שיעורים מהחיים: יומן מסע שטח

הבוקר אנחנו יוצאות לטרק. ההליכה מאפשרת לנו להקדיש זמן לדברים החשובים, שזה בעיקר לפטפט ולדבר. קצב ההליכה משתנה, הצירופים משתנים, הכל זורם לפי כוון השיחה והרוח, ומאפשר לנו לגלות דברים חדשים שלא ידענו אחת על השניה. חנה מספרת על הבן שחי בארה"ב. שוש על ילדותה. ענבל על העבודה. כל שתי דקות אנחנו נעצרות להתפעל מסלע מעניין או מהנוף המרהיב שנשקף מהפינה הספציפית הזאת של האגם וכל עצירה היא סיבה למסיבה, כלומר, לעוד תצלום קבוצתי. רק שכל הרוגע הזה לא מעיד בכלל על מה שמצפה לנו בהמשך.

רוצה לצאת לחוויה של פעם בחיים? הירשמי למאגמה צ'אלנג'

נוף עוצר נשימה(צילום: מיכל לב)

להתגבר על הפחד בפעם הראשונה

לקראת צהריים אנחנו מגיעות למגדל גבוה וצר שמראשו כבל הצולל למרחק של כ-300 מטרים מעבר לאגם. "אומגה!", קוראות חלק. "אומגה?" שואלות האחרות.

אנחנו ניגשות לקבל את כל הציוד הדרוש, חובשות קסדה, נרתמות לכבל בטחון ומתחילות לצעוד לכוון המגדל, רק שככל שאנחנו מתקרבות, אנחנו נעשות יותר ויותר מודאגות: מקרוב זה נראה הרבה יותר גבוה והרבה יותר מפחיד.

לגלות את האומץ שבתוכך(צילום: איה בן עזרי)

"תנו לי לעלות ראשונה", מבקשת הגר - היא מפחדת שאם לא תעשה את זה מיד, היא תאבד את האומץ שלה. הגר מטפסת במעלה הסולם על רקע קריאות העידוד שלנו וברגע שהיא מגיעה לפסגת המגדל, היא לא מהססת ויוצאת לדרך.

במרחק, מתוך הערפל, אנחנו יכולות לראות ולשמוע את הבנות שממתינות לה למטה מעודדות אותה בצעקות ובמחיאות כפיים. היא עשתה את זה. קלי קלות.

רק מאוחר יותר למדנו מהגר עד כמה הצעד הזה היה משמעותי בשבילה והבנו שזאת

הפעם הראשונה בחייה שבה הצליחה להתגבר על הפחד המשתק מגבהים. אנחנו, שראינו אותה קופצת ממגדל, ללא היסוס, בלי להזיז שריר בפנים, יודעות להעריך את ההישג.

מגיע התור שלי. הי, גם אני נורא קשוחה, מה זה אומגה בשבילי? אבל כן, המגדל הזה באמת קצת גבוה, הקרשים האלו יכולים להחזיק אותי? הסולם הזה קצת צר ורעוע ובפעם הקודמת שעשיתי אומגה, משום מה זה היה פחות מפחיד, לא? אני עולה ברגליים רועדות.

למעלה על משטח בגודל של מטר על מטר, ממתין לי ג'וליו, איש הסנפלינג שלנו: "ברוכה הבאה לטיסה שלנו", הוא מברך אותי. מחבר את הגלגלת אל הכבל וכשהוא מסיים הוא מחייך: "בזמנך החופשי".

באשר אבדנו, אבדנו. אני צועדת קדימה אל האוויר ומיד נישאת הלאה לקול צעקות העידוד של הבנות.

איזה כיף. באמת. פשוט כיף. הרגשת הריחוף משתלבת באוויר ששורק באוזניים, הכבל המזמזם - 300 מטרים, כמה דפיקות לב ומעט מדי זמן אחרי הזינוק אני מגיעה לקצה ומיד נופלת לזרועותיהן של חברותי הממתינות לי למטה. דקה אחר כך גם אני מקבלת את הבאות אחרי בזרועות פתוחות. לא מרגישות את הקור, לא מרגישות את הפחד - רק האדרנלין נשאר גבוה.

אז מה אם אני שרה לעצמי?

יום ראשון מתחיל גם הוא בטרק קטן לאורך נחל בשם פדרה דה פרידה, אנחנו ממשיכות בנסיעה אל נהר מונדגו ושם כבר מחכה לנו "ההפתעה היומית": מסע בקיאקים.

'אהה', אני חושבת לעצמי, 'בגלל זה ביקשו שניקח איתנו בגד ים'. קבוצת אנשים עומדת על החוף ומחכה. לידם ערימה של חליפות וחגורות הצלה ועל הגדה שורת הקיאקים. הגבר שנראה כמו המפקד וגם קצת כמו רוברט דה נירו, מחכה כמה דקות לשקט, אבל לבסוף הוא נשבר ונותן שאגה בעברית:

"יו, בנות!"

אנחנו משתתקות לשנייה ומיד פורצות בצחוק. הוא מתנפח מגאווה - ומציג את עצמו: רוי.

"אתה יודע עברית?"

"לאאא... רק כמה מילים", הוא אומר בהצטנעות.

רוי מסביר לנו על הקיאקים ועל הנהר, מלמד אותנו להשתמש במשוטים וצי הקיאקים יוצא לדרך, כמיטב מסורת הימאות הפורטוגלית מגלת הארצות: זוג בנות בכל קיאק מפליגות - נסחפות עם הזרם, עולות או יורדות על המים ועוקבות אחרי עיקולי הנהר. מדי פעם צועק רוי: "ימינה!" או "שמאלה!" בעברית כמובן, ובו בזמן מצביע על אנפה אפורה שמתעופפת מעלינו והופכת במהירות לנקודה רחוקה, מעבר לנהר.

בין שמיים למים(צילום: איה בן עזרי)

מאחורינו התחילה מלחמת השפרצות והאוויר מהדהד מצווחות של צחוק. מדי פעם מתהפך איזה קיאק, ורוי מזנק כדי להשליט סדר. איזה כיף לתת למים לשאת אותנו. כל כך כיף שאנחנו פוצחות במחרוזת שירים, בקולי קולות. אוקי, בעצם זאת אני ששרה בקולי קולות. אבל מה זה משנה?

בנקודת הסיום של השייט ממתין לנו סחלב חם, טעים וריחני, וגם רוי והצוות שלו מרוצים. הם מאד אוהבים לעבוד עם מאגמה ומאד אוהבים סחלב.

דברים שלמדתי במסע

לפני שיצאתי למסע, מה שבאמת הדליק אותי היתה נהיגת השטח. אני חולת הגה. זה ממש לא אומר שאני נוהגת טוב. אני פשוט מאד אוהבת לנהוג. בכל פעם ששמעתי תיאור של נשים שהיו במאגמה שמתי לב לכך שהן מדברות על התרגשות והתעלות ואני רק מפנטזת על הג'יפים.

בדרך למעלה(צילום: מיכל לב)

ביום החמישי למסע, כשאני שואלת את עצמי: "אז מה למדת?", אני משיבה: למדתי להבעיר תנור עצים, למדתי לנהוג בשטח, למדתי שרוב הנשים פשוט מקסימות, טובות, מפרגנות ומעניקות. למדתי שיש רגעים שבהם המילים "לחבק", "להכיל" ו"להעצים" שבדרך כלל אני מסתכלת עליהם במבט עקום וקצת בחשדנות יכולות להתמלא בערך ולהרגיש נכונות ואמיתיות. למדתי ש"כח נשי" הוא באמת כח מיטיב ומחזק.

ללמוד להכיל את הכל(צילום: מיכל לב)

הערב, אחרי יום נוסף של פעילות אתגרית מהנה ואינטנסיבית, אנחנו זוכות לפינוק: צוות 3 הכין לנו חווייה מיוחדת במינה: "ספא מאגמה". אנחנו מתחלקות לזוגות וכל אחת מעניקה מסג' לבת הזוג שלה. ענבל ואני מחליטות לעשות מסג' כפות ידיים. אנחנו מעסות אחת את כפות ידיה של השנייה בתורות וכמובן שגם מפטפטות לנו בחדווה תוך כדי.

בנות הצוות המארגן לבושות בלבן, מרחפות בינינו ומציעות עוד קצת שמן עיסוי, או מסכת פנים. באוויר נישאים ריחות של ציפורן ומנטה ורצועת החוף הצרה מוארת באור של נרות ריחניים.

חברות אמיצה(צילום: מיכל לב)

אחרי המסג' הן מבקשות מאתנו לשכב במעגל ולעצום עיניים. אחת מבנות הצוות מקריאה לנו ברכה מרגשת. האווירה כל כך טעונה ברגש, עד שדמעות עולות בעיניים. גם שלנו וגם שלה. אנחנו שוכבות עוד כמה דקות בשקט, בעיניים עצומות ואז, אנחנו פוקחות עיניים ולאט לאט מתיישבות. המארגנות עוברות בינינו ומחלקות לנו מתנה: צדף קטן קשור בשרוך. אני מודה על הצדף בחיבוק אמיץ, מהלב. כשאחזור לשגרה שלי, אני מתכננת לתלות אותו על לוח השעם במשרד. זה יזכיר לי שהחיים הם בית ספר, ובמאגמה קיבלתי את אחד השיעורים החשובים.

רוצה להתרגש? הירשמי למאגמה צ'אלנג'