מזריק הנפט

בשבועות הראשונים חששה שלא תימצא בה החמלה. קטייה הזקנה, בלי שיניים, מצחקקת, הייתה מתפשטת ורוקדת עירומה, ריר תמידי יוצא מקצות פיה, והיא הייתה מכבה עצמה פנימה, מתפללת, כובשת סלידתה. יום אחד התיישבה בפינת הישיבה, נשענה אחורנית ונתנה לשמורותיה לצנוח מעט. החולים נראו לה דמויות מטושטשות חסרות זהות נעות בחלל. ההילוך שלהם איטי, הידיים מושטות מעט קדימה, שוב ושוב במסדרון, ימינה ושמאלה הולכים לשום מקום, העיניים חלולות, מתארים של כאב שפעם היה והתרוקן לתוך קליפה. לא, רצתה לזעוק, ישרו את הידיים, שיפכו לשד לתוך השמורות המרוקנות, חדלו לצעוד. ואז הגיעה החמלה. היא החלה בתחתית הבטן כמו גוש שגדל וגדל ועולה לחלל הבטן ולבית החזה, ותחת העיניים. היא רצתה לרוץ אליהם, עם הידיים מושטות, לחבק, ועוד לחבק, לחלחל פנימה, מבעד לחרכי החולי, ולהגיש כמו מתנה את כל החום המציף אותה.
כאן היא רצתה להיות. זהו מקומה. אלה חייה.
נינוחות רפויה וחמה פשטה בה, פרשה את רגליה. ואז פקחה עיניה, לאט, משהה, וערן עמד שם, שערו כהה, לבוש בגדי טניס לבנים צורבים את העין על עורו הכהה החלק. חייכה אליו.
הוא היה החולה הכי צעיר במחלקה. תמיד היה לבוש בקפידה. מגונדר. אבל אפילו בהידורו המוקפד הייתה האחרות הזו. לעיתים חשבה שהאחרות היא כמו משב, חומקני, ורצתה לאחוז בה, אלא שהייתה עמוקה וחשוכה ושברירית. צרובה בגורלו. ד"ר מורין אמר שהוא סכיזופרן אפילו שזה עוד לא ניכר. בהתחלה חשבה, איך הוא אומר דבר כזה. איך אפשר לקבור נער, כמעט ילד, בגורל כזה. אחרי כמה זמן חשבה ככה גם היא.
ברפורט הבוקר סיפרו שבערב ערן פרץ למחסן, לקח משם סכין ונעץ לעצמו בבטן אבל מנשה האח תפס אותו והפגיעה שטחית, תפרו לו כמה תפרים, ועכשיו הוא נמצא בחדרי-ההשגחה, קשור, וקיבל כבר מהלילה אינפוזיה של הלידול.
בצהרים הגיע מזריק הנפט. "שמעת? זה ההוא שנתן לאישתו נפט מרוב אהבה". השמועה פרצה מפיחה חיים מפתיעים במחלקה. מזריק-הנפט הגיע להסתכלות והוא נמצא בחדרי-ההשגחה.
בדלת המפרידה בין המחלקה לחדרי-ההשגחה היה חלון ודרכו ניתן היה להבחין בו. למשה-לוי היו פנים לבנות, גוף לא שמן, שער כהה מקורזל, מבט שקט, לבוש פיז'אמה כחולה ארוכה על מידותיו. הוא ניראה כל כך רגיל, חשבה, גועל חלף בה, עורו לבן מידי, מרוכך, מוגלה תחת העור.
בארוחת הצוהריים של הפרסונל שמעה את ד"ר מאן: "מול אחד כזה אנחנו נמדדים. להביט באדם שעושה מעשים כאלה מזווית חומלת, שרואה אותו כקורבן".
זיכרון גופו של האיש העביר בה צמרמורת.
עברו 3 ימים. לפנות ערב ד"ר מאן חייך אליה והיא נעשתה מוארת, מצפה. "הגידי, מוכנה לשבת ליד ערן איזו שעה? יש רק אח אחד והוא חייב להישאר במחלקה, ואני לא יודע ממי לבקש", אמר את זה בקירבה דביקה מעט, פולשנית, והיא חשה מיאוס ובהלה שתפרה פנימה, "אבל רק עד שתגיע דורה". "בטח" מלמלה. ניחש מחשבותיה "אל תדאגי 'ממנו', הוא לא בחדר עם ערן, ויש 3 כפתורי ביטחון בחדרי-ההשגחה". היא עצרה נשימתה, ובמן היזקפות קצת מאולצת ביקשה מהשוטר שיתן לה להיכנס. לא הביטה במשה-לוי היושב על הספסל, מיהרה ונכנסה לחדר שם שכב ערן קשור בשתי ידיו וברגל אחת. היה כיסא לידו והיא התיישבה. היה מכוסה עד מותניו. בגדי הטניס הלבנים היו זרוקים בפינה, מקומטים. קמה, והרימה את הבגדים וקיפלה אותם בזהירות. חולצת הפיז'אמה הייתה פתוחה וגופו היה גלוי. הוא הזיע, עיניו עצומות, פניו מתוחים אחורנית במאמץ, כמנסה לצאת מגבולות עורו, נאק בלי להשמיע קול. הפצע היה מעל הטבור. בולט על עורו החלק. לא היו לו שערות על הגוף. הזמן עבר לאט. גופו נע אנה ואנה, עצמות הלסת מתכווצות, ושוב מתרפות. הוא נילחם עם שדים, לפתע נרעדה, רעש, זה ההוא חשבה, קופצת, ליבה כמו פטיש. אבל משה-לוי לא זז ממקומו. יושב על הספסל, פניו כמו חפונים פנימה. ושוב התיישבה ליד ערן. מוזר, ללא בגדי הטניס, מזיע, חולצתו פתוחה, ניראה היה בריא. פרא. גופו קדום, מהביל, יכל היה להיות כהן בטקס ביער, מוקף בתופי הטם-טם והלפידים. ואז הוסט הסדין שכיסה אותו. נפל. התכופפה להרים, כשהתרוממה ראתה, הוא היה עירום, התיישבה, הוא לא יותר מאשר בן 18 חשבה, והכאב הציף אותה אדום וחם. ילד, ילד, מה חלית, הגוף שלך מפואר כל כך, זה גבר, חשבה, לא מסיטה מבטה, לפותה. בתחתית מוחה משה-לוי, משה-לוי שהזריק נפט מאהבה, מאהבה, ידיו הלבנות מכוסות שערות שחורות, צפופות, עורו של ערן חום חלק, שריריו מפוסלים, גאיות והרים, והלבה הבוערת, במרכז, חשבה, השדים שלו רוקדים, ואז ראתה שעיניו פקוחות, מביטות, גופו שקט, רטוב מזיעה, הסדין ביד שלה, היא תכסה אותו מייד, "אני אוהב אותך" אמר פתאום, המילים שלו זורמות מפיו אל מתחת לעור, נכנסות לתוכה. מה הוא אומר? תמהה. מדוע איננה מכסה אותו? היא לא יכלה, ידיה צונחות, ולא תוכל, הסדין נופל על הרצפה. אור הערב החל קורס לאיטו. השקט רוקם היה קרירות פריכה ודקה לתוך האוויר המצטלל. "בואי אלי". האם דיבר? "אני אוהב אותך". היא ידעה שהגוף שלה החל לרעוד. היא ידעה שהיא רוכ*נת אליו, עיניה עצומות, "בואי אלי", אמר, הגעש שפרץ בין רגליה, בתוך שדיה שנגדשו, יש לי חלב חשבה וצחקקה פתאום, היא קרבה את גופה, ידיו הקשורות לופתות אותה, מעבירה גופה מול ידיו, מול גופו, היא ידעה שהיא עומדת להתפוצץ, ושיורדות לה דמעות, רצתה שיקרע אותה לגזרים, ויאכל לה את הבשר, וינעץ בה את ידיו, ואת גופו, שהיא שייכת לו. היא שמעה רעש. היא ידעה שההוא עומד ומביט בהם, עם לובנו, היא ידעה שהוא עומד עם שערות גופו השחורות הצפופות בפיג'אמה כחולה, עומד ומביט, ניגר, מזריק-הנפט. היא חשה התרגשות מוזרה, שיניה בוהקות בחשכה, אור הלפידים מרצד על הקירות, שיביט, שיראה, שמעה עצמה צוחקת בתוך היער, חופשייה, גופו הקשור של ערן פולש אליה, גודש אותה בדבש והיא מתפרקת לתוכו, לתוך נקבוביותיו, פרור אחר פרור, מניין הוא יודע את כל זה, היא עומדת למות, היא עומדת לחיות, "אני אוהבת אותך", היא ליקקה את גופו, גומעת, מנסרת שיניה על גופו המתכווץ המיזדקר, את תוך אוזנו, גופו מזיע, שיניו ננעצו בשדיה, משה-לוי עומד בחשכה ומביט בהם, משה-לוי שעורו המרוכך, לבן, וצמיגי, משה-לוי שהזריק נפט מתוך אהבה. ואז חשה את הנפט בחלל הפה, ואת בשר גופו המרוכך בתוכה, וקפצה, הביטה מבוהלת. איש לא עמד ליד הדלת. עיניו של ערן שוב עצומות, נער חולה קשור שחולצתו פרומה, כיסתה אותו.
למחרת הודיעה שהיא חולה. תוך שבוע ניגמר פרק הזמן שלה במחלקה.
כשיצאה מהמחלקה, ואחר כך מחצר בית החולים, החלה לרוץ, מהר יותר.
אחרי יומיים טסה.
בפאריס בכיכר ואן-דאם, היא הביטה בגבר צעיר ושחום שאכל אש. 10 מעלות מתחת לאפס. הוא הזיע. עיניו טפחו ממאמץ. הלובן של האישון נעשה כחול צהוב. סמיך. עבה. בולט. נימים דקים של דם שחור. פיו סגול. כתם צוף. גופו חלק, ללא שער. הוא מוכר לה. זה ערן, חשבה בבהלה. הזיכרון בקע כמו כאב. הצלקת שמעל הטבור. רצתה לעצום עיניה ולקבור פניה על התפרים. על העור המזיע. ריקמה של פיות פעורים. פרחים פתוחים לגשם. מתיקות נוראה תחת העור, ירכיה לוהטים, אלוהים, ערן, היא תרוץ אליו, אבל אז בבת-אחת ראתה את השוני. ידעה. ניסתה להירגע. לאורך הים, הגלים התנפצו אל הסלעים. גושי יופי, גושי מוות. המים כחולים שחורים. בקצף, צוף חום, סמיך, פה פעור. הים. ערן. הים לוחש, ערן. ערן שגופו כמו ים. סמיך. רטוב. גברי. הייתכן נער שדומה לכל כך הרבה גברים, ולים, רצתה לנוס. לאן?
לפתע שנאה את החופשה. הכל הטיל בה שיממון ודכדוך. היא חזרה.
במשיבון ד"ר מאן, מזמין אותה לעבוד איתם גם בשנה הבאה. זה מה שרצתה. לכך התפללה. במקום שמחה חשה עוינות. ואז זה קרה. אשמה זוחלת, לופתת, פשטה בתוך גופה, הדם אוזל, קרום עורה צורב, אלוהים שבשמיים מה עשיתי. הידיעה הכתה אותה בכל מקום. האם הוא יזכור? לא, היא תכחיש, יאמרו שאלו הזיות, אין לה מה לדאוג. אבל ההוא, השני, עם עורו הרופס, ומבטו השחון, הרכון, מזריק הנפט שהזריק לאישתו נפט מתוך אהבה כדי שהיא תהיה תלויה בו, הוא שיהרוס אותה, אבל הוא לא ראה, הוא ראה, הוא ראה, ואז צנחה. חשה מיאוס מעצמה, גופה מתרפה, הכל אבוד, חשבה, גופו הבוער של ערן, עוזב אותה, נמוג, הפנסים שתחת העור נכבים, התיישבה, כבדה, מובסת. עשיתי פשע, אמרה בתוכה. כמו מנסה לתת למילים ממשות. היא חרגה, היא פשעה. איכשהו המילים נשארו רחוקות. תפלות. עד הרגע האחרון חשבה שלא תלך. בסוף קמה. רק אסע לשם ולא אכנס, חשבה לעצמה. ונסעה לשם. נכנסה. שרה צבעה את השער חשבה, וחייכה אליה. דלת חדר-ההשגחה הייתה פתוחה, השוטר נעלם. הפנתה מבט שואל. "הרג עצמו הנבלה" אמרה שרה, "ברוך שפטרנו". אושר דחוס, בקע בה, הוא מת, מזריק הנפט מת. במסדרון הייתה מראה, התקרבה, הביטה, מנסה לזהות את עצמה, כן זה המתאר, כך היא נראתה תמיד, אבל משהו, משב, משהו חדש, חומקני, עמוק וחשוך ושברירי נמזג לפניה. זו הבגרות חשבה.
ערן הביט בה, ילד שחום, לבוש בגדי טניס לבנים, חייך אליה. "את חדשה? אני ערן, נעים מאוד", ידו יבשה, קטנה, ציפורניו אכולות, זרועותיו מעט נטויות קדימה, "שלום לבינתיים, יש לי דברים לסדר", אמר, הלך, ימינה ושמאלה, ימינה ושמאלה במסדרון. הביטה בו, משהה מבטה, הוא הולך לשום מקום, חשבה, לשום מקום, ולרגע רצתה לנוס, דמה אוזל, גופה נימלא בדם, החיים נראו לה כמו אינסוף שמשתרע ומשתרע מכל צד, דחוס, בלתי חדיר. ורחוק רחוק ישנו פנס, האם הוא חיים? האם הוא מוות? האם הוא מצפון?
כשנכנסה לשיחת הבוקר והאחות החדשה העבירה לה כוס קפה, חשבה, זה מה שרציתי, וחייכה. מבטו של ד"ר מאן עליה, מבחין בה, מעריך, הוא עומד לומר להם, לספר להם, חייכה במבוכה. מתרווחת. צעירה.
גופו הלח, החם, עדיין פועם בה, כמו אמת שנגעה בה לרגע, וחלפה לעולם.