משווה אותך ועושה לך רייזר
דו-קרב פולאריס? אלי פנגס לא היה צריך יותר מידע מזה בשביל להגיד כן, אבל כדי שיהיה מעניין סידרו לו את ה-RZR900-XP החדש. וכדי שיהיה מפחיד סידרו מולו נהג מרוצים ששמו תום, ושזה הדבר היחיד שתמים בו
כל הלילה ספרתי אר-זד-ארים קופצים מעל גדר. עוד אחד ועוד אחד. נוחתים על האף, על הצד, על הגלגלים האחוריים, ממשיכים לנסוע כאילו כלום בתוך ענן של אבק. לך תירדם ככה - זה לא כמו לספור כבשים - אבל לא הייתה ברירה. הבוקר שחיכה בקצה הלילה הזה שילב את כל מה שיכול להדיר שינה מעיני: התרגשות, תחרות, גז ופוטנציאל נזק.
ההצעה הייתה פשוטה: קח RZR900-XP, תתייצב במסלול בניצני עוז וצא ראש בראש על זמנים מול הנהג המוביל של קבוצת המרוצים הרשמית של פולאריס. מתוך כל המידע שגלום במשפט הזה - עם כל ה"קח", "מסלול" ו"ראש בראש" - מה שגרם לי לפתוח פה גדול ולבלוע את הפיתיון בעיניים עצומות היה דווקא הצירוף 900XP.
כאן כבר אין מנוס מלהתוודות שאני חתיכת פראייר של רייזרים. ה-RZR של פולאריס מעורר אצלי סוג ועוצמה של תחושות שבתור אופנוען - בעיקר אחד שמעוניין להמשיך לחיות - הייתי צריך ללמד את עצמי לדכא. יש משהו במכונה הזאת שמעורר בך את הקופים הכי ראשוניים ופראיים, שילוב משובח בין כלי עם גז מטריף לכלוב התהפכות מגונן. קומבינציה משחררת עכבות.
אם אתם לא מכירים את היצור, אז ראשית דבר תנחומי. אחר כך אפשר לספר לכם שמדובר בסוכרייה על גלגלים: מיני-באגי עם גיר רציף, הנעה כפולה ומתלים נפרדים. הסיבה שאין כאן יותר מספרים היא שהם לא הסיפור: הרייזר הוא מקרה קלאסי של שלם שעולה בקלות על סכום חלקיו, וגם קופץ לאוויר בסוף הטיפוס. מקור התכונה הזאת הוא באיזון המכלולים לכדי צביר תחושות מחמיא ומעודד גז משולח רסן.
עכשיו בואו ניגש לנעלם הזה של התמודדות מול נהג מרוצים רשמי. תום בריל קוראים לו. בהנחה שיש לנו קצת כבוד לכל ספורט באשר הוא, התמודדות כזאת אולי נראית מהצד כמו לקפוץ למים מהר מדי כדי לגלות מה אתה שווה. יש בזה משהו, אני האחרון שיכחיש, אבל מה שקרה בפועל זה שנדחפתי למים רק כדי לגלות כמה הם עמוקים. ותום בריל הוא מים עמוקים. שקטים ועמוקים.
הבחור הזה (27) נולד לתוך ספורט מוטורי, זחל כתינוק על אספלט מרוצים אירופי, אכל שמן ושתה דלק. גז בלי הפסקה. גם בצבא, כמדריך נהיגה. אולי כדאי להתעכב פעם אחת על מה המשמעות של חיים שלמים כאלה בכל מה שקשור לביצועים ברגע נתון, אז כדי להבין את זה, קחו אנלוגיה קצרה: בהדרכות אופנועים אחת השאלות הכי נפוצות של אנשים עם קוף שמח ומשוחרר היא איך עושים ווילי. המשפט הראשון בתשובה תמיד יהיה "הופכים את האופנוע אחורה, אבל משתדלים לעצור באמצע הדרך".
מי ששורד את המסר הזה מיד שואל איך. כאן התשובה מתארכת, אבל עיקרה הוא ש-99% מהזבלונים שדופקים ווילי מכאן ועד מחר עושים את זה מגיל חמש על אופניים. מכאן שדפקט בן 25 בווילי הוא דפקט בעל ניסיון של 15-20 שנה בנסיעה על גלגל אחד. זה פעמיים דוקטורט. ואם כך, אז בכל מה שקשור ללנהוג מהר, בריל הצעיר כבר קרוב לפרופסורה. ואני? לפי האנלוגיה הזאת, אני רק התחלתי להתכונן לבגרויות. הווה אומר שהשאלה היא לא אם תום יפרק לי את הצורה מול השעון, אלא לכמה פירורים הוא יפרק אותי. ואולי יותר מעניין, איך הוא מפרק.
למה עפר כשאפשר אוויר
אני פוגש את תום בכניסה למסלול העפר בפאתי מושב ניצני עוז. מאחוריו כבר חונים שני XP עם הפנים ליציאה מסככה ממותגת. הוא נוהג באדום, אני אמור לנהוג בלבן, וכבר במבט ראשון ברור שהכלים די שונים. הלבן הוא כלי סטוק. הכל מקורי, כמו שתקבלו אם תשימו עליו 133 אלף שקל במזומן בסוכנות. האדום הוא מכונת מרוצים: כלי שעומד בכל תקנות החוק החדש, לוחית רישוי כסופה, כלוב התהפכות מחוזק, פילטר מוגבה, אגזוז פתוח, אופטימייזר במחשב ניהול המנוע, בולמי זעזועים משודרגים, המרכב גוהר נמוך על המתלים. זה כלי למהירות גבוהה.
המסלול דווקא לא מהיר. 800 מטר של הקפה טכנית, חמש פניות ימינה ושתיים שמאלה, על אדמת שרון קשה ומפוררת מקיץ ארוך ומפיצוצי גז של מכוניות ראלי. מה שכן, מדובר במסלול אימונים חוקי ומאושר, וזה אומר שמותר לפרק גז ושאפשר למדוד על השעון.
לפני שכל זה מתחיל אני מבקש מתום שייקח אותי לסיבוב היכרות עם המסלול על הכלי הלבן. הוא נוהג לאט בהתחלה, מסביר לגשת אל הפניות רחב, לחתוך פנימה ולפתוח שוב רחב ביציאה. "תחזור לגז רק כשאתה בטוח שאתה לא עוזב אותו עד הבלימה לפנייה הבאה", הוא מנדב.
"תגיד", אני קוטע את רצף הדיבור שלו, "כל הקוליסים האלה והשוליים המוגבהים של המסלול, איך אתה נוהג את זה? מתחשב בקרקע או הולך על קו מרוצים ואפקסים?". הוא עונה מהר וקצר: "רק אפקסים". הווה אומר שהמכונה תאכל את הכל, ומה שהיא לא אוכלת תום כבר יסדר.
אחרי כמה הקפות אנחנו מתחלפים ואני סופסוף מקבל את ההגה של 900XP לידיים. רייזריותו של הרייזר נותרה ונוכחת: הכל מוכר מאוד, רק התגבור החשמלי של ההגה מרגיש קצת מוזר. הוא קל מדי בהשוואה לזיכרונות שלי מה-800, ויש תחושה של קטע מת גדול יותר במרכז. זה הופך את ה-900 לטיפה פחות אינטואיטיבי, אבל לא ברמה שאי אפשר להתרגל אליה די מהר (תום, אגב, בחר שלא להתרגל, ומערכת התגבור החשמלי מנותקת ב-900 שלו).
כשהקצב מתחיל לעלות מורגשת גם העלייה המשמעותית בהספק - 88 כ"ס לעומת 55 ב-800 - אבל תוך זמן קצר קוטע תום את החגיגה המתהווה. "יש לנו פנצ'ר", הוא קובע ממושב הנוסע. אני מסתכל עליו קצת מוזר, והוא מוסיף "אחורי שמאלי".
אנחנו יורדים מהמסלול ואני תופס את אבא בריל, איציק, לשיחה קצרה. הוא מספר על ילד מרוצים שנוהג מגיל שש ומתחרה בראלי מגיל 14, ואם תוריד לו בסתר שני PSI מלחץ האוויר בצמיגים, אחרי הקפה אחת הוא יעצור את האימון ויגיד שלחץ האוויר לא תקין. זה חלק מהפרופסורה. זה המים העמוקים.
עד שה-XP הלבן יחזור מתיקון התקר אני מבקש מתום שייקח אותי לסיבוב על האדום שלו. אני בולע קצת רוק, מותח עוד את רצועות הכתפיים של רתמת הבטיחות, דוחף את הידיים מתחת לירכיים שלא יעופו החוצה במקרה שנתגלגל ומחווה עם הראש שתי תנועות קצרות שמשמעותן "סע סע". ואז ה-XP האדום מתחיל לעוף. מילולית.
תום דופק גז במצב ארבע על ארבע עם דיפרנציאלים נעולים, וזה כאילו שהרייזר נכנס לרחף. לציפה. בתוך הציפה הזאת הוא מוציא את הזנב על הבלמים, על הגז, מכוון את האף להמשך הדרך, מנצל כל סנטימטר מרוחב המסלול. מייצר דרייבים רצופים והחלטיים, שאגות מתמשכות של אגזוז פתוח שמתחלפות רק בחפירת הצמיגים לתוך האדמה בבלימות. הכלי שלו הרבה יותר דבוק לקרקע מ-XP סטוק, תוצאה של שעות וימים ושבועות של התעסקות בלתי פוסקת עם גיאומטריית המתלים וכיווני הבולמים.
מהירויות הכניסה של תום לימנית המהירה שליד הסככות מצליחות לדרוך לי את מערכות ההישרדות. אני מורגל בישיבה ליד מטורפים עם קבלות מאחורי ההגה, אבל המטורף הזה הוא לא מטורף: יש סדר בנהיגה שלו. הוא מדויק, מושחז. נהג שמביא פודיום - וברוב הפעמים ניצחון - בכל פעם שהוא מתמודד באירוע ראלי או ראלי ספרינט. זמן ההקפה שלו במסלול ניצני עוז הוא קצת יותר מ-40 שניות. כמו שהדברים נראים כרגע, אני אגיד תודה וארגיש אחלה גבר אם אצליח לרדת מ-50.
כן, אני רוצה להפוך את זה למעניין
לפני פרק מדידות הזמנים אני מבקש התייחדות עם ה-XP הלבן. כמה הקפות רגועות שבהן אני לומד מה אפשר להשיג בזמן הקצוב. מנסה להבין מה רוצה ה-XP, כמה ומתי ואיפה. מנסה להקליט איך הוא מגיב לשינויים באופי הקרקע תחת עומס. מנסה לפתור את המסלול.
התוואי צר בניצני עוז. שני רייזרים לרוחב. כשאתה יוצא מפנייה עם זנב על הצד, אתה צריך לדעת בדיוק עד לאן אתה נסחף. פערי המהירות בין הישורות הקצרות לפניות הפרסה ההדוקות הם גדולים, ושם המשחק הוא דיוק וחלקות. מסלולים בגודל כזה חושפים מיד כל חיסרון באשר הוא, בין אם פשלה בנהיגה או קושי של הרכב עצמו להתמודד עם עומסים. נכנסת מוקדם מדי? יצאת רחב עם תת היגוי. בלמת חזק ומאוחר מדי? פיספסת את האפקס. נסוגת מהגז בזיגזג? תגיד ביי-ביי לחצי שנייה. אין הנחות. הסוד הוא להתמודד עם אתגרי המסלול והמכונה עכשיו, באימון. ברגע שהשניות רצות, אי אפשר להחזיר אותן לאחור.
בתום הסטוץ הקצר הזה עם ה-XP הלבן, תום מניע את האדום ומתייצב על קו הזינוק. רגע האמת. ההזנקה מתבצעת באמצעות אבן: מנהל מותג פולאריס מחזיק אותה גבוה באוויר ומשחרר. ברגע שהיא פוגעת בקרקע, תום עף קדימה ונעלם באבק. רק את שאגות המנוע שומעים. מדובר בשלוש הקפות רצופות ומדודות, כל אחד בנפרד. אני מודד לו בצד, בלי שאף אחד רואה, ומקבל תוצאות עקביות באופן מפחיד.
הבנאדם מכסה 800 מטר פעם אחר פעם, והפערים בזמנים עומדים על עשירית שנייה להקפה לכאן או לכאן. בפנייה האחרונה של ההקפה האחרונה, בערך 60 קמ"ש בשיא הרדיוס, ה-XP מתרומם על שני הגלגלים השמאליים לזווית של 45 מעלות. לשבריר שנייה אנחנו רואים רק את הגחון של הכלי האדום, אבל מאחוריו עושה תום קסמים על ההגה ומניח את הרייזר בחזרה על הגלגלים. הנשימה עולה לי לגרון. הזמן הכי מהיר שלו: 41.4 שניות. בשלב זה אני חושב לעצמי מתחת לשפם שאולי לרדת מ-50 שניות זה קפיצה מעל הפופיק.
כדי לאזן קצת את הכוחות אני דורש שתום ימדוד זמנים על הכלי הלבן, זה של פשוטי העם. הוא מחייך את החיוך השקט שלו ועובר ל-XP השני. אחרי הקפה אחת בלבד המניאק עוצר את השעון על 42.0 שניות. בקושי שש עשיריות איטי מכלי המרוצים שלו, תוצאה שאפשר ללמוד ממנה כמה דברים. הראשון: כלי המרוצים של תום לא נמצא במגרש הביתי שלו. איפה שהוא אמור להתחיל, המסלול בניצני עוז נגמר.
השני: תום הוא מהנהגים שמסוגלים לקחת כל כלי לידיים, ובהתראה של חצי דקה להוציא ממנו תוצאת קצה. השלישי, ואולי הכי מגניב: ה-900XP - איך שהוא, מקורי מהניילונים - זה כלי ספורטיבי אמיתי. שימו עליו את חבילת הספורט המוטורי, קרי התוספות והשינויים הנדרשים בחוק כדי לקבל לוחית רישוי אפורה למרוצים, וצאו להילחם על מיקום בראלי. הוא מוכן לזה מרגע שירד מפס הייצור.
לקראת הזינוק שלי אני מתערב עם רותם, האיש של פולאריס: אם אני מגיע בטווח שתי שניות מהזמן של תום, הוא מסדר לי להשתתף כנהג מן המניין על ה-RZR1000-XP החדש - כלי שאמור לעלות ארצה במהלך השנה הקרובה - במרוץ של ליגת הראלי רייד. הוא מחייך ומסכים.
האבן נופלת מהיד של רותם ואני דופק את דוושת הגז עד רצפת המתכת. המנוע עולה לטורים, הידיים מתקנות קצר על ההגה בתדר מהיר, והנה הפנייה הראשונה. "כנס לאט, צא מהר", אני ממלמל לעצמי את המנטרה ומקבל אחלה דרייב החוצה, שומע את כל ארבעת הגלגלים מפרפרים את עצמם לדעת. חזק הצעצוע הזה.
במהלך ההקפות אני כמעט שוכח מהשעון ומתמכר שוב לרייזר. אחרי שאתה לומד להכיר אותו קצת, ממש אפשר להרגיש בכל הגוף איך שהגלגלים מסתובבים, מה המרחק של כל אחד מהם ממני, מה הגובה שלו פחות או יותר, מתי הם מתנתקים מהקרקע או עומדים להתנתק, כמה מהר הם מפרפרים ביחס לקצב ההתקדמות קדימה, מי מהם מסתובב מהר יותר בכל רגע, איך נשמע ומרגיש עומס בכל פינה של הרכב. וזה עוד רובד בעניין, בידע, בריגוש, בהערכה למכונה הזאת שעוטפת אותך צפוף ולוקחת אותך בתוך הבטן שלה לסיבוב בלונה-פארק של עולם הגז והאבק.
אני עוצר רק כששלושה אנשים מנופפים לי בידיים. הזמן? 43.6 שניות. שנייה ושש עשיריות איטי יותר מתום בריל. רותם, תכין את ה-1000.
לפנייה לכתב/ת 
