הדמיון בין ערבי, קיבוצניק וחרדי בראיון עבודה

זוכרים את בדיחות הקרש של פעם? הן התחילו הרבה פעמים ככה; יהודי, ערבי ואנגלי עפים בכדור פורח... ואז היה איזשהו המשך שמראה כמה היהודי הוא הכי. לפעמים הכי מוכשר ולפעמים הכי טיפש.

לטורים נוספים במדור של אושי שהם קראוס

אבל הנה בדיחה לא מצחיקה בכלל. הבדיחה היא על ערבי, חרדי וקיבוצניק בראיונות עבודה. ואיך השלושה האלה קשורים זה לזה?

ובכן, אני נעזר בספרו המרתק - "בבל - מדריך למפגש בין מזרח למערב" של הפסיכולוג הקליני החיפאי ד"ר עופר גרוזברד  (הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון), כדי לנתח את הקושי של בני החברות האלה. אבל לפני שמתחילים, הערת אזהרה. אין כאן כמובן מדע מדויק. למרות שהמחקר של גרוזברד מבוסס על מאות (כ-400) מחקרים מרחבי העולם, אנחנו בטוחים שכל אחד מאיתנו יכיר לא מעט יוצאי דופן. נתחיל.

חברות מסורתיות קולקטיביסטיות

הספר של גרוזברד מתמקד בהבדלים שבין התרבות המערבית לבין מה שמכונה תרבויות קולקטיביסטיות ומסורתיות. קשה לייצר אבחנה מוחלטת, אבל בגדול המדובר כאן הוא במערב שבחמש מאות השנים האחרונות מעמיד במרכז הבמה המוסרית את האדם, לעומת החברות המזרח תיכוניות והמזרח אסיאתיות שמייחסות חשיבות רבה יותר לחברה, לקולקטיב ולמסורת.

אנחנו, אנשי המערב, מתייחסים אל עצמנו כאל העיקר. למרכזיות הזו של האדם בחברה המערבית יש יתרונות ויש חסרונות. היתרונות הם יצירתיות, מחשבה חופשית, מדע מפות ודמוקרטיה.

יצירתי הוא אדם שנותן לעצמו לחשוב חופשי. הוא לא מגביל את עצמו לחוקים חברתיים. הוא פחות מתעניין בחברה ובמסורת. הוא, ימציא משהו חדש. הוא, יבין. הוא, יפענח. 

החסרון הגדול של המערב, ככה יגיד לנו גרוזברד, הוא בדיוק באותו מקום. אנחנו שקועים בעצמנו. עסוקים בעצמנו.

ולא תמיד רואים את האחר. לכן, למשל, הכישורים החברתיים שלנו מוצלחים פחות משל אנשי המזרח, ולמשל היכולת המסחרית שלנו וכשרונות המשא ומתן שלנו טובים פחות.

לעומתנו, איש חברה קולקטיביסטית יעמיד, באופן טבעי, את צרכי הכלל ואת החוקים החברתיים בראש. אני פחות חשוב, הוא יגיד, הכלל, המסורת או האידיאולוגיה – אלה הכי חשובים. שימו לב עד כמה אספקטים תרבותיים לא מוכרים כאלה יכולים לפגוע בסיכויים של אנשים מוכשרים להתקבל לעבודה.

ערבי בא להתראיין

אני מתכונן לראיון עבודה. בתור איש "מערבי" ברור לי שאני צריך לגרום למראיין להתפעל ממני. הוא צריך להבין איזה אוצר אני. הוא צריך להבין שאני מוכשר, אני מסור, אני יצירתי, אני חרוץ, אני אציל אותו, אני, אני ואני.

בהנחה שאני לא מגזים וחורג מגבולות הטעם הטוב, גם הבוס מצפה לשמוע אותי מדבר על עצמי. הרי הוא שוכר "אדם". מישהו. הוא רוצה להכיר את האישיות שלי. אבל, וזו בדיוק הנקודה המרכזית, זה בדיוק הדבר הכי קשה והכי מביך לבן חברה קולקטיבית - מזרח תיכונית, מזרח אסיאתית וגם חרדית ואפילו קיבוצית. את האנשים האלה מחנכים בדיוק על ערכים הפוכים, כך טוען גרוזברד.

אל תעשו עניין גדול מעצמכם, כך גידלו פעם קיבוצניקים. אתה לא העיקר? המהפכה הסוציאליסטית היא החשובה. עייף? מה זה משנה בכלל! עצוב? את מי זה מעניין. כך גם הסיני וכך גם החרדי (יש כמובן המון הבדל, אנחנו מפשטים פה מאוד כמובן). מי אתם בכלל? אתם חלק מקולקטיבים נצחיים. חשובים. אבל רק חלק. והנה, הלך עוד ראיון עבודה.

אז מה דעתך?

מעניין שגם ברגעי המבוכה והבלק-אאוט בראיון העבודה יש הבדלים בהתנהגות. איך ינהג, למשל, בן תרבות מערב טיפוסי אם תשאלו אותו שאלה שהוא לא יודע להשיב עליה? רוב הסיכויים הם שהוא ישתוק לרגע ומיד יתחיל לשתף אותך, המראיין, בהתלבטות שלו, ובאופן שבו הוא מתמודד עם שאלה כזו. הוא ינתח מולך יתרונות וחסרונות של תשובות מסוימות. ברור לו, בלי שהוא מודע לזה, שמה שבאמת מעניין אותך, זה לראות איך הוא חושב. ברור לו שאתה לא באמת צריך שורה תחתונה.

שלא את הפתרון הקונקרטי, אתה המראיין מחפש. אתה מחפש, בעצם, אותו. את הכישורים שלו.

אבל ערבי או מזרח אסיאתי, כך טוען עופר גרוזברד, לא יעלה בדעתו שהפיתולים המחשבתיים שלו הם בדיוק מה שמעניין את המראיין המערבי. הוא הורגל לא לעשות עניין מאופן המחשבה שלו. מי אתה, הוא חושב, שתתחיל להסביר לאיש הסמכות פה, איך צריך להתמודד עם הנושאים שבהם הוא המומחה.

והנה. עוד ראיון עבודה הולך.

ונניח שעברנו

הקושי האמיתי מתחיל כשאנחנו מתקבלים סוף סוף. הנה אנחנו, שוב השלושה מהבדיחה, הקיבוצניק, החרדי והערבי. ומה מצפים מאיתנו?

בהרבה מקומות מצפים מאיתנו ליזום, לשנות, לחשוב מחוץ לקופסה או במילים אחרות, לעשות בדיוק אחרת ממה שאנחנו רגילים. ושוב במילים אחרות, לחשוב ההפך ממה שכולם חושבים.

הקיבוצניק צריך לשכוח מזה שכל החיים אמרו לו שהוא צריך ללכת בתלם, ולעשות את מה שחייבים לעשות. החרדי והערבי צריכים לשכוח שתמיד צריך לכבד את הסמכות. כולנו צריכים פתאום לבוא לבוס שלנו ולהסביר לו.

אדוני היקר, כל מה שעשית עד עכשיו היה שגוי, לא הגיוני, לא מתקבל על הדעת. ועכשיו, נגיד לו, תשמע אותנו.

ברור לכם, אני מקווה, שאני מגזים מאוד לצורך ההמחשה. ומכליל באופן לא סביר. לא כל הקיבוצניקים הם... ולא כל הערבים, הסינים, החרדים הם... כולנו מכירים לא מעט מקרים יוצאי דופן.

המטרה של עופר גרוזברד בספר היא לא לקבע אותנו בתוך המסגרות שבהן צמחנו. להפך, המטרה היא לסייע לנו ליצור תקשורת הדדית ומקום הדדי. כשאתה מראיין חרדי או ערבי, קח בחשבון את המקום ממנו הוא בא. למד לפרש את התגובות שלו בהתאם לכך. ואתה המרואין, קח בחשבון שהאיש הזה שלא מפסיק לדבר, לא בטוח שהוא אלוהים, או אולי, עוד לא החליט סופית לגבי עצמו.

ודבר נוסף, אתם מוזמנים לשמוע את עופר גרוזברד בתוכנית שלי "קצה הקרחון". ברשת א' של קול ישראל, ולהוריד שני פרקים מהספר בחינם כמובן, מהאתר שלו.

ד"ר אושי שהם קראוס , פילוסוף של הכלכלה, מלמד בבית הספר לכלכלה של המכללה למינהל ובחוג לתקשורת במכללת ספיר. אפשר ליצור איתו קשר ולהוריד חינם עשרות טורים לימודיים שכתב, וכן את רשימת ההרצאות המעודכנת שהוא מעביר לקבוצות ולחברות. אתם מוזמנים להאזין תכנית הרדיו השבועית שלו 'קצה הקרחון על חברה וכלכלה' יום רביעי לאחר חדשות 12 ברשת א' של קול ישראל