דמי בת דודתי זועקים: אל תשחררו רוצחים
שחרור האסירים מבטא חולשה מכאיבה. עם שנדרש לשלם מחיר כה כבד כדי שהצד השני יאות לשבת עמו לשולחן המשא ומתן, אינו עם חזק
מחר בשעות הלילה, כשירח יעלה מעל מנזר כרמיזן, יעשה עיסא עבד רבו את דרכו למתחם המוקטעה. הוא יגיע לקבר ערפאת, יניח זר פרחים על קברו, ומשם ימשיך בצהלות שמחה אל חיק משפחתו האוהבת, המצפה לשובו שנים ארוכות. את חומות הכלא הישראלי ישאיר הרוצח השפל הרחק מאחור, ויתקבל בקרב בני עמו כגיבור התהילה. דמה של רוי (רויטל סרי) לא יזעק אליו מן האדמה, פניו לא יהיו לשלום.
תשע שנים אחרי שנרצחה בת דודתי האהובה על ידי אותו רוצח שפל, חתמה ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ז"ל על הסכמי אוסלו. הימים היו ימי מזרח תיכון חדש. תקווה פיעמה בלבנו.
השנים חלפו, תקוות אוסלו נגוזה וכמוה חלום השלום שאופסן לזמן ממושך, אולי ארוך מדי, עד שכמעט שכחנו שאפשר ומותר לחלום. עתה הוא שב והוצא מארגז החלומות שלנו. שוב מדברים במונחים של משא ומתן, שוב מדברים על תקווה, ואולי על כך שישוב הברק לעיניים. כל זה היה יכול להיות מרגש ונוגע ללב אלמלא שכחנו בדרך, שכדי לשבת אל שולחן המשא ומתן למודי קרבות וסבל, עלינו לשבת בגב זקוף ולהסתכל לאנשים היושבים מולנו בגובה העיניים. הלא כבר היה מי שהמציא את הסיסמה "עם חזק עושה שלום".
ואני שואלת, האמנם? האמנם עם חזק? עם שנדרש לשלם מחיר כה כבד כדי שהצד השני יאות לשבת עמו לשולחן המשא ומתן, אינו עם חזק. למען שלום אמת נדרשים שני הצדדים להתגייס לצבא השלום. כדי להגיע להשגים משותפים צריכים גם אנחנו וגם הם להפשיל שרוולים ולחתור יחד לעבר הסכם אמיתי, שיפיח חיים ושמחה באזור למוד הקרבות הזה. איך נוכל לעשות זאת כשבצד אחד נשמעים קולות בכי ואילו בצד אחר קולות שמחה? כך לא יוצאים יחדיו לדרך חיים חדשה. כך לא עושים שלום.
רוי נרצחה ב-22 באוקטובר 1984, בת 22 במותה. צעירה שכל החיים לפניה, בת בכורה להוריה, צעירה, יפה, מלאת תקוות ושמחת חיים. ביום שבו רצח עיסא עבד רבו אותה ואת חברה רון לוי ז"ל, טיילו השניים במנזר כרמיזן. טיול האוהבים התמים הסתיים ברצח אכזרי.
מאז חלפו 29 שנים. הזמן שחלף לא מקהה את הכאב. הימים שעברו לא הקלו ולו במעט על עצמת הגעגוע. הוריך, רוי, התבגרו. בשיער אמך זרקה שיבה ואביך זקן. אחיותיך הקימו בתים וילדו ילדים אך מחלון המטבח בבית אחותך נשקף כמו מתוך מסגרת של תמונה מנזר כרמיזן, מנציח מדי יום את הזיכרון שגם כך צורב את הלב ואינו מרפה.
חלפו השנים ובכל מהלך של חילופי שבויים נשכנו שפתיים. קיווינו שהרוצח השפל לא ישוחרר. אך היום, 29 שנים אחרי, לא אשת בשורה אנוכי. הרוצח השפל הולך הביתה, ואת, רוי שלנו, תישארי לעד בבית הקברות בגבעת שאול. אילו רק היה זה שווה את המחיר.
שרון רופא אופיר היא בת דודתה של רויטל סרי ז"ל, כתבת עיתון לאשה, מרצה לתקשורת ועיתונאית
לפנייה לכתב/ת 
