הפנים האמיתיות / על הפרישה של אייברסון
יותר מהכישרון האדיר וההישגים על הפרקט, כוכב ה-NBA שהודיע הלילה על סיום דרכו היה קודם כל סמל תרבות. מהפכן חברתי ב-183 ס"מ מלאים בקעקועים וראסטות דבוקות לקרקפת. שרון דוידוביץ' על מי שהיה הפנים של אמריקה השחורה בתחילת שנות ה-2000
"היו לי קלטות של אלן אייברסון בבית. הוא אולי היה 1.80 מ', בקושי, אבל הוא שיחק כאילו הוא 2.06 מ'. אי אפשר אף פעם היה לפקפק בלב שלו. הוא היה השחקן השני שהכי אהבתי בצעירותי, אחרי מייקל ג'ורדן".
אמנם את הדברים הללו אמר הכדורסל הטוב בעולם כיום, לברון ג'יימס, אבל הם מייצגים כל כמעט כל שחקן שמסתובב עכשיו איפה שהוא עם כדור והוא בגיל שבין 20 ל-35. הם גם מייצגים כמעט כל אוהד NBA שהיה בהכרה לפחות מאמצע שנות ה-90. כיום אלה נשמעים דברים הגיוניים, בראייה לאחור – זה כמעט בלתי נתפס.
הרגע בו השאיר את מייקל ג'ורדן מאחור
איך קרה שאל תוך החור השחור והעצום שהשאיר אחריו מייקל ג'ורדן עם הפרישה האחרונה משיקגו בולס ב-1998, פרישה שרבים חשבו תמוטט את הליגה, נכנס דווקא בחור קטן קומה (1.83 מ'), אגואיסט, עם גישה של "מניאק".
איך קרה שהשחקן המלהיב והמדובר ביותר לאחר רדת "אלוהים" מהפרקט, לא היה שאקיל אוניל, קובי בראיינט או אלילי שנות ה-90, אלא דווקא סופרסטאר קופצני בקבוצה בינונית להחריד. שחקן שהכינוי שלו הוא "התשובה", אבל היה חידה במשך כל כך הרבה שנים.
הצגה של איש אחד
יש האומרים כי אייברסון היה הזריז אי פעם עם כדור ביד, אחרים טוענים כי הוא הנמוך הכי מוכשר שדרך על מגרש. הדעות חלוקות בשלל נושאים, חוץ מאחד – אלן אייברסון היה מהשחקנים הקשוחים ביותר בהיסטוריה.
הרגע המפורסם ביותר בקריירה של אלן אייברסון
הוא נשרט, נחבל, הופל, נבעט, נדחף, אך מעולם לא נשבר. תמיד לקח את הגוף הקטן שלו אל תוך הענקים שמתחת לסל, כאילו אומר להם – "אתם אולי יותר גדולים וחזקים ממני, אבל אין לאף אחד מכם לב כמו שלי".
וכמו שהלך כל הקריירה עם הראש בקיר מבלי לפחד, כך עשה גם בעונה הגדולה בקריירה שלו, 2000/1, בה זכה בתואר ה-MVP והוליך את פילדלפיה 76' לגמר ה-NBA. כנראה הקבוצה הכי אפורה אי פעם שדרכה במעמד האלים של הליגה הטובה בעולם.
ת'יאו ראטליף, ארון מקי, אריק סנואו, טיירון היל, ג'ורג' לינץ', מאט גייגר – שמות שגם עכברי הכדורסל בקושי זוכרים – יחד עם דיקמבה מוטומבו אחד בהגנה, כולם היו שחקני משנה בהצגת היחיד של אייברסון, שגם הלייקרס הגדולים כמעט ולא הצליחו לעצור (4:1 בסדרה, ההפסד היחיד של LA באותו פלייאוף).
אלן אייברסון – טופ 10
רבים תוהים "כמה חבל שהוא לא שיחק בקבוצה רצינית", אך הם טועים. אייברסון לא יכול היה לשחק במועדון בו הוא לא הסופרסטאר היחיד. זה לא עבד בדנבר נאגטס עם כרמלו אנתוני כשהשניים הפכו את המשחקים לתחרות זריקות, גם לא בדטרויט שם רצו שיהיה חלק משיטה. זה גם לא היה מצליח בשום מקום אחר. אייברסון רצה לעשות דברים בדרך שלו.
יותר מג'ורדן ומג'יק
אבל מעל הכל, אלן אייברסון קרא תיגר. כבר היו לא מעט אגואיסטים בהיסטוריה של הכדורסל, אבל "התשובה" היה שהציב למשחק שהמציא ג'יימס נייסמית', את המבחן הקשה מכל. הוא רצה, גם אם לא במודע, להוכיח שלא צריך חמישה שחקנים כדי לנצח – מספיק אחד יחיד ומיוחד בכדי להגיע לפסגה. הוא כשל.
אמר את מה שכולם פחדו להגיד
והוא היה זה שקרא תיגר אמריקה. ועל הליגה. אותה ליגה שברובה מציגה שחקנים אפרו-אמריקנים שגדלו בשכונות עוני, אבל מנוהלת על ידי גברים לבנים, אמידים ומבוגרים, שהסגנון של אייברסון הפחיד אותם. והם ניסו לעשות הכל כדי ש"הרעה החולה" הזו לא תתפשט. ש"ההוא" שמתלבש לא כמו שנראה להם, שנעצר על שימוש במריחואנה, שמוציא שירי ראפ או מסתבך פעם אחר פעם, לא יהיה כאן.
הקומישנר דייויד סטרן יצא בשורה של צעדים והחלטות נגד לבוש השחקנים, יישם קודים של התנהגות על המגרש ומחוצה לו בראיונות ועוד ועוד. אבל זה לא עצר מאייברסון להפוך לסמל תרבות עבור החברה האפרו-אמריקנית. מהראסטות הדבוקות לקרפקת, דרך השרשראות, המכנסיים הרחבים ועשרות הקעקועים על כל הגוף. כיום, אפשר כבר לראות את "אייברסון" בכל רחבי ארה"ב. גם הלבנה.
הוא לא היה רק אחד השחקנים הקשוחים בהיסטוריה, אלא אולי האמיץ מכולם. בניגוד גמור למג'יק ג'ונסון או מייקל ג'ורדן, שייצגו את האזרח השחור אבל התנהלו כאזרח לבן וניסו לרצות את האזרח הלבן – אייברסון ייצג באופן הכי מציאותי את אנשי הגטו של אמריקה. גם אם לא אמר, הוא מעולם לא התבייש בזה. הוא היה הפנים של אמריקה השחורה בשנות ה-2000. זו האמיתית ולא זו הנשקפת דרך פניו של ברק אובמה.
בואו לדבר על זה בעמוד הטוויטר של שרון דוידוביץ'