"זרע הפורענות": פרק מספר

ערן ואשתו הטריה נטע מתחילים, כמו כל זוג ישראלי-בורגני מצוי, לתכנן את המשפחה שלהם, משפחה שתכלול, כמובן, את הילדים המתבקשים. אבל כאן מתחילה הבעיה. ערן, כך מתגלה, הוא עקר. מנקודת המוצא הכאובה הזו יוצאים הוא ואשתו למרוץ מפרך ומתיש להבאת ילד לעולם מתרומת זרע.

אלא שבעוד שנטע המעשית עסוקה כולה בהגשמת המטרה הנכספת, ערן מגלה שהדרך בה הם הולכים מאיימת על גבריותו ועל ליבת אישיותו. כשבא התינוק לעולם, יוצא ערן המבולבל והמנותק למסע משל עצמו להודו הענקית והכאוטית, מסע שהוא ספק בריחה מהמציאות ספק מסע עצמי עמוק. אירועי ההווה מתערבבים בזיכרונות מהעבר, וערן חייב לבחון את חייו מחדש ולהגיע לתובנות מפתיעות - כך על פי הספר "זרע הפורענות".

"זרע הפורענות". ספרו הראשון של גיל קדרון

1

משפחה וחברים הגיעו אלינו לחגוג את הלידה של עומר, הבן שלי, אבל אני לא יכולתי להפסיק לחשוב על שבעה. ישבנו במעגל סביב שולחן הקפה שבסלון - כל אחד הביא איתו משהו לאכול - ועד מהרה נערמו על השולחן הקטן חטיפים מכל מיני סוגים, מאפים זולים בצלוחיות פלסטיק ובקבוקי שתייה קלה של ליטר וחצי. התנועה פנימה והחוצה שקקה כמו בתחנת רכבת מרכז. בשעה שנזכרתי שוב באירוע הזה, כבר הייתי בהודו, מתחכך בהמון אדם, מפלס את דרכי החוצה מוִוי־טי סטיישן. נקלעתי לחיים של מישהו אחר, ומרגע אחד למשנהו הפכתי לגיבור בסרט שלא רציתי להשתתף בו. סרט שמתחיל בשבעה.

בסלון הצר הצטופפו אלה לצד אלה סבים וסבתות, דודים ודודות, חברים ועמיתים מהצד שלי ומהצד של נטע. כולם שפעו חיוכים שנראו לי מזויפים, ולא הפסיקו לדבר. דיבורים על אילנות יוחסין, על שושלות משפחתיות, על לידות והריונות או על אירועים היסטוריים סתמיים הקשורים לשתי המשפחות. נטע חשפה את השד שלה - קבל עם ועולם - ותחבה את הפטמה שלה לפיו של עומר לנוכח הקהל הרב שהביט בפליאה בגור אדם הניזון מאדם אחר, במקרה הזה - אשתי. לא חלפו שניות, והסווטשרט הכחול שלי, שנטע בחרה ללבוש משום־מה, התכסה בכתם חלבי באזור הפטמה השנייה.

מאחורי המלון שהתגוררתי בו במומביי השתרע הסלאם דהראווי. השמש היתה בעיצומה של שקיעה, והאפלה הזוחלת החלה מחשיכה את הבורות המזוהמים, את הצריפים המטים לנפול, את תנועתם העייפה של העוברים ושבים בדרכם לבתיהם. הבטתי דרך החלון, מנסה להרחיק את המבט מעבר לסלאם, אך גגות הפח חסמו את האופק, עד שגם הם נבלעו בחשכה הכבדה. החדר היה מואר באור צהבהב חולני. חוט חשמל, ובקצהו נורת ליבון חשופה, השתלשל ממרכז התקרה שהיתה פעם כחולה, ואילו עכשיו רחשו בה בועות אפרוריות של רטיבות מתמדת, סדקים ועובש. הריהוט, הנזירי משהו, כלל מיטה בלבד ומעליה תלויה תמונה בוהקת של אל הפיל גָאנֶש מרקד ומניף את ארבע זרועותיו.

כשמנהל המלון הוביל אותי לחדר, הוא הצביע על התמונה בשביעות רצון, כאילו יש בכוחה לטשטש את מצבו העגום של החדר, ומילמל משהו. אחר כך הרים את מכנסיו שגלשו מתחת לכרס, טפח עליה פעמיים־שלוש והביט בי, ואז על התמונה, ושוב בי. אף כי הכרתי את גאנש, היה נדמה לי שהוא רוצה שאשאל אותו על התמונה, אך עוד לפני שהספקתי לומר מילה הוא פצח בהסבר.

"דיס איז גאנש, סר. וֵרי פּוֹפּוּלָר גוֹד," אמר ופער את עיניו, אצבעו המורה מתנופפת באוויר, "וּוָאט הִי סֵיי סַאמטַיים קאם טרוּ." איש הפיל נראה מרוצה בסך הכול, למרות היותו איש עם ראש של פיל וארבע ידיים. "גוֹד אוֹף לאק," הוסיף ואמר.

כמה מזל יכול לפזר סביבו גוף אדם עם ראש של פיל, תהיתי ושאלתי את המנהל, למה לאל כה נערץ יש ראש של פיל. אך במקום לענות לשאלתי סיפר לי מנהל המלון ששני האלים הגדולים - שיוָוא ופַּרְוָואטִי - הם הוריו. "שיווא וֵרי פָּאוורפוּל גוֹד, וֵרי," אמר המנהל, "וּוָאט הִי סֵיי סַאמטַיים קָאם טרוּ." אבל למה ראש של פיל? חזרתי ושאלתי, והמנהל, שהתעניינותי התמימה נגעה ללבו ככל הנראה, החל מספר לי את השתלשלות האירועים.

מתברר ששיווא חזר לביתו לאחר התבודדות של עשרים שנה, שבמהלכה עסק בעיקר במדיטציה. עם שובו קיבל את פניו גאנש בנו, אך השניים לא זיהו זה את זה. שיווא חשב שמדובר במאהב של פרוואטי, אשתו, וגאנש חשב שהפולש הזר מאיים על חיי אמו. כך או כך, כש"וֵורי פוֹּפּוּלָר" פוגש ב"וֵורי פָּאוּורפוֹל", התוצאה היא שהאבא עורף לבנו את הראש.

לאחר ששיווא גילה כי הילד שאת ראשו ערף הוא בנו, יצא עם חבריו האלים לחפש לו ראש חלופי כדי להציל את גופו ממוות. היצור הראשון שפמליית האלים נתקלה בו, היה פיל מסכן ששילם בראשו כדי להציל את גאנש. אמנם אין זו התנהגות רחוּמה במיוחד, אך ממילא שיווא הוא אל ההרס, בין השאר, ולכן מותר לו. אותו פיל זכה בו־בזמן באהבה נצחית, שכן גאנש הטוב הוא לא רק אל המזל, אלא גם אל תחזוקת הבית ואפילו אל הכתיבה, ובראשו הוא מסמל את יופיו של הפיל וחוכמתו בד בבד עם חוזקו ועדינותו.

הבטתי במנהל שסיפר את סיפורו ללא שמץ של אירוניה או הטלת ספק. פניו המחויכות ועמידתו הגאה לא הותירו מקום לשאלות קנטרניות. כשיצא מהחדר, יצאתי גם אני למרפסת הצמודה, והשאלה הראשונה שקפצה לי לראש היתה אותה השאלה שהתעוררה בי אחרי לידתו של עומר - מה עכשיו?

אף כי לראשונה שאלתי את עצמי את השאלה הזאת לאחר הלידה, הרי שאלות מטרידות ומחשבות אבודות מסוג זה התרוצצו בראשי במשך כל ההיריון. המאיימת מכולן היתה מין ידיעה פנימית שבד בבד עם לידתו של בני - אני הולך למות.

עד שראיתי אותו נושם את נשימתו הראשונה - אחרי מאבק לא קל ובתום שניות ארוכות שבהן הלך והסגיל - נעתקה נשימתי. היה ברור לי שאם הוא לא יוצא מזה, אין סיכוי שאני אצא מזה. אחרי אותה נשימה ראשונה נשמעו קולות בכי. הבכי הראשון שלו, ובעקבותיו הבכי של נטע ושלי. בשעה שנשם את נשימתו הראשונה חשבתי על הנשימה האחרונה שלי.

כשבגר, נראה אבי כמו אביו, כלומר סבא שלי, ובדומה לו התעקש ללכת עם מקל הליכה. אמנם בניגוד לסבי הוא היה בריא, ישתבח שיווא, אבל משום־מה החלו להתפתח אצלו גינונים של קשיש. כמו אחד שמאס בחייו בטרם עת, ומנסה להאיץ אותם לקראת סופם. עם גינוני הישישות הופיעו גם מרירות, חוסר סבלנות, מצבי רוח משתנים והיעדר עניין באופן כללי. האם אבי רצה למות כבר עם לידתי, או במהלך נעורי?

אמנם זכורות לי כמה תמונות ילדוּת יפות טרם הזדקנותו מרצון של אבי, אך הן מחווירות לעומת התמונות שבהן הוא מתנהל כאיש זקן. רוב זיכרונותי בנוגע לאבי כאיש צעיר נאספו במגרש החניה שמאחורי הבניין שגרנו בו בפתח תקווה. אבי היה אז חסון וסוער ואהב לשחק כדורגל איתי ועם חברי. הוא היה מהיר מאוד, ואף אחד

מאיתנו לא היה יכול להפריד בין רגליו לכדור. החברים שלי העריצו אותו, ובגלל היותו אבי, זכיתי גם אני להערכה. לא רק כדורגל שיחק איתנו, אלא גם כדורסל, ועורר קריאות התפעלות או תסכול, שהן בעצם שני צדדים של אותו המטבע. הבן אדם פשוט יכול היה להפסיד.

בהיותי בן חמש־עשרה, אחרי כמה שנים שבמהלכן לא שיחק איתי ועם חברי, גיליתי להפתעתי שאבי - הגדול מכולם - הוא שחקן בינוני למדי. עוד גיליתי שלמעשה הוא לא אוהב ספורט בכלל. אז גם הפגין את הסימן הראשון בסדרה שלמה של סימני זקנה מוקדמים - כשהחל לצלוע - העיקר שלא אשדל אותו להצטרף אלינו למשחק. בעיני רוחי אני רואה את עומר ואותי על המגרש, אחרי שנים שלא נגעתי בכדור, דומה שתי טיפות מים לאבא שלי.

עומר נולד לתוך מצב סיעודי, שכדי להתאושש ממנו נדרשים כשישה חודשים. כבר בשעה שהרופא הסביר לנו את מצבו, שאלתי את עצמי אם אהיה שם כדי להיווכח בכך במו עיני. האם אי־פעם אשחק איתו כדורגל? גם על כך לא יכולתי להשיב לעצמי באותם רגעים. כך או כך, חשבתי, במקביל לגדילתו אני אפתח כנראה גינונים של ישיש, ובהמשך, מי יודע, אולי גם אני אתחיל לצלוע. סבא שלי מת לפני שבע שנים. בעתיד, שאבי מקרבו כל הזמן, גם הוא ימות, ואני איראה ואתנהג כמו אבא־סבא. ואחרַי עומר. הנשימה הראשונה של הבן הטרי שלי עוררה בי מחשבה שניסיתי להימנע ממנה. אנחנו מולידים את הצאצאים שלנו כדי שיחליפו אותנו, שימשיכו אותנו, אבל יש אנשים שאיש לא ימשיך אותם.

"זרע הפורענות", מאת גיל קדרון. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 240 עמ'.