מסכנים הקיבוצניקים האלה, בואו נעבור הלאה
כתבה ששודרה ב"מבט שני" סקרה את מצבם של קשישים בקיבוץ שנותרו ללא פנסיות, אבל אף אחד לא טרח להסביר את התופעה. לאריאנה מלמד נמאס מהרשלנות שמלווה תמיד נושאים חברתיים
הפעם על הפרק: כתבה מורחבת של אורי גולדשטיין (ששודרה אמש, ד', בערוץ הראשון) על הפנסיות הזעומות של חברי הקיבוץ הקשישים, דור מייסדים או דור שני, שלא השכילו לעשות לביתם. כעת הם רואים בעיניים כלות את עשירי ההרחבות ואת החזירים השכירים של הקפיטליזם ביישובם המופרט נוגסים בכל פה ובתאווה בביטחון הכלכלי שהיה אמור להיות שלהם לעת זקנה ושיבה. הקיבוצים (או רק חלק מהקיבוצים? ואיזה חלק, ולמה לא סיפרו לנו בכתבה?) לא חסכו לחבריהם חסכונות פנסיוניים, וכשאלה פרשו מעבודה מצאו את עצמם מתקיימים מקצבת זקנה ועוד קצת, והקצת אינו מספיק לחיים של כבוד ולא מתחשב בוותק ובתרומה שלהם לכלל. אכן, בעיה חברתית.
ממדיה לא ידועים ונשארו לא ידועים בתום הכתבה. מה שהיה בה הוא תקריבים של פנים חרושות קמטים וזעם ותסכול של האנשים מאחורי הפנים. היו בה כאלה שאמרו שקיבוצים עושקים את הזקנים והיו כאלה שאמרו שהזקנים פוחדים להתלונן או להעלות את הנושא בפני החברים פן יבולע להם. היה ברור שזה מאד לא הוגן, אבל לא היה ברור למה זה קרה, איפה, כמה.
היו קטעי ארכיון נאים של זקני דגניה מראשית שנות ה-80, בשחור לבן, וגם צילומי אווירה של מדשאות וכלבים ופסטורליה. לא התחוור בדיוק מה עושה רשם האגודות השיתופיות, שהוא הרגולטור של העסק הזה, ומהי תגובת הקיבוצים שהואשמו בעושק. היה סגיר נאה לכתבה, מין משפט של שאלה תלויה באוויר ומהדהדת, כשגולדשטיין, כתב אווירה ותיק, שאל – "איך ירד מדד האכפתיות ממאה אחוזים לאפס". איך? לא נדע. נוכל רק לצקצק בלשוננו ולקונן.
תסמונת אסון הטבע
ולמה אני מספרת לכם את כל זה? כי הכתבה הזאת ועוד מאות כתבות שכאלה שעוסקות בבעיות חברתיות בישראל, סובלות כולן מתסמונת זהה, ובאמת לא חשוב באיזה ערוץ נהגו ושודרו. בעיה חברתית תורנית מוצגת כסוג של אסון טבע: מספרים עליה באורח הדרמטי ביותר שאפשר, לא מלאים אתכם במספרים כי ההנחה היא שלא תבינו, תשתעממו ותעבירו ערוץ. לא מספרים לכם מי אחראי להיווצרות הבעיה ומה ייעשה לו, לא מדווחים כיצד פותרים את הבעיה – וכך, הכל נותר חסר פשר במידה זהה ודטרמיניסטי לעילא, כמו רעידת אדמה בגודל בינוני שעוד מעט נשכח ממנה, כמו הצונאמי ההוא שיפנה את מקומו בתשומת ליבנו להוריקן הבא או לטרגדיה הבלתי נמנעת במהדורת החדשות של מחר.
אבל בעיות חברתיות אינן גזירת גורל, ואת זה יודעים כל מי שאי פעם החלו ללמוד בבית ספר לתקשורת. בעיות חברתיות הן מעשי ידי אדם, וככאלה – יש להציבן בקונטקסט רחב יותר, להסבירן באופן מתקבל על הדעת ולבחון כיצד ניתן לפתור אותן, כמובן אחרי שמתקבלת תגובה הגיונית של מי שמסומן כאחראי. כל זה לא נעשה כאן ובעוד מאות כתבות. שלשום היו אלה הילדים הפגועים בדו"ח חדש של אוניברסיטת חיפה, יום לפני כן – החיילים הוותיקים של מלחמת העולם השנייה החיים כאן בעוני מחפיר, בעוד שבכל מקום אחר בעולם יש להם קצבאות ממשלתיות סבירות. מחר אולי נשים מוכות, מחרתיים אולי (שוב) ניצולי שואה או חוסים במעונות או מי שתרצו, באמת לא חסר, יש מספיק לכל ערוץ.
ובכל המקרים הללו תשבו מול המסך ותגובתכם הרגשית תנוע בין "וואי, מסכנים", לבין "טסק-טסק-טסק", הסאונד שמתקבל מהצמדה רצונית של הלשון לחיך כדי להביע מורת רוח נרפית וחסרת תכלית. ומעבר לזה? כלום: רק עוד ניכור מהשלטונות האלה שאחראים לכל, מבלי שלאחריות יהיו פנים ושמות. ואם בכלל נזכור את הכתבה עד צחצוח השיניים לעת ליל, אפשר יהיה להירדם עם ההכרה שככה זה בעולם, יש המון דברים עצובים ורעים, אין מה לעשות.
עיתונות כתובה או משודרת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה לא בגלל יכולתה לנבוח, אלא בשל חובתה לעמוד על משמר זכויותיהם של חלשים ומדוכאים, נפגעי שלטון או מי שמבקשים לפגוע. כשהיא לא ממלאת את תפקידה וכשהיא מציגה בעיות חברתיות כריטואל אסוני, זו עיתונות גרועה.
שום דיון באולפן לא יכול היה להציל את הנושא הזה מטיפול רשלני. מזכיר התק"ם תקף ואמר שלא כל הקיבוצים ככה, והכתבה לא מדויקת ומכל מקום הוא לא יודע כלום על מה שנאמר בה, והמנחה לא הקשתה עמו. ח"כ גילאון ניסה להסביר את הפתרון שוועדה בראשותו מציעה כדי להשיב לקיבוצניקים הזקנים גם אפשרויות מחיה וגם את כבודם, אבל אי אפשר היה להלאות אותנו במספרים – ומישהו בערוץ הראשון, לא ברור מדוע, חשב שזהו, הנושא טופל, הבה נעבור לנושא הבא, תופעת זליגת הסמים מהפיצוציות לאינטרנט. נחשו איך טופלה התופעה.