"שנות ה-80": דרוש יותר כישרון
בדיחות מבטא, נוסטלגיה מהשכונה והטאלנט שלום אסייג, לא מספיקים כדי ליצור סיטקום אמיתי שירגש את הצופים ויצחיק אותם. הסדרה "שנות ה-80" היא טלוויזיה משפחתית שזקוקה לכישרון קומי גדול יותר
בואו נעשה ביחד תרגיל קטן בזיכרון. בשנים שבהן אנחנו צופים בשידורי הערוץ השני וערוץ 10, כמה דמויות של מזרחים אינטליגנטיים ומצליחים ראינו בסדרות קומיות? שלושים? עשר? חמש? אף לא דמות אחת? וכמה בארץ נהדרת פלוס שבוע סוף פלוס צחוק מהעבודה פלוס כל מיזם דחקות אחר?
האמת, זה לא מפריע לנו. עובדה. הומור עדתי - שהוא הומור נחות כמו כל ביטוי מילולי שמתייג ומאגד קבוצות גדולות של בני אדם בסטריאוטיפ אחד - מצליח מאוד בישראל. אנשים עושים קריירות נאות מקידומו ופמפומו עוד מימי אבנר דן, ויש המוכנים אפילו להתחיל לחייך ברגע שהם שומעים "פרסי, מרוקאי ותימני נכנסים לפאב".
אז עכשיו, בסדרה "שנות ה-80" שעלתה אמש (ה') לשידור בערוץ 2, קיבלנו חידוש: מרוקאי וקווקזי, לא חשוב מאיפה בדיוק, נפגשים במכולת ואומרים "מטאטא" בערך עשרים פעם בדקה, וכאן צריך לצחוק, כי שניהם גם אהבלים וגם חושבים שאנחנו אהבלים, גם קצת מסכנים וגם קצת תחמנים ומאוד, מאוד בולטים במאפיינים הפיזיים שאמורים לבדל עדה מעדה ובמבטאים חזקים במיוחד.
בטירת הכרמל בשנות ה-80, אומר שלום אסייג בוויסאובר בפתח הדברים, לכל אחד היה מבטא. שיכון הרכבת שמופיע במעברים בין סצינה לסצינה הוא התשובה המזרחית לוויטק 9 של קרובים קרובים, ופרוספר - אבי המשפחה, שמבוסס על אביו של אסייג ואותו משחק אסייג עצמו - עוד יתגלה כתשובה ישראלית מאוחרת ובלתי נחוצה בעליל לארצ'י באנקר. שניהם חולקים שייכות למעמד הפועלים, מגורים בשכונה הטרוגנית, בת משתכנזת, כוונות טובות, אהבליות ופיוזים קצרים.
פרוספר וליליאן מגדלים שבעה ילדים בדירת שיכון צפופה וכעורה להפליא, וכשנדמה שמתפנה חדר, כיוון שגוזל כזה או אחר עזב את הקן, פרופסר מבקש לשוב למקצועו המקורי - חייט, כיוון שנמאס לו מעבודות הצביעה שהוא מתפרנס מהן עד כדי כך שיוצא לו טמבורטקס מהאף (תצחקו, בבקשה). בניו החולמים להיות אמני הצחקה וצופים ב"זהו זה" בשביל השראה, שלום ומני, מתנגדים לרעיון.
ליליאן (אוולין הגואל, שכנראה לא אמורה להצחיק אלא בעיקר להיות רעיה ואם), נוזפת בהם: "תקראו קסוטו!". פרוספר יורד לירקן להביא משהו, ושם נתקל בעוקץ המטאטא, כי הירקן נוהג לדחוף ללקוחות שלו מטאטא, ואם לא יקנו מטאטא, הוא לא ייתן להם בהקפה אלא ידרוש במזומן. השיא הקומי של פרק האקספוזיציה, זה שיקבע אם אהבנו או לא, נסוב סביב יכולתם של פרוספר והירקן להגיד המון פעמים "מטאטא".
הבה נאמר כמה מלים טובות על שלום אסייג. הוא סטנדאפיסט-על. הוא התחבב על קהלים גדולים מאוד, בעבודה קשה עד מפרכת, במשך שני עשורים לפחות. הוא הגיע לפריים טיים בצדק עם סיפורי טירת הכרמל והמבטאים שחיקה בהצלחה. הוא הנחה המון דברים קומיים. הוא מוכשר מאוד בתחומו.
אלא ששלום אסייג אינו שחקן קומי. הוא גם לא במאי, תסריטאי או כל דבר אחר שקשור בסיטקומים. אחיו מני אחראי על חלק גדול מן הכתיבה, אבל הסדרה מגיעה לסלון שלנו כי שלום אסייג הוא "טאלנט". כלומר, מי שאיננו יודעים בדיוק למה הוא מצליח למשוך קהלים גדולים ולהאדיר את הרייטינג, אבל עובדה - הוא עושה זאת. ולכן, ביחד עם אחיו מני, עשה זאת: סדרה המבוססת על ילדותו בשנות ה-80 בטירת הכרמל, כשהוא משחק את אביו ובנו דניאל משחק אותו. שכן אם יש טלוויזיה קהילתית, אפשר גם טלוויזיה משפחתית, לא? לכולם יש זכות שווה ודמוקרטית להיות טאלנטים.
בניגוד לתרגום המילולי של המילה, "טאלנט" אינו כישרון. ואכן, בכל אחד מן האספקטים בהם נהוג לבחון סיטקום, לא נצפו בפרק הראשון ברק או מקוריות, עניין או סוג של הבטחה שיהיה טוב. נדמה שגם פרנסי "רשת" הבינו זאת כשצפו ביותר מפרק אחד והחליטו להגלות את המיזם לשעה 22:40, אחרי שאחרון הצופים הסבלנים שרד שעה וארבעים דקות במחיצת דן שילון ואורחיו במעגל.
גם שלום אסייג היה שם, כמובן, לקידום מכירות שהחל עוד קודם בראיון עם שי גולדן. בשני המקרים שב ואמר שנוסטלגיה זה נעים וילדות זה נחמד ופעם היינו כולנו יורדים לשחק למטה בלי מחשב וטאבלט ואייפון וכאלה. אמת: ילדותי עברה עלי בבלוק-רכבת כעור לא פחות מזה של אסייג, באשדוד שהיתה עיירת פיתוח זעירה ונידחת, וכולנו ירדנו לשחק למטה, ולכולנו נעימה הנוסטלגיה, אבל אולי צריך כישרון ולא טאלנט כדי להאהיב אותה על צופים - אפילו כאלה שחולקים אותם זיכרונות ממש כמו היוצרים והשחקן הראשי.
ואולי צריך תעוזה, דמיון ורצון אמיתי לעשות שינוי כדי לבנות דמות קומית מורכבת קצת יותר מהמרוקאי הלא יוצלח עם הקסקט והמבטא. ואולי כבר מגיע לנו לקבל דמות כזאת במקום להיתקע באנכרוניזם המדכא והגזעני של הומור עדתי. אולי: עובדה, ב"שנות ה-80" זה לא קרה.
