סרטי בורקס - גרסת הוליווד
יותר ויותר סרטים שמכוונים לקהל אפרו-אמריקני זוכים להצלחה - קומדיות צנועות עם במאים ושחקנים שחורים. הקהילה ההיספנית הצטרפה עם סרטים משלה. כך הצליחו יוצרים מחוץ להוליווד היהודית להשתלב במיינסטרים
לידיעת הקורא אמנון לוי, הוליווד נשלטת על ידי יהודים. באופן בלתי פרופורציונלי לחלוטין לחלקם של בני עמנו באוכלוסיית ארצות הברית (1.7 אחוז בסך הכל), ניתן להבחין ברבים רבים מהם בתפקידים בכירים באולפנים, מפיקים, במאים ואפילו שחקנים - ושלא לדבר על הסוכנים שלהם. מלוס אנג'לס ועד ניו יורק - כל כך הרבה קולנוענים אמריקנים, יהודים, כשרים, אשכנזים.
לעם היהודי באמת שאין על מה להתלונן בכל הנוגע לנוכחות בקולנוע האמריקני. זה מתחיל בבמאים הוותיקים וודי אלן וסטיבן שפילברג והצעירים ג'ונתן לוין, ניקולס סטולר, איליי רות' ואחרים. זה ממשיך עם הכוכבים סת' רוגן, ג'וזף גורדון-לויט, סקרלט ג'והנסון ועוד רבים אחרים. ומעל כולם מפיקי העל - נשיא דיסני בוב אייגר, יו"ר האחים וורנר ברי מאייר, יו"ר פרמאונט בראד גריי, יו"ר יוניברסל רונלד מאייר, המגה-מפיק הארווי וויינסטין ושאר הקולגות בהוליווד.
בישראל סדרת התחקירים המדוברת של אמנון לוי "השד העדתי" הצביעה על הצלחתם של האשכנזים ככזו שבאה על חשבון מגזרים אחרים, ובראשם המזרחיים. בארצות הברית טענות שכאלה היו נענות כמובן בהאשמות על אנטישמיות, וייתכן שגם בחרם מצד הליגה נגד השמצה והממסד היהודי העשיר והשבע של הוליווד.
אז איך קורה שקבוצה אתנית קטנה כל כך שולטת בתעשייה משמעותית כל כך לתרבות האמריקנית? איך קורה שבחברה משוסעת ומפורדת, בה ניכרים עדיין מתחים בין לבנים, שחורים, היספנים ואינדיאנים, דווקא היהודים הם אלו שמכתיבים את טעם הקהל? היו כאלו שצעקו ומחו, ורבים אחרים ששתקו. ויש גם כאלו שהבינו שאין טעם להתלונן, למחות או לטוות קונספירציות, אלא פשוט לעשות ולהשתלב מחדש במיינסטרים.
ואיך משתלבים מחדש במיינסטרים? לא באמצעות דרמות ביקורתיות נוקבות, המצביעות באופן ברור על בעיות חברתיות, אלא דווקא באמצעות קומדיות - כך מתברר. בשנה האחרונה, יותר מכל שנה אחרת, האולפנים מגלים כי באמריקה של היום אפשר לעשות כסף מסרטים שנועדו לקהילות ספציפיות. קהילות שמהוות חלק משמעותי באוכלוסיית ארצות הברית - אפרו-אמריקנים והיספנים בראשם. אם הפוליטיקאים יכולים להחניף להם, למה שגדולי הוליווד לא יעשו כן?
בלי פוליטיקה
כך קורה שיותר ויותר סרטים של במאים אפרו-אמריקנים, עם כוכבים אפרו-אמריקנים ודמויות אפרו-אמריקניות, הופכים לשוברי קופות - אף שלא תמיד הם מיועדים לקהל האמריקני כולו. מבחינת האולפנים, אין פה התלבטות. כל עוד ההפקות הצנועות הללו רווחיות, אין מניעה להמר עליהן. והיוצרים מסייעים בכך שהם בסך הכל מתיימרים ליצור קומדיות חביבות, מצחיקות, לפעמים אפילו גסות. ללא פוליטיקה, שמאפיינת את סרטיו של ספייק לי, של ראיין קוגלר עם "תחנת פרוטיוויל" המצמרר שלו, או של סטיב מקווין ו"12 שנים של עבדות" שלו. מתברר שאפילו הקהל הטבעי שלהם לא נוהר בהמוניו.
מנגד, הוא כן נוהר בהמוניו בימים אלה ל"Ride Along" בכיכובו של קווין הארט, שמתיימר להיות אדי מרפי החדש. הבדרן בן ה-33 מגלם בסרט של הבמאי טים סטורי בחור צעיר שמתלווה לשוטר שהוא גם גיסו לעתיד (אייס קיוב) בפטרול ברחובות אטלנטה - מעין מסלול הכשרה של גיבורנו לקראת חתונתו. הסרט, שהופק ב-24 מיליון דולר, כבר הספיק להכניס יותר מ-75 מיליון דולר בשבועיים האחרונים.
הטריילר של "Ride Along"
"Ride Along" שמכוון באופן מובהק - גם אם לא מוצהר - לקהל אפרו-אמריקני, יצא לאקרנים בארצות הברית לקראת יום מרטין לות'ר קינג, המצוין בכל שנה ביום שני השלישי של חודש ינואר. הצלחתו האדירה של הסרט הדהימה רבים, שכן הוא שבר את שיא ההכנסות בכל הזמנים לסרט שיוצא בסוף שבוע חגיגי זה (41.2 מיליון דולר). קומדיה "שחורה" שמצליחה ביום חגו של פעיל זכויות האדם האפרו-אמריקני - סמלי, ובכל זאת מפתיע.
אבל למה בעצם להיות מופתעים? סטורי בן ה-43 חתום גם על "Think Like A Man", בו כיכב הארט לצד מוריס צ'סטנאט, כריס בראון (ההוא של ריהאנה), רג'ינה הול, מייקל אילי, רומני מלקו, גבריאל יוניון וקלי רולנד - קומדיה רומנטית מ-2012 שהופקה ב-12 מיליון דולר וצברה כ-100 מיליון דולר. האנסמבל הזה, שאינו מוכר לרבים מבין צופי הקולנוע האמריקנים ובטח שלא לאלו ברחבי העולם, הספיק כדי לסחוף את הקהל האפרו-אמריקני. בקיץ הקרוב יצא סרט ההמשך "Think Like A Man Too" בהשתתפות אותם השחקנים, וגם מורן פרי ורוני מרון הישראליות. הצלחה הפעם לא תפתיע אף אחד.
הטריילר של "Think Like A Man"
את ההצלחות הנ"ל אי אפשר לייחס לסטורי באופן בלעדי, שכן הן מייצגות את השסע בחברה האמריקנית והרעב של המגזרים השונים לקומדיות ודרמות קלילות שיתייחסו לתרבות והשפה היומיומית שלהם. בלי להתנשא, אבל גם בלי שליליות מוגזמת, מעין "משפחת קוסבי" מעודכנת וחצופה. כך גם במקרה "The Best Man Holiday" של מלקולם ד. לי, סרט המשך מאוחר משהו ל"The Best Man" מ-1999.
הטריילר של "The Best Man Holiday"
צ'סטנאט והול צצים גם כאן, ולצדם טרנס הווארד, טיי דיגס, סנא לת'ן, ניה לונג, גני'פר לואיס, לה לה אנתוני והרולד פרינאו. קומדיית האנסמבל הרומנטית הזאת הופקה בכ-17 מיליון דולר בלבד, והניבה יותר מ-71 מיליון דולר בסך הכל מאז יצאה לאקרנים באמצע נובמבר - זאת ביחס להכנסות הצנועות יותר של הסרט הראשון מלפני 15 שנה, שעמדו על 34.5 מיליון דולר. אפשר להסיק מכך כמה דברים - אחד מהם נוגע לבדלנות הגדלה והולכת של החברה האמריקנית.
אפשר להשוות. הטריילר של "The Best Man"
דוגמה נוספת היא זו של "Baggage Claim" של דיוויד אי. טלברט - קומדיה בכיכובה של פולה פאטון, דיילת רווקה שיוצאת למסע אווירי שיניב לה כוכבים רבים לרכישת כרטיסי טיסה ואולי גם בעל פוטנציאלי. דיגס, לואיס ואנתוני מופיעים גם פה (רשימת הכוכבים האפרו-אמריקנים אינה ארוכה כל כך מסתבר) וכך גם דג'ימון הונסו ("אמיסטד"), בוריס קודג'ו ודרק לוק. הקומדיה החביבה לא סחפה, אך הניבה סכום יפה של 23 מיליון דולר ביחס לעלותה הנמוכה (8.5 מיליון דולר בסך הכל). אגב, לפאטון צפוי מפגש בקרוב עם הארט, הול ואילי (קשה להיחלץ מהטייפקאסט) בקומדיה "About Last Night".
הטריילר של "Baggage Claim"
דווקא המיוזיקל הקומי "Black Nativity" של קסי למונס נכשל בקופות. למרות הסטאר-פאוור של פורסט וויטאקר, אנג'לה באסט, טייריז גיבסון, ג'ניפר האדסון והראפרים נאס ורוטימי, הסרט נכשל בקופות (הכניס 7.5 מיליון דולר מול השקעה של 17.5 מיליון דולר). למה? אולי כיוון שעסק בבעיות של הקהילה השחורה - העוני והפשע. השד העדתי כנראה בא בבקבוקי גזוז מתקתקים.
הטריילר של "Black Nativity"
מי שזיהה את העניין הזה כבר מזמן היה כמובן טיילר פרי, הקומיקאי השחור שבסדרת סרטי מדיאה שלו עשה מיליונים. דמותה של מדיאה, אותה אישה מזדקנת, עצומת ממדים ומטורללת ולבושה כדראג קווין, שמופיעה בתפקידים שונים ומשונים ובסיטואציות שונות ומשונות, איכלסה לא פחות מתשעה מחזות, וגם שמונה סרטים מ-2005 ("יומנה של אישה שחורה משוגעת") ועד 2013 ("חג המולד של מדיאה"), שבממוצע מרוויחים כ-60 מיליון דולר. פרי עצמו הרוויח סכומים אדירים מהפרנצ'ייז הטראשי שלו, ונחשב לאחד השחקנים העשירים ביותר בארצות הברית.
הטריילר של "חג המולד של מדיאה"
שלא כמו שוברי הקופות הקלאסיים, סרטים כמו "Think Like a Man", "Best Man Holiday" ואפילו "Ride Along" וסרטי מדיאה מבוססים כמעט אך ורק על השוק האמריקני. הם כמעט שלא מופצים מעבר לים, ובכל זאת, יש להם ערך כלכלי. זו מגמה מנוגדת לזו שמובילים האולפנים הגדולים של הוליווד - הפצה בינלאומית נרחבת.
ההצלחות המגזריות הללו עוררו את סקרנותם של האולפנים האמריקנים בנוגע לקהילה ההיספנית הגדולה בארצות הברית - לה יש גם ספיחים בזירה הבינלאומית. וכך חל באוגוסט האחרון ניסוי פורץ דרך עם הפצת "Instructions Not Included" בארצות הברית. ההפצה היתה אמנם מוגבלת, אולם הקהל מילא את בתי הקולנוע המעטים שהציגו את הקומדיה הרומנטית דוברת הספרדית של יוג'ניו דרבס המכסיקני (שביים וכיכב בתפקיד הראשי כפלייבוי מאקפולקו). עד היום הניב הסרט כ-90 מיליון דולר - מחציתם בארצות הברית.
הטריילר של "Instructions Not Included"
האולפנים ראו כי טוב, וחודשיים לאחר מכן המשיכו בניסוי על פי אותו פורמט של סרטי בורקס לטיניים, או שמא נקרא להם סרטי בוריטוס. הקומדיה הרומנטית "Pulling Strings" של פדרו פאבלו איברה הופצה רק ב-387 בתי קולנוע ברחבי ארצות הברית, והקהל ההיספני הגיב בחיוב תחילה עם כמעט 2.5 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון. עם זאת, ההתלהבות הסתיימה די מהר ובסך הכל עומד מאזנו של הסרט על 5.8 מיליון דולר.
הטריילר של "Pulling Strings"
אם לשפוט על פי מפת הקולנוע האמריקנית בשנה-שנתיים האחרונות, החברה בארצות הברית - כפי שהיא משתקפת על המסך - היא חברה מתפוררת ונגועה בבדלנות אתנית תרבותית. בתי הקולנוע אמנם משמשים ככור היתוך כשרבים כל כך צופים ב"איירון-מן 3" או ב"כוח משיכה" - ללא הבדלי דת, גזע ומין, ועדיין הצלחתן של הקומדיות המגזריות מורה על כך שיש גם ציפייה ל"סרטים שלנו". סרטים אפרו-אמריקנים, סרטים היספנים, סרטים שמעולם לא הופצו בישראל - למה? אולי מדובר באפליה. אמנון לוי, לטיפולך.
