חנוך ברטוב: דרמה לכודה בין כתלי הסיפור

פעמים רבות עוסקים אנשי הספרים במה שניתן לכנותו, "טעם הקהל". בתי הוצאה לאור מנסים לא אחת לכוון אותנו לאותו טעם מדומה, בלתי ניתן להמשגה, ורודפים אחר הספר שידבר לכ-ו-ל-ם, או לפחות לחלק נכבד מאוד מקוראי העברית. טעם הקהל משמש גם כאמתלה לפרסום ספרים בינוניים ואף גרועים, בטיעון הנחרץ: "הקהל אוהב את זה", או בפשטות: "עזבו אתכם מספרות טובה, הקהל רוצה בידור". ההפרדה בין ספרות לבידור מעוררת מחלוקות מזה שנים, אבל הנה מופיעה על המדפים אסופה של סיפוריו הקצרים של חנוך ברטוב, "קריאה עיוורת" (הוצאת הספריה החדשה), שבה מאוגדים סיפורים מכל שנות כתיבתו.

אסופה זו כמו מוכיחה שספרות טובה היא גם בידור, במובנו העמוק - כמפגש עם דבר מה החורג מהיומיום אשר מסעיר את הנפש, מעורר צחוק ובכי גם יחד, שמרומם את הקורא ומביא אותו לחשוב ולעסוק בסוגיות שונות. אכן, בידור יכול וצריך להיות כל זה. לאו דווקא אסקפיזם נטול משמעות ערכית, אלא חוויה בעלת ערך עבור המשתתף בה.

"קריאה עיוורת". מצליח במקום בו ספרים אחרים נכשלים

ומה עניין טעם הקהל לכך? אני מעז לשער שמי שיקרא את סיפוריו של ברטוב יחוש בחיבה עזה, ייהנה מקריאתם וישמח מאותו מפגש רגשי חזק שהסיפורים מכוננים. בין אם ידוע כי טעמו הוא ספרות קלילה או ספרות "כבדת ראש", ריאליסטית או מסתורית, בעלת אלמנטים פנטסטיים או רומנים היסטוריים - ברטוב מצליח ללכוד את כל אלו ולהתיכם לכדי יצירה ספרותית קצרה ומעניינת, שמהנה לקרוא אותה והיא מוליכה קסם על הקורא המשתקע בה מיד, ואף מופתע (ולעתים גם מתאכזב) כשהיא מגיעה לסיומה.

הפלאי והקונקרטי גם יחד

ברטוב מצליח במקום שבו סופרים ישראליים עכשוויים רבים נכשלים או מפספסים: הוא אינו מנסה להתנחמד לקוראים, אינו מבקש להציג עבורם מערך סגור וחתום של נרטיב פשוט ומובן, או אנלוגיות מסובכות ומתוחכמות (בדרך כלל - לכאורה). הוא גם אינו לוחץ על הפצעים כדי לעורר זעם עיוור, או להפך, אינו נופל אל תהומות הסכריניות והבנליה. עבור ברטוב, כפי שהוא עצמו טוען, אין ספרות שאינה ריאליסטית וספרות שאינה אוטוביוגרפית. הוא משתמש בחוויה הסובייקטיבית האוטוביוגרפית ובהווי הריאליסטי בכדי לתאר בכל פעם מחדש סיטואציה חריגה, מבעיתה, נוגעת ללב, מעוררת הזדהות ומחשבה, מסתורית ואניגמטית - פלאית וקונקרטית גם יחד.

המנעד של האפשרויות שברטוב מניח בפני קוראיו הוא כה רחב עד כדי כך שהקלישאה "כל אחד ימצא משהו לעצמו" הופכת לנכונה, ובכך היא כמו מוכיחה כי ספרות הפונה לקהל רחב - כלומר, עיצוב תפיסת החוויה וההוויה בצורה שרבים יוכלו להתרשם ממנה - נתונה בבנייה של הכותב או הכותבת את הסיפור, מתוך התעמקות במפגש המטריד תמיד של האדם עם העולם - ובשום אופן לא בצורה ספרותית שלמה לכאורה, מבדרת במובן זה שאינה מוליכה את הקורא אל עבר מחוזות ההרהור והטלת הספק, אלא רק מספקת השתהות של מספר רגעים מהמציאות.

אותם מחוזות הרהור והטלת ספק אינם נחלתם הבלעדית של קוראי הסיפורים הקצרים של ברטוב, אלא גם של גיבוריו. ברטוב נכלל בקבוצת סופרי תש"ח, ובסיפוריו, שנדפסו משנות ה-50 ועד סוף המאה ה-20 ניכר אותו מפגש משונה, מפתיע ופעמים רבות - מכונן, של הגיבור או הקולקטיב עם סיטואציה, אדם או תופעה אשר משפיעים עליו עמוקות. מקצת הסיפורים ב"קריאה עיוורת" עוסקים בחוויות הקשורות לקיבוץ (אחד המוקדים המרכזיים בספרות העברית); אחרים עוסקים בחוויות ילדות שכמו הופכות לחיות מחדש, מועלות מאוב ומשנות את פניהן נוכח מציאות ההווה. סיפורים נוספים מתארים (בכל פעם מזווית אחרת ומנקודת מבט שונה) יחסים פנים-משפחתיים דחוסים וטעונים.

מגוון הנושאים הולך יחד ביד עם מגוון סגנוני הביטוי שברטוב משתמש בהם כדי למצות את תיאור החוויה החזקה. בין אם מדובר באירוניה, במבע סתום וחידתי או דווקא בישירות בוטה. בין אם מדובר בגוף ראשון או בקול מספר בגוף שלישי - כל בחירה שלו כסופר נדמית כנכונה ביותר, כזו שבאמצעותה יתואר המפגש המסעיר והעוצמתי בצורה האופטימלית שלו.

בשונה מסופרים עכשוויים רבים (אך לא רק הם), ברטוב אינו שולח את גיבוריו להרהר אודות מה שקרה או מציב שורת מחץ שמטרתה להטיל בספק את כל שנמסר עד כה. אצלו ההרהור המתיש לעתים והטלת הספק, הן כוחות המניעים את הדרמה הלכודה בין כתלי הסיפור. הם נבנים תוך כדי תיאור ההתרחשות, גורמים לתזוזות העלילתיות (גם אם הן מינוריות), ובשל כך יש בהם גם ממד של הפתעה ואף חתרנות. יהודי היושב בבית של ערבים שסולקו או ברחו מבתיהם, נדרש להרהור שהופך עד מהרה לערעור כל יסודותיו מתוקף מפגש מקרי עם דמות בלתי מוכרת, שמבלי לדעת מדוע, הוא מתעקש באורח אלים כמעט להבין את טיבה.

ועוד - אדם היוצא לטיול אינו מקבל את בשורת מות אביו, וטרוד בשאלה כיצד לא חש באובדן. אירוע סתמי לכאורה של מכירת דירה הופך למסכת אימים כאשר הקונה הפוטנציאלי,

שנדמה לגיבור כשופט חשוב, מתגלה כרוצח שבעל הדירה מכיר מנעוריו, אך באורח פלא, וכמעט מבלי משים, הוא מגלה אמפתיה כלפיו. סיטואציות אלו ואחרות, המרכיבות את אסופת הסיפורים של ברטוב, מעמתות את הקוראים עם שלל סוגיות ערכיות, מעוררות הזדהות והתנגדות כאחד, אך בעיקר - מקיימות את מהלכים אלו על הדמויות עצמן, מתוך הטלת הספק, ההרהור, ואולי יותר מכל, איזה פצע קדום, תחושת אשמה מוסתרת וטראומת קיום הנוכחת הן בהווי דינאמי של נדודים והן בהווי סטאטי של חיים בין ארבעה קירות.

"קריאה עיוורת" מהווה אפשרות לקוראים חדשים של ברטוב להיחשף לכישרונו הרב ככותב סיפורים קצרים. היא מדגימה את כישרון זה לאורך כל שנות כתיבתו. ברטוב נמנע מפאתוס לאומי ואישי, ומתמקד בלהישיר מבט אל סיטואציה שהיא מפתיעה מתוקף ההתנגשות בין המצופה לקיים. בכך הוא מציג גם מהלכים חתרניים ונועזים הנוגעים לכתיבה הלאומית והמגויסת, ואינו מסתיר את הכיבוש ועוולותיו, או את ניפוץ אידיליית הקולקטיב הקיבוצי.

אפילו ברמה הפרטית - הוא אינו חוסך בביקורת כלפי היותו בן להורים, וכותב באופן גלוי לב על מערכת יחסים בין בן לאביו ואמו, שהיא אולי אחת הסיטואציות המרתקות ביותר והפחות מדוברות בספרות העברית, המלווה בתחושות אשם. ואם בכל זאת נידרש ל"שורה תחתונה", הרי שהספר "קריאה עיוורת" מכונן קריאה שדווקא תפקח את עיניי הקוראים לאמנות כתיבת הסיפור הקצר, ותגרום להם להתאהב באמנות זו.

"קריאה עיוורת", מאת חנוך ברטוב. הוצאת הספריה החדשה. 367 עמ'.