פול מקרטני מציג: גלולת נעורים במשקל נוצה

המותג פול מקרטני הפך כבר מזמן להרבה הרבה יותר מ"מוזיקאי". גם "גיבור תרבות" קטן על מידותיו. "סלב" יהיה פשוט עלבון מר. לא. סר מקרטני מתפקד כבר שנים על תקן הגלולה הפרטית של מיליוני אנשים ברחבי העולם. גלולה שאותה הם בולעים שוב ושוב בתקווה לחיי נצח. בדיוק כמו אלה של החיפושית השובבה. האיש שהיה סמל העלומים כשפרץ לתודעה לפני אלפי שנות אור, ומצליח להוכיח שוב ושוב שיש חיים אחרי 40. וחמישים. ושישים.

תווי שי אחרונים ב-ynet:

• אינדינגב: מה 'תה רוצה להיות כשתהיה גדול?
• לפיל קולינס לא היה סיכוי
• אלביס קוסטלו והרוטס: הניסוי הצליח
  

כל בני הדור שלו הולכים לעולמם אחד אחד. או קמלים אל תוך השיכחה. חצי מהביטלס כבר לא איתנו. ורינגו... טוב, רינגו. רק מקרטני ממשיך הלאה. מדלג מפרויקט לפרויקט, כשהוא חנוט בחליפה טובה ובחיוך הצ'שייר הנצחי. תמיד מחובר. תמיד עובד עם המפיקים החמים של הרגע. אף פעם לא נראה, נשמע או מתנהג "לגילו". ומצד שני - כמעט לעולם גם לא מגזים או מביך במאמץ להישאר צעיר.

ולכן - הציפייה לאלבום חדש שלו היא גדולה ומשמעותית הרבה יותר מהעניין המוזיקלי שסביבה. כי ככל שהוא יאריך ימים וייתפס כרלבנטי, כך גם זמן התפוגה הפוטנציאלי של כולנו יגדל. תראו, בן 70 מגניב! מה שהופך את ההאזנה הראשונה לכל אלבום חדש של מקרטני לחווייה שמבוססת בעיקר על שלילת חרדות. האם הוא עדיין יישמע מעודכן? האם הקול שלו יצלצל פתאום סדוק, כמו של אדם זקן? האם החיבור שלו למפיקים צעירים ואפנתיים יהיה מלאכותי ולכן פתטי, או שהם יחבקו אותו בהערכה ובכבוד? ובעצם, את כולנו - כל מי שעבר את גיל 30 וכבר יצא מהמחזור.

את המבחן הזה, מקרטני עובר כמעט בקלילות ב-New, האלבום החדש שלו. לאורך 12 רצועות הוא נשמע חיוני, אנרגטי, הקול שלו נהדר כתמיד - גם בגבוהים, הצליל נשמע עדכני אבל גם עם קריצות ברורות לעבר המפואר, ובאופן כללי ברור שהאיש עדיין לוגם ממעיין הנעורים. לוגם, אמרתי? הוא משתכשך בתוכו.

נו, אבל איך השירים עצמם, תשאלו. פה זה כבר עניין של פרספקטיבה. למי ולמה משווים. מקרטני הוציא בעשור הקודם שני אלבומים רצופים מדהימים באמת. "Chaos and Creation in The Backyard" ב-2005, שהפיק נייג'ל גודריץ', ואחריו "Memory Almost Full" ב-2007. מאז הוא שיחרר רק את "Kisses on The Bottom" ב-2012, אלבום קאברים לשירים שגדל עליהם בילדותו.

מקבץ השירים של "New" לא עומד בסטנדרטים של שני האלבומים ההם. לא מצאתי פה אף רצועה שיכולה להיכנס בטבעיות למועדון הקלאסיקות המפואר של מקרטני. ויש גם משהו מעט מפוזר בצליל של האלבום, אולי כיוון שמקרטני עבד כאן עם לא פחות מארבעה מפיקים שונים - מארק רונסון, פול אפוורת', אית'ן ג'ונס (קינגס אוף ליאון) וג'יילס מרטין, הבן של ג'ורג' מרטין הדגול. ובכל זאת, זה אלבום שמעניין להקשיב לו, כי הוא גדוש ברעיונות ובצלילים לא שגרתיים, למרות שהוא מורכב משירי פופ סטנדרטיים כמעט לגמרי.

"Queenie Eye" הוא שיר ביטלסי מאוד - מאיזורי הביטלס המאוחרים - עם נגינת הקלידים הנמרצת והאפיינית; "Early Days" האקוסטי והיפה מביא איתו את משבי הכנפיים של "Blackbird"; שיר הנושא, שהוא ביטלסי לחלוטין במקצב ובגישה שלו, הוא כיף טהור (קשה ליפול

בעניין הזה, עם מארק רונסון); "Appreciate" מיטיב להשתמש בלופים ובמשחקים ווקאליים, ששוב מזכירים את הלהקה הגדולה ההיא; "Everybody Out There" האנרגטי ישמח את חובבי ווינגס, וכנ"ל לגבי "I Can Bet". ל-"Looking At Her" יש המלודיה המקרטנית הזו, שתופסת אותך מהשנייה הראשונה; ו-"Turned Out" נשמע כאילו ג'ף לין התגנב לאולפן והכניס את מגע ה-elo האהוב שלו.

הקשבתי שוב לאלבום, אחרי יומיים של הפסקה. ואני רק מתחזק בדעתי. New רחוק מלהיות יצירת מופת. יש בו יותר מדי שירים "חמודים" במשקל נוצה, שגם הסאונד המעודכן שעוטף אותם לא יוכל לשכלל. אבל עדיין, יש בו מספיק רעב, סקרנות מוזיקלית וכמובן כישרון, כדי להפוך אותו להאזנה מומלצת. ולעוד גלולה קטנה, לשימור הנעורים.