זו לא אינתיפאדה שלישית. זה משהו חדש
אין כאן התקוממות המונית שכוללת את רוב האוכלוסייה הפלסטינית ומסכנת את רוב האוכלוסייה הישראלית. אבל פיגוע הדקירה בעפולה הוא חלק מהתקוממות אלימה בעלת מאפיינים חדשים, וראוי שישראל תגבש לה מענה
רצח החייל עדן אטיאס היום בעפולה הוא חלק מגל אלימות פלסטינית שגובר והולך לאורך כל השנה האחרונה ובעיקר מאז הקיץ. לא מדובר כנראה באינתיפאדה שלישית - לפחות לא על פי המושגים המגדירים את התופעה. זו לא אלימות בממדים המוניים, מהסוג שרוב האוכלוסייה הפלסטינית לוקחת בה חלק ורוב האוכלוסייה הישראלית חשופה לפגיעתה. גם לא מדובר בפריסה גיאוגרפית רחבה של אלימות קרה או טרור רצחני בעת ובעונה אחת, כפי שהיה באינתיפאדה הראשונה ובשנייה.
הפיגוע בעפולה - כתבות נוספות ב-ynet:
- עדן נרצח כמה שבועות לאחר שהתגייס
- נוסעת: "מצטערת שלא לקחתי את הנשק"
- פיגוע בעפולה: פלסטיני דקר למוות חייל
מכאן שמדובר בתופעה חדשה שחייבים להבין את מאפייניה ואת מניעיה כדי לגבש מענה צבאי או אחר. שב"כ וצה"ל כבר לא יכולים להסתפק באמירה שלפיה "זו לא אינתיפאדה שלישית" ולהעריך ש"אינתיפאדה שלישית לא תפרוץ בקרוב", אלא חייבים לגבש מענה לאופי אלימות שכנראה לא הכירו עד כה.
על פי המסתמן, מדובר בעצם בשתי תופעות שכנראה קשורות זו בזו. הנפוצה והנרחבת יותר היא מה שמכונה בפי ישראל "אלימות קרה" ובפי הפלסטינים "התנגדות עממית" – כלומר, שורה של פרובוקציות, הפגנות ובעיקר יידוי אבנים ובקבוקי תבערה, המתבצעים בעיקר נגד מתנחלים
בתוך השטחים.
התופעה השנייה והחמורה יותר בתוצאותיה היא זו שבמסגרתה נרצח היום עדן אטיאס – כלומר, מעשי רצח או ניסיונות רצח המתבצעים על ידי בודדים ממניעים לאומניים ורגשיים. ההתקוממות העממית או האלימות הקרה מתבצעות בעידוד ובהשראת אנשי הרשות הפלסטינית ומוסדות הפתח, ואילו מאחורי פיגועי הבודדים אין גורם רשמי או ארגוני-מחתרתי שמעודד אותם.
כמעט בכל מקרי הרצח, המבצעים הם אנשים שיש להם מגע ישיר עם ישראלים, או שיש להם קרובים בבתי כלא ישראליים, או שקרוביהם נפגעו מפעולות צה"ל. מדובר בפועלים – ברישיון או שוהים בלתי חוקיים – שאין להם בעיית גישה לקורבן, והעדיפות היא לחייל צה"ל או איש כוחות הביטחון.
המפגעים שואבים לגיטימציה
מה אפשר ללמוד מהמאפיינים הללו? שהרוצחים או המפגעים המכונים בודדים הם אנשים שיש להם מניע רגשי חזק הנובע מפגיעה בהם או בבני משפחתם, ולגיטימציה מצד הסביבה הפלסטינית שבה הם חיים. הלגיטימציה הזאת גברה בזמן האחרון עקב ההתבטאויות החוזרות והנשנות של בכירי הרשות הפלסטינית – ואפילו של אבו מאזן – המביעים בכל הזדמנות כעס ותסכול מההתנהלות של ישראל.
לעתים הם תולים את הכעס והתסכול בפרובוקציות ההתנחלות שבכירים בישראל יוצרים בתקופת המשא ומתן המדיני עם הפלסטינים. אבל לעתים קרובות מדובר בזעם ותסכול פוליטי שהם שואבים לא מהתבטאויות של בכירים פלסטינים, אלא גם של אישים בזירה הבינלאומית לעבר ישראל. אלו יוצרים אווירה שמעודדת את ה"התנגדות העממית" הספונטנית כביכול.
פעם קראו לתופעה הזאת פיגועי אווירה. לא בטוח שזה המונח המדויק, אבל הוא מצביע על כיוון: לגיטימציה שהמפגע או הרוצח חש בה ואשר מעודדת אותו לתת פורקן לכעסו באמצעות מעשה קיצוני של נטילת חיי ישראלי.
על המוטיבציה הבסיסית צריך להוסיף גם את היכולת הפיזית של הרוצח או המפגע לבצע את זממו. השוהים הבלתי חוקיים והעובדים בתוך
ישראל נהנים מנגישות מיידית וקלה לקורבנות שאינם ערוכים שיתקפו אותם. גדר ההפרדה נחדרת בקלות ומאפשרת לפלסטינים חסרי רישיון עבודה להיכנס לשטח ישראל ללא עיכובים.
עובדה זו הוכחה היום בעפולה, כמו במקרים קודמים. בחברון, למשל, נהרג סמ"ר גל קובי משום שעמד קרוב למקום שממנו צלף פלסטיני יכול היה לירות כדור מדויק אחד בצווארו במקום שהאפוד אינו מגן עליו.
המרכיב האחרון שתורם לקלות הבלתי נסבלת של מעשי הרצח הוא כרסום בהרתעה. מאז הסתיימה האינתיפאדה השנייה, ובעיקר אחרי שהחלה הטלטלה בעולם הערבי, נזהרים כוחות הביטחון הישראליים שלא לנקוט יד קשה מדי כלפי האוכלוסייה הפלסטינית. לכן לא מפוצצים יותר בתי מחבלים שנתפסים, וגם שחרורי המחבלים – אם בתמורה לגלעד שליט ואם כמחווה לרשות הפלסטינית – גורמים לכך שצעירים פלסטינים כועסים ומתוסכלים נותנים פורקן מהיר ליצריהם כלפי קורבנות ישראלים, בעיקר חיילים, מבלי לחשוב יותר מדי על המחיר שישלמו. יכול מאוד להיות שהם מעריכים שבעוד זמן לא רב תהיה סיטואציה כזו או אחרת שבמסגרתה ישוחררו מהכלא. וישנו גם אלמנט החיקוי. עצם העובדה שכמה פלסטינים בתקופה האחרונה ביצעו פיגועים נותנת לגיטימציה ומוטיבציה למפגע הבא.
מלחמת שני הערוצים
אז מה עושים על מנת לעצור את התופעה? הערוץ הראשון הוא המדיני. צריך לדרוש מאבו מאזן שיורה לאנשיו לגנות את המעשים באופן
אקטיבי הרבה יותר ולהסביר לעמם את המדרון החלקלק ששני העמים עלולים להידרדר בו כתוצאה מהסלמה באלימות.
גם מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי צריך לחשוב פעמיים לפני שהוא מזהיר בפומבי את ממשלת ישראל ואת אזרחי ישראל מפני אינתיפאדה שלישית, אם ייכשל המשא ומתן עם הפלסטינים. האזהרה היא במקומה והיא צריכה להיאמר, אבל לא בפומבי. כשהיא נאמרת בגלוי היא תורמת ללגיטימציה שמקבלים חמומי המוח הפלסטינים.
הערוץ השני הוא הפיזי-צבאי. מאחר שרוב מעשי הרצח והפיגועים החמורים אינם מבוצעים על ידי חוליות או רשתות של ארגונים, קשה מאוד לקבל התרעות מוקדמות על מעשי רצח או פיגועים לאומניים, שלפעמים אפילו מבצעיהם לא ממש תכננו אותם קודם, ואולי רק התכוונו לבצע מעשה פלילי. לכן צריך לסגור את הפרצות בגדר ההפרדה ולהילחם ביעילות ובמשנה תוקף בתופעת השוהים הבלתי חוקיים. לא תמיד יש מודיעין ולכן צריך לנקוט אמצעי אבטחה, כולל במקומות ציבוריים, באוטובוסים ומסעדות כדי להרתיע את המפגע בעצם נוכחותם.
לפנייה לכתב/ת 
