדלקתי טלוויזיה. קמתי, הלכתי לשירותים. חזרתי. לא מצאתי מקום. התחלתי להסתובב בחדרים. סתם, בלי לחטט אפילו. רק מזה שהרגשתי אבוד. מה אני עושה פה? איפה הבית שלי? איפה הדברים שלי? למה אני והילדים שלי לא ביחד עכשיו?

בסופו של דבר נעצרתי והתיישבתי על המיטה. הייתה מראה ממול. השענתי את המרפקים על הברכיים והסתכלתי בהשתקפות מולי, של האיש הבודד הזה שתכף יהיה בן 50 ואין לו מושג מה נהיה איתו.

העלות והתועלת

כשאתה לא יכול להתעלם יותר מהשחיקה של 20 שנות נישואים, כשהמשברים ביניכם הולכים ומתגברים וצץ בך פתאום הרהור רציני ראשון על גירושים, שתי התגובות המיידיות שבאות לך מבפנים הן אשמה על הפגיעה בילדים וחרדה מהקטע הכלכלי. מעל כל זה מרחפת תחושת כישלון, כי כל סיפורי החיו-באושר-ועושר הכניסו לך לראש את המשוואה: זוגיות שלא שורדת עד המוות=זוגיות שנכשלה.

מהצד השני של הדלת הסגורה אני יכול להגיד שבעניין הילדים אין הרבה מה לעשות: "לפרק בית" זה מושג שמורכב מ-100% אשמה, והיא גומרת אותך. מצד שני, תחושת הכישלון היא בולשיט. לכל נישואים יש מועד פג תוקף. השאלה היחידה היא אם אתה מתייחס אליו או מתעלם ממנו וממשיך לאכול. אני התייחסתי.

ההיבט הכלכלי גורם לחרדה בצדק. כל אחד שחושב להתגרש מגיע לחישובים האלה: אתה מרוויח X, היא מביאה הביתה עוד Y, וזה מספיק בקושי להחזיק בית אחד. כל אירוע שחורג משמעותית מהתקציב השגרתי, לטוב ולרע - טיול בחו"ל שחלמתם עליו, בר-מצווה לילד, מסיבת גיוס לגדולה, להחליף מטבח שמתקלף, פלטה לשיניים, השתתפות בעזרה להורה סיעודי, תקופה שאחד מכם בין עבודות - כל אלה דברים שאתה שובר בשבילם חסכונות או לוקח הלוואות. אם יש לך מזל, זה נופל על הפעם בשש שנים שנפתחת קרן השתלמות. אבל להתגרש ולהחזיק עוד בית? זה כמעט בלתי אפשרי.

המינימום של תשלום מזונות על ילד אחד הוא 2,000 שקל לחודש. אם אתה רוצה להיות אבא טוב ולא איזה בן זונה שנותן לה להיחנק עם גידול הילדים לבד, אז אתה משלם כל חודש פרפקט בזמן ומשלם גם יותר מהמינימום, כמה שאפשר. אם יש לך שני ילדים, כמוני, אתה נפרד מ-5,000 שקל לפני שדיברת מילה. וזה הכל לבית, היא לא רואה מזה שקל לעצמה.

ואז איפה חוגים? איפה להחזיק אוטו? איפה לבלות איתם? איפה עזרה בשיעור פרטי? איפה בגד או נעל, אפילו רק פעם בחצי שנה? מפה לשם, ה-7,000 שקל נטו הראשונים שלך הם לא שלך. עכשיו לך תשכור דירה שיש בה גם מקום בשבילם. עכשיו תתחיל לרהט ולארגן בית חדש מאפס. עכשיו בוא תמלא את המקרר. על לחסוך להם כמה גרושים בצד אני בכלל לא מדבר.

אני מסתכל על החבר'ה שלי מהכדורגל של יום שישי. אנשים בני 40־50, הייטק, עורכי דין, מהנדסים, עצמאים קטנים. כמה נשאר נקי ממשכורת של 25 אלף ברוטו, 15 אלף? 7,000 זה הבוקר טוב של השלושה ילדים, 4,000 זה לשכור דירה ולשלם על רכב וללכת למכולת וחשבונות. יש לי חברים בעשירון העליון עם שניים-שלושה ילדים שאם הם מתגרשים היום, כלכלית הם חוזרים מחר 20 שנה אחורה. אין אפס.

אני עצמאי. עוסק מורשה. זה אומר שאין לי אפשרות להיות חולה דקה. אין מצב לקחת יום חופש. אחרי הפעם האחרונה שיצאתי עם בת זוג לנופש של ארבעה ימים באילת לקח לי שלושה חודשים להתאזן בבנק. זה לא רק ההוצאה הכספית המטורפת, זה גם הימים שלא עבדת בהם ולא הכנסת כסף.

יש גברים שהחרדה הכלכלית והאשמה ההורית משאירות אותם בבית למרות שהנישואים כבר נגמרו, ואז נוצר סטטוס קוו: לה רע ואתה סובל. כמו שאני רואה את זה, גירושים הם האופציה העדיפה.

הזמן והתוצאה

קשה להבין כמה אושר יש בחירויות הקטנות עד שלא חווית אותן. מותר לך לפגוש נשים אחרות, אתה יכול לחייך כשמישהי מסתכלת ולא לסובב את הראש כי אסור, אתה מתלהב כמו פעם, מתרגש כמו פעם. זאת פריחה. התחדשות.

אני פוגש הרבה גרושים וגרושות בעבודה שלי, וגם גברים ונשים שניהלו רומנים בזמן הנישואים מספרים איך הם עשו את זה בהיחבא, בחששות שמישהו יראה אותם. החופש ללכת ברחוב עם מישהי אחרת, להיות איתה בלב שקט - זה מעיף לך את הראש אחרי 20 שנה של משטור עצמי. אבל מבחינתי, התגלית הכי משמחת בגירושים לא קשורה לצד הרומנטי אלא לחופש מהריצוי. מההתחשבות המתמדת באחרים, מהצמצום של עצמך.

אני בא הביתה ויש לי שקט. אני יכול לזרוק את התיק של העבודה איפה שבא לי. גם את הנעליים אני יכול להשאיר איפה שאני רק רוצה ואף אחד לא יגיד לי כלום. אם בא לי אז אני מפעיל את מכונת הכביסה, ואם לא אז לא. זה לגמרי סבבה, כי אין אף אחד שמותר לו להגיד לי משהו. אף אחת לא מצפה ממני שאני אעזור לה, ואני לא צריך לבקש אישור מאף אחת לכלום. זה חופש. חופש גדול.

רק אחרי שהתגרשתי קלטתי כמה התת-מודע שלי הרגיל את עצמו לחשוב על ריצוי. הייתי נכנס הביתה, ודבר ראשון חושב מה אני צריך לעשות כדי שלא יכעסו עלי, שלא יעירו לי, שלא יבקשו ממני כלום. שיהיה לי קצת שקט, אינעל העולם. מה בנאדם בן 50 כבר רוצה בחיים שלו? קצת שקט.

כשאתה נשוי, כל דבר שאתה עושה בשביל עצמך - כל חלקה שאתה מטפח לשימושך הפרטי - נתפסת כמעילה בתפקידך כאב וכבן זוג. חצי מהחבר'ה שלי לא מצליחים להגיע פעם בשבוע לשעתיים כדורגל ביום שישי כי עושים להם את המוות בבית. סידורים, לאסוף את הילדים, קניות לשבת, להקפיץ את הגדולה ליום הולדת, להחזיר אותה משם. גם אם אתם יודעים לפרגן מרחב וספייס אחד לשנייה, עדיין נשאר בראש השוטר הפנימי שכל הזמן עסוק בלחרבן לך את הכיף שהוא רק עבור עצמך, בתחושות שאתה מזניח את הקשר הזוגי ולא מספיק משקיע בזמן איכות עם הילדים. אבל ראבק, כל השבוע הבנאדם עמל בחוץ ועמל בבית. למה זה כזה עוול אם הוא לוקח שעתיים לעצמו ביום שישי?

אגב, אני מבין שזה פי כמה יותר קשה לנשים. כל דבר מחנכים אותן לתרגם לאשמה. זה מוות של החירות הפנימית, כל הלהיות בסדר הזה. אבל גם אם אתה גבר שפשוט רוצה להיות בנאדם - אבא טוב, בן זוג מתחשב - אתה אוכל כאפות של מצפון על כל צעד ושעל.

הייתה תקופה שהזמן הפרטי היחיד שלי היה בשבת בבוקר. הבית לא היה מתחיל להתעורר לפני 10-11, ואני הייתי קם לקראת שבע, עושה קפה, שם לי מוזיקה באוזניות ויושב לקרוא בכורסה כמה שעות. באיזשהו שלב גם זה נלקח ממני, כי "בוא ננצל את הזמן הזה לעשות ביחד דברים בבית". שיהיה ברור, הייתי שותף מלא לעבודות הבית. לא עוזר: שותף. עוזר זה מונח שנועד לכאלה

שבטוחים שזאת אחריות של האישה והם עושים ג'סטה. אני שותף. כלומר, הייתי. אבל לפעמים אתה צריך לשבת בשקט עם עצמך בכורסה בלי שאף אחד ידבר איתך. גם היא צריכה, והרבה פעמים היא לא יודעת לעשות את זה. ההרגלים של התפקודיות גומרים אותה.

שלא ישתמע כאילו חייתי עם אישה קשה או שתלטנית. להפך. לא סתם התגרשנו יפה ואנחנו מסתדרים יפה, ומדי פעם אני מחזיר את הילדים הביתה וכולנו יושבים ביחד לאכול וצוחקים ועל הכיפאק. הבעיה היא לשמור על יחסים טובים בלי שהילדים יפרשו את זה לא נכון, כלומר בלי שזה יגרום להם בלבול. אין, הילדים זה סיפור שאי אפשר להסביר עד כמה הוא רגיש.

הפירוק וההרכבה

פעם היא לקחה את הילדים לכמה ימים אצל המשפחה שלה, ואפילו שזה יצא על ימים שהם אמורים להיות אצלי, פירגנתי ושמחתי בשבילם. אלה נסיעות שגם אני אהבתי, שאהבנו כולנו כמשפחה. כשהם היו שם, דיברנו בטלפון והכל, אבל מפה לשם יצא שלא ראיתי את הילדים שלי שבוע וחצי. לא חושב שזה קרה לי אי-פעם לפני כן. בטח לא בעשר השנים האחרונות, מאז שסיימתי עם המילואים.

כשהם חזרו חיכיתי להם למטה, וככה ברחוב קלטתי פתאום שהם גדלו קצת. בעיקר הוא. היא הייתה כבר בת 17 ולפעמים זה רק לבוש או איפור שלרגע מטעה, אבל הוא כבר היה לקראת גיל בר-מצווה, וזה שלב שהם באמת גדלים פיזית. אז אני מנשק אותם ואומר לו "נשמה שלי, גבהת", ואיך שהמילים יוצאות לי מהפה אני קולט שזה משפט שאומרים דודים. לא אבות. קרובי משפחה שפוגשים פעם בחצי שנה אמורים להעיר הערות כאלה, לא אני. אני אבא שלו. אני אמור להיות שם לידו כל הזמן ולא להצליח לראות בכלל את הצמיחה שלו מרוב שאנחנו קרובים. זה שבר לי את הלב, וזה ממשיך לקרות לי מדי פעם. לזה אני לא מצליח להתרגל. זה כמו סטירה מצלצלת כל פעם מחדש.

אני בעצמי בן של הורים גרושים. לא הייתי ילד - הם נפרדו כשהייתי בן 22 - אבל זה היה חתיכת משבר בשבילי. אני לא שוכח את זה לרגע. אחת הסיבות לכך שנשארתי נשוי כל כך הרבה שנים הייתה ההבטחה לעצמי שאני לילדים שלי לא אגרום את הצער הזה, שאחסוך מהם את הפגיעה של הבית שמתפרק.

זה לא שאין פלוסים בלהיות ילד להורים גרושים. הרי בסופו של דבר עדיפים שני בתים שמחים על בית אחד עצוב. אבל זאת לא החוויה העיקרית של הילד בשנים הראשונות, כי לוקח זמן עד שמפנימים את זה. בשנים הראשונות הוא רק פגוע, ובדרך כלל אפילו לא מבין עד כמה.

הקלה והתחדשות כמו שאני חוויתי אחרי הגירושים זה לא משהו שהילדים מרגישים. להם יש רק מועקות: הביטחון העצמי נפגע, העולם מתערער. אצלנו הבת הבכורה לקחה על עצמה את התפקיד של הבוגרת שמרגיעה אותנו. יום אחד היא אמרה לנו "זה בסדר, זה היה צריך לקרות". כמעט התחלתי לבכות מולה. מה היא עשתה שאנחנו מפילים עליה את התיק הזה? איך הגענו למצב שהיא כמו הורה שלנו, מנחמת אותנו שהכל בסדר? אבל החלק של האבל עוד יגיע גם אליה. אני יודע, כי הייתי בדיוק כמוה.

במובן מסוים רימינו את הילדים שלנו. היינו בית צוחק רוב הזמן, בית של יחד. כל האמירות והמסרים על מה זה משפחה, על זה שתמיד נמצאים שם אחד בשביל השני - הנה המעשים שלנו הוכיחו שזה שקר. הנה, עכשיו הבן שלי צריך אותי ואני לא נמצא. ויותר מתמיד הוא צריך אותי. איך הוא יסמוך על חברים, על מערכות יחסים, כשהבנאדם שהוא הכי סמך עליו עוזב את הבית?

מה שאני מגדיר כהתחדשות, הילדים שלי חוו כבלבול. לאבא יש דירה חדשה, אז איפה הבית האמיתי שלי עכשיו? לאבא יש חברה חדשה, אז מה זה אומר על המקום שלי? לא צריך לשלם לפסיכולוגים בשביל להבין שבית מפורק הוא הוכחה שרימית את הילדים שלך כל השנים, והדבר האחרון שהתכוונתי לעשות זה להונות את הבת והבן שלי. מה זה בכלל צריך לעניין אותם שגם עלינו עבדו עם נסיכים וסינדרלות? שגם לנו שטפו את המוח עם זה שכל הדרמה היא לפגוש את האחת? אף ילד לא שואל איך הנסיך והנסיכה ימשיכו לחיות ביחד עוד 70 שנה. הרי זה כבר יבוא מעצמו. זה הקטע של האושר והעושר, לא?

הגבר והחדש

לפעמים אתה פוגש כאלה שלא הנישואים התנפצו להם בפנים אלא הגירושים. למשל, בבית הספר של הבן שלי יש המון ילדים להורים גרושים. אני רואה אותם בטקסים, באספות הורים וכאלה, ויש ביניהם אכבר גברים: מנכ"לים של חברות, אנשים עם סמכות, בכירים, הרבה אחריות על הכתפיים. אתה תופס אחד כזה לשיחונת של שתי דקות מעל השולחן של הכיבוד, שואל אותו "מה המצב אחי, כבר התחלת לחיות קצת?", והבנאדם מסתכל עליך במבט אבוד. איזה לחיות, יא איתן, אני לא מוצא את הידיים והרגליים. זאת הייתה טעות להתגרש, אני אומר לך. כן סקס או לא סקס, כן ברוגז או לא ברוגז - בסופו של דבר אין תחליף ליציבות ולביטחון שהבית נותן לך.

נדהמתי בפעם הראשונה שגבר גרוש בגילי דיבר איתי ככה, אבל עם הזמן אני נתקל ביותר ויותר כאלה. ואז מתחיל אצלם הריקוד העדין הזה של האגו, כמו כלים בשחמט שלא בטוחים מה יעשה היריב. מנסים לראות אם אפשר לחזור, לגמרי או חלקית, עם כמה שפחות לקפל את הזנב בין הרגליים. הלב נשבר.

אני חושב שהגברים האלה לא מבינים, ואז מופתעים לגלות, שהעסק הזה לא מתחיל ונגמר בעצם ההחלטה. גירושים הם משבר מתגלגל: יש בהם הרבה רע ולא מעט טוב, כמו שבלהיות לבד אתה חווה בו בזמן את החמוץ ואת המתוק. הנה, במקרה שלי אני יודע שעשינו נכון - אני נהנה מאוד מהחופש, מהרווקות המחודשת, מהשקט - אבל לצד כל אלה יש ימים שאותו שקט גומר לי

את הנשמה.

ההיעלמות הזאת של הרעש היא לא שינוי מתון או הדרגתי. אתה פשוט קם בבוקר אחד והכל על מיוט. אתה לא יכול שלא להרגיש נטוש, כי כל החיים שבנית - היציבות שלך, הזהות שלך - נמחקים בבת אחת. אני חושב שבגלל זה אתה מקבל אגרוף בבטן כשלגרושתך יש בן זוג חדש. אתה נבוך מכדי לדבר על זה, אז אתה מכחיש, אבל בינך לבינך זה דיכאון של חודשים.

לא שרציתי לחזור אליה. זה ממש לא הקטע. הקטע הוא הסופיות של החיים הקודמים שהיו לך, הסופיות של המשפחה שלך כמו שהכרת אותה. כמו שבנית. עכשיו יש שם גבר אחר וזהו. ועוד לא אמרתי מילה על מצב שבו האיש הזה מעיר עכשיו משהו לילד שלך.

הצד השני של זה הוא שעכשיו כשהילדים אצלי, אני כל כולי איתם. אפשר לומר שהאיכות שלי כאבא גרוש, שלושה ימים בשבוע, עדיפה על האיכות שלי כאבא נשוי 24 שעות ביממה. אבל בימים שהם לא איתי יש בקרים שאני בוכה בדמעות.

לא ידעתי את זה, כי המרוץ של החיים היה כמו הר געש שרק מתפרץ ומתפרץ ואין מנוח ממנו, אבל אני לרעש הזה התרגלתי. אני את הרעש הזה צריך. אני לא מזהה את עצמי בלי הרעש הזה. נכון שלא אני הייתי מעיר את הילדים בבוקר ולא אני הייתי מכין להם סנדוויץ' לבית הספר, אבל אני צריך לשמוע את הילד שלי מוריד את המים בשירותים. אני רוצה להריח את הבת שלי על הבוקר, לנשק לה את הראש לפני שהיא יוצאת מהבית. לחבק אותם. לשמוע אותם רבים.

אחרי כל הטפסים והעורך דין והחלוקה חצי-חצי של מעט הרכוש שיש לנו, היא נשארה איתם בבית ואני יצאתי עם שני תיקים לדירה חדשה. 20 שנה ביחד, חיים שלמים, והנה פתאום אתה קם בבוקר והילדים שלך אינם.

האימא והאחת

היום אני בקשר זוגי. עם חתונות גמרתי, אבל הזוגיות זה דבר שקורה לך באופן טבעי. היא מאוד בסדר עם הבן והבת שלי. היא מאוד בסדר בכלל. גם לה יש ילד.

לפני כמה זמן, כשהגדולה שלי הייתה בעניינים שלה, הקטן בא איתי לשישי-שבת אצל החברה. היה מאוד נינוח, צחקנו הרבה. אף אחד לא היה צריך ללכת על ביצים. נורא שמחתי. אחרי שנתיים של חיים בנפרד אתה רוצה להרגיש קצת התחלה של הסתגלות אצלם. טיילנו, עשינו כיף, הוא גם התחבר יפה עם הילד שלה, אפילו שהוא צעיר ממנו.

בלילה, כשהוא הלך לישון בחדר אחד ואני בחדר אחר, הבנתי בלי מילים שזאת הפעם הראשונה עבורו שזה נוכח מולו ככה. הנה אבא שלו נכנס לישון עם אישה שהיא לא אימא שלו. לא משנה שאין מזה מנוס, לא חשוב כמה הוא אינטליגנטי ויודע שזאת המציאות. לחוות את זה מול הפנים זה אחרת. קשה לחיות עם הידיעה שאתה עושה דברים שעושים את הבן שלך עצוב.

ממבט של שנתיים אחרי פרידה, הדברים ביני לבינה היו פתירים. לא היה בלתי אפשרי להסתדר. זה פשוט שבנקודה מסוימת, הכעס והטינה ובעיקר ההונאה העצמית - שנים של התעקשות ויועצי זוגיות והיאחזות בקרנות המזבח של האצלי-הכל-בסדר כשבעצם חרא לך בנשמה - הכל התנפץ בבת אחת. כשדבר כזה קורה, אתה לא מוכן לסבול את זה אפילו עוד רגע אחד.

הכעס חולף עם הזמן, או נרגע לפחות. הנה, גרושתי ואני חברים טובים. אם היא צריכה אותי אז אני שם גם היום. אבל זה שיש בינינו קירבה לא אומר שאנחנו יכולים או צריכים לכת לישון ביחד כל לילה ולקום ביחד כל בוקר. אני לא אדם ציני, אבל עם כל הכבוד לחתונות הזהב של הדיור המוגן, האמת היא שרוב הזוגות שנשארים ביחד 70 שנה לא מודים בכך שהם פשוט פחדו להישאר לבד או שהם סתם העדיפו את הרע שהם כבר מכירים.

לא יודע. אולי בכל זאת יש כאלה שמצאו את המתכון לאושר ועושר. אולי כל הסיפור זה להתמודד בהומור עם דברים שאנשים כמוני מתפוצצים בגללם. יכול להיות. אצלי, בכל אופן, זה כבר מאוחר מדי.

סייע בהכנת הכתבה: רן גבריאלי