גוגל מצא לי את הבית של סבתא בגרמניה
דרך פיענוח תצלומי אוויר בעזרת גוגל ארת', וציורים מלפני 70 שנה, הצליח שחר שושן לאתר את ביתה של סבתא של אשתו. לאחר מכן הוא גם נסע לשם. כשטכנולוגיה פוגשת היסטוריה
סיפורנו מתחיל בביתה של רות לוי לבית נבּל, סבתא של אשתי. בסלון ביתה ראיתי שני ציורים: אחד של בית שחזיתו ירוקה בתוך רחוב צר ופסטורלי כשברקע ישנה טירה, ובקיר ממול ציור נוסף של בתים על גדת נהר שליו עם אותה טירה ברקע. כששמתי לב למכנה המשותף שאלתי על הציורים, וגיליתי שהם מתארים את הבית ואת העיירה בה רות גדלה. מייד החלטתי לבדוק אם הבית קיים ואפשר למצוא אותו בגוגל מפות.
בלשות גיאוגרפית
נקודת ההתחלה למציאת הבית הייתה גוגל מפות אך ניידת המצלמות של החברה עוד לא הגיעה להרבורג כך שאופציית הסטריט וויו נפסלה, והיה עלי לנסות להפיק את כתובת הבית, שלא הייתה ידועה על פי תצלומי האוויר.
אם נבחן את התמונות נראה שעל פי הצריחים, הטירה נצפית מאותו גובה אך במיקום אופקי מעט שונה, כשבציור השני, הטירה נראית מעט גדולה יותר, ונראה שהוא צויר ישירות מעל הנהר עצמו. ההגיון אומר שהוא צויר על גשר, ואכן אם נבדוק את תצלום האוויר, נגלה גשר הפונה ישר אל הטירה.
אם בשני הציורים ניתן לראות את הטירה שנמצאת על גבעה, אז שניהם פונים לאותו כיוון, כששינוי הפרספקטיבה בין הצריחים (הרווח ביניהם גדל משמעותית) מלמד על כך שהציור שמתאר את הנהר, צויר משמאל לזה שמתאר את הבית, ואת זה מחזקת הידיעה שישנו גשר בדיוק בזווית ההגיונית. כל זה מגלה לנו שהבית צריך להיות מאחורי ומימין לגשר.
בחינה מדוקדקת יותר של המבנה מגלה ארובה בפינה הימנית, כשישנו צוהר בחלקו השמאלי של הגג הפונה אל הרחוב. כשעברתי על תצלומי האוויר באזור ההגיוני הצלחתי לאתר בדיוק בית אחד שנראה כך, וזהו הבית הירוק ברחוב איגלסי שבהרבורג, גרמניה.
בזמן שעבדתי על אילן היוחסין של המשפחה עבור פרויקט גניאולוגיה משפחתית, סרקתי את האינטרנט ונתקלתי ברישומים של הקהילה היהודית באזור שערך עיתונאי גרמני בשם רולף הופמן ביחד עם אחד מבני המשפחה שם תיעדו את כל משפחת נבל וצאצאיה משנת 1759 ועד היום. אותו הופמן הפנה אותי לתושב הרבורג בשם פריץ ליימר שחי שם כל חייו, כשהוא נחשב למומחה האזורי ליהודי העיירה. ליימר לא רק הכיר את בני המשפחה, אלא גם את כתובת הבית וכך קיבלתי אישור סופי לקיומו של המבנה ומיקומו.
ברוך השב
בית משפחת נבל נבנה בשנת 1613 והוא שוכן באזור הישן של הרבורג. הבית שהיה ברשות יהודים במשך הכי הרבה זמן בהיסטוריה של העיירה - 183 שנים, נמכר למשפחה יהודית בשנת 1753 והוא מכיל שלוש קומות ועליית גג, כשבכל קומה גר חלק אחר של המשפחה.
בבית משפחת נבל וגם אצל משפחת אופנהיימר ליד ישנו חדר שמוזכר בספרי ההיסטוריה כ-Laubhütte. על החדר לפנות לכיוון מזרח, ושיהיה ניתן לראות ממנו את הזריחה ואת הכוכבים בלילה. מסתבר שהיהודים בגרמניה בתקופה ההיא היו משתמשים בו כסוכה. מעניין לגלות שהמסורת הזו נמשכת עד היום בבנייה המודרנית בבני ברק ובשכונת מאה שערים בירושלים. במבנים החדשים יותר הנבנים בבנייה רוויה, לא תמיד אפשר להוציא פיגומים מהבית או לפתוח סוכה בחנייה, לכן בונים את הבתים מראש עם הסוכה המובנית כשהם נקראים "בתים כשרים".
מול הבית נמצא בית הכנסת שנבנה בשנת 1754 שהיווה מוקד לקהילה ובו המקווה. עד בנייתו, המקווה היחידי בעיירה היה ממוקם אצל משפחת אופנהיימר שנמצאת שני בתים ליד, שם נבנתה ירידה תת קרקעית לתוך מקווה קטן שיועד לבני הבית. בית הכנסת ששירת את הקהילה היהודית, ידע את הבעיות שלו שכן הוא שוכן ישירות על נהר הוורניץ שנוטה לעלות על גדותיו פעם בעשור וקצת, כשהוא מציף את המרתפים והורס את הקומה הראשונה. אותה קומה שאיכלסה את הספסלים ואת הבימה שמעליה קוראים את התורה. כשמרבית הקהילה עזבה בשנת 1936 את העיירה, בית הכנסת נשאר שומם. בליל הבדולח בנובמבר 1938 הוא אמנם לא הוצת, אך תושבי העיירה בזזו את תכולתו כשרהיטי העץ הפכו לחומר בעירה להסקת בתיהם. משם הוא הפך למחסן לחומרי בניין עבור הנאצים ובסוף המלחמה ארגון ה-J.R.S.O שאחראי על השבת הרכוש ליהודים, קיבל את הבעלות עליו בחזרה. היות ולא היו יותר יהודים באזור, הוא נמכר למשפחה של פליטים בסכום נמוך במיוחד ועם השנים שופץ וכיום הוא משמש כבית מגורים וכמשרדו של הרופא האזורי.
דע מנין באת
הרבורג השוכנת על עמק הוורניץ היא עיירה קטנה ושלווה שבה התקיימה קהילה יהודית משגשגת במשך 250 שנה. התיעוד המוקדם ביותר של יהודים באזור מצביע על שנת 1671, כשבשנת 1800 חיו ועבדו בהרבורג 342 יהודים שהיוו רבע מאוכולוסיית העיירה. ליימר ההיסטוריון המקומי מספר ש"עד שנות ה-30 של המאה הקודמת, חיו היהודים בשלווה לצד הנוצרים בהרבורג, אך מקורות ההכנסה היו מאוד מוגבלים. יכלת לעבוד כחקלאי או כעובד במפעל הבטון."
לקראת 1933, עת עלייך הרייך השלישי לשלטון, הלך הרוח בגרמניה הופך לשלילי ומאיים מאי פעם, ויותר ויותר משפחות יהודיות עזבו את העיירה מחשש לרדיפה וכדי לחפש תעסוקה במקומות אחרים. בבית הכנסת כבר לא יכלו להגיע למניין ובכך הקהילה התפרקה סופית. שארית היהודים שוייכו לקהילה הסמוכה בנורדלינגן. (ביתם של פרידה וטקלה שטול).
כאן ההיסטוריה מתחלקת לשניים. אני שואל את ליימר, גרמני נוצרי שהיה בן 10 בזמן המלחמה, על הלך הרוח בעיירה בזמן שהיטלר עולה לשלטון. על פניו ניכר מבט של חוסור נוחות. "הייתי אומר שהסיבה שהם עזבו לא הייתה קשורה במיוחד למשטר. חיינו בכפר, מרבית האנשים עבדו במפעל הבטון, ועבור אנשים שלא רצו ליצור לעצמם קריירה, המפלגה (הנאצית ש.ש) לא הייתה מעניינת. האווירה הייתה, עד כמה שאני זוכר, לא הייתה אגרסיבית." "אנשים, יהודים, נוצרים, חיו ביחד, סחרו ביחד. כמובן, היו בעיות לפעמים, במיוחד בשבת וראשון. על היהודים נאסר לעשות עסקים בימי ראשון וביום זה הייתה להם הזדמנות לפגוש את החלקאים מהאזור. וכך לפעמים זה גרם לבעיות, זה נגד התקנות. אך אלו לא היו בעיות רציניות." "בהרבורג כמו בהרבה עיירות קטנות, לא הייתה נוכחות גדולה למפלגה הנאצית, כך שהיהודים והנוצרים חיו בשקט ביחד. אך אם היה ליהודים אירוע כלשהו כמו הלוויה או חג, הנוצרים לא היו מגיעים כי הם לא רצו להיראות ביחד. מבחינתנו היהודים לא היו קבוצה מיוחדת של אנשים, הם היו כמו כל אחד אחר." "קשה לי לחשוב על בעיה רצינית בכלל, אך כמובן הייתי צעיר באותו זמן, נולדתי בשנת 1933, אך ממשפחתי מעולם לא שמעתי על בעיות עם היהודים." "אולי היהודים הרגישו שהמצב יותר רציני מאיתנו מכיוון שלא היינו במוקד תשומת הלב." ביחד עם התיאור הסימפטי של ליימר, אנחנו שומעים את סיפורה של רות שמספרת על הלך רוח מאוד שונה אצל היהודים, ועל התנכלות ברחוב ובבית הספר, וקריאת שמות כמו "הילדה היהודייה הזאת".
הסוחר מהרבורג
משפחת נבּל מוזכרת בתיעוד ההיסטורי של הרבורג כמשפחה מהמעמד הגבוה כשאב המשפחה, זיגפריד עסק בסחר בבקר. ליימר מספר כי "המשפחה הייתה מוכרת מאוד עקב עיסוקם. הם היו הולכים ומדברים עם החקלאים ממעמד הפועלים באזור, נפגשו בפאבים השכונתיים ובונים קשרי עסקים."
ככל שהשפעת המפלגה הנאצית התחזקה באזור, כך מצא עצמו זיגפריד מתקשה לבצע את עבודתו, שכן איש לא רצה להיראות עושה עסקים עם יהודי. זיגפריד עזב לישראל בשנת 1936 לבדו כשהוא מבריח עימו כסף, שכן הייתה הגבלה על כמות המזומן שניתן היה להוציא מהמדינה. הוא רכש קרקעות במושב רמות השבים ולאחר מספר חודשים ארזה המשפחה את כל רכושה ועלתה על רכבת לאיטליה, ומשם על אונייה לישראל. לאור המגבלה להוציא כספים מתוך גרמניה ובידיעה מראש על המצב הבעייתי מבחינת אספקה בארץ ישראל, רכשה אם המשפחה, רזי, מצרכים בסיסיים כמו נייר טואלט ואף חוטי תפירה ובדים. השידה שבה חוטי התפירה ביחד עם רהיטים נוספים, נשמרה ועד ליום זה נמצאת ברשות המשפחה עם כל תכולתה המקורית.
לצד הפסטורליה המקסימה של העיירה על גדת הנהר, מסתתר סיפור אפל שהשפיע על היהודים בגרמניה ועל העולם כולו. ביקור במקום שמכיל היסטוריה אישית, מקומית, שהשפיעה על חייך ישירות, מכיל ערך מוסף שאף סיפור לא יספק. משפחות שעזבו את גרמניה לישראל יש לא מעט, ולכל אחת סיפור מרתק משלה. ומה עם רות נבל אתם שואלים? היא התחתנה עם יצחק לוי וביחד גדלו משפחה בישראל, ובזכות אותה החלטה שנעשתה בעבר, זכיתי להכיר את אשתי היום.
