ממציא הגלולה בראיון: "לא חשבתי שזה יצליח כל-כך"
"הגלולה שינתה אותי", מצהיר פרופ' קארל דג'ראסי, האיש שמיליוני נשים ברחבי העולם חייבות לו את ההמצאה הבאה: הגלולה למניעת הריון, שהתחילה בכלל כתרופה לבעיות פריון. בראיון אישי הוא מספר על המחקר שהוביל להשלכות עצומות על החברה - כמו גם לסערה פמיניסטית ודתית
"לא פעם אני מפנטז איך זה יהיה לצותת להספדים שיישאו לי לאחר מותי", אומר פרופ' קארל דג'ראסי, מדען יהודי אמריקאי בן-90 שעומד מאחורי המצאת הגלולה למניעת הריון. דג'ראסי, שעבר לא מעט גלגולים במהלך השנים ופנה לכתיבת ספרים ומחזות, מגיע השבוע לארץ לרגל העלאת המחזה שלו "אגו" על ידי קבוצת התיאטרון הירושלמי.
במרכז המחזה עומדת דמותו של אדם שמביים את מותו מתוך סקרנות לדעת מה יכתבו עליו לאחר הסתלקותו מהעולם. "הרצון להציץ במה שאומרים עלייך לאחר מותך מונע משאיפה לתהילה והכרה", מודה דג'ראסי. "וגם מהתענוג שבלהיות זבוב על קיר בחדר שהכניסה אליו אסורה לך".
עוד על גלולות למניעת הריון:
- גלולה, ספוגית או התקן: מה הכי יעיל למניעת הריון?
- בעקבות התערבות ה-FDA: מסוכן לקחת גלולות?
- במקום גלולות: אמצעי מניעה קבועים למניעת הריון
אין ספק שבמקרה שלו ההספדים יכולים להסב הרבה נחת לבעליהם. סיכום חייו כולל מגוון הישגים - תגליות מדעיות, ספרי פרוזה, הקמת מושבת אמנים, אספנות ציורים וכאמור כתיבת מחזה. אך מעל הכל בולטת אותה המצאה - הגלולה. "זה לא היה הדבר הכי מאתגר שגיליתי או הדבר הכי קשה שעשיתי", הוא אומר בריאיון למגזין "מנטה". אולי, אבל אין ספק שלהמצאה הזו היו השלכות משמעותיות על חיינו. הגלולה שינתה את חיי המין שלנו, את מבנה המשפחה, את גיל הלידה, את האפשרויות הפתוחות בפני נשים - וזו כמובן רק רשימה חלקית.
כשדג'ראסי פיצח את הנוסחה למתן פרוגסטרון דרך הפה הוא לא תכנן כלל שזו תשמש כגלולה נגד הריון, ומובן שלא היה לו מושג אילו השלכות חברתיות יהיו לה. שנים אחר כך עוד ניסה להבין את המשמעויות של הגלולה שיצאת תחת ידיו כמעט בטעות.
לצד הקריירה המזהירה שלו ככימאי אורגני, שזיכתה אותו בפרסים נכבדים כמו המדליה הלאומית למדע ופרס וולף, ושהוציאה תחת ידיו המצאות נוספות, הוא עוסק גם בכתיבה, שחלקה עוסקת בניסיון להבין את השלכות הגלולה על חיינו ועל חייו, ומה צריך אדם שהמצאה שלו הפכה את המציאות על פיה לעשות עם האגו שלו.
אי הבנה כאם ההמצאה
כמי שמסתכל על דברים מפרספקטיבה רחבה, דג'ראסי יודע שלא פחות משהוא עשה היסטוריה, ההיסטוריה עשתה אותו. הוא מקפיד לתת לה את הקרדיט בכל הזדמנות אפשרית ומזכיר שהאדם היחיד אינו באמת אחראי לתגליות הגדולות. "במדע, בניגוד לאמנות, האינדיבידואל אינו באמת חשוב", הוא כותב בהקדמה לספרו This man’s Pill, ומוסיף שכל ההמצאות הגדולות של קופרניקוס, ניוטון, איינשטיין או דארווין היו מתגלות בסופו של דבר גם לולא האישים האלה היו נולדים.
הוא מפרגן להיסטוריה ולצירוף המקרים שהיא מזמנת גם במקרה שלו. כך למשל בצירוף הנסיבות שהביא אותו ללמוד כימיה בגיל צעיר. המדען המיליונר זוכה הפרסים החל את חייו כפליט שואה שהגיע לאמריקה בגיל 16 ללא פרוטה בכיסו, תנאי פתיחה עגומים למדי. אבל כשאני שואלת אותו איך התגבר על העוני, הבדידות ומכשול השפה והצליח להשיג דוקטורט בכימיה בגיל 22, הוא בוחר לספר דווקא על אי ההבנה שגרמה לה להתקבל ישירות לשנה שלישית בקולג' בגיל 16.
"את צריכה להבין", הוא מסביר לי. "הכל התחיל ב-1938. באותה תקופה גרתי בווינה עם אמי, שהתגרשה מאבי הבולגרי, רופא במקצועו. ברגע שהוריי הבינו שעומדת לפרוץ מלחמה באירופה ושהיהודים עומדים להיות במצב קשה, הם החליטו שעלי לעבור לבולגריה. שם למדתי בתיכון אמריקאי שנקרא 'קולג'', וכשהגעתי לאמריקה נפגשתי עם חבר של אחד מהמורים בבית הספר. החבר, מרצה בעצמו, טעה וחשב שסיימתי בהצלחה את הקולג' בבולגריה וכך קרה שהתקבלתי מיד לשנה השלישית באוניברסיטה. אני כמובן הבנתי שהוא טועה. אבל לא תיקנתי אותו".
וכך, כשהוא חדור מוטיבציה של זר, הסתער הנער המהגר על חייו החדשים. "הייתי אחד היהודים ואחד המהגרים הספורים בסביבה. כל מה שרציתי היה להשתלב ולהפוך מהר לאמריקאי", הוא משחזר. "אין ספק שהגורמים האלה דרבנו אותי קדימה, האיצו בי וגרמו לי להפוך להיות יעיל ואפקטיבי מאוד. היות שהשכלה היא אחת הדרכים המרכזיות שבהם מהגרים יכולים להשתלב, היעילות התבטאה בכך שהפכתי לתלמיד מצטיין".
הדינמיקה של החופש המיני
התנאים "הרעים" לא הפסיקו לשחק לטובתו של דג'ראסי. מטעמים כלכליים היה עליו לפנות לתעשייה, ולכן מצא את עצמו נוסע לעבוד בחברה מקסיקנית בשם "סינטקס", שעבדה על פיתוח שיטה לסנתוז קורטיזון להקלה על דלקת מפרקים. יחד עם שותפיו הצליח הצעיר האמביציוזי למצוא את הנוסחה שחברות התרופות המובילות במערב ניסו לעבוד עליה.
בדיעבד, הניסיון והידע בפיתוח קורטיזון קירבו אותו להמצאה הבאה - סנתוז של פרוגסטרון שניתן ליטול בבליעה. הפעם המטרה היתה לפתח תרופה שתעזור לנשים עם בעיות בעיות פוריות או שיבושים במחזור. ב-1951, בהיותו בן 28, הצליחו הוא ושותפיו לסנתז את החומר הזה וב-1957 הוא אושר לשימוש על ידי ה-FDA לטיפול בבעיות אלה. ב-1960, בעקבות ניסויים נוספים שנערכו רובם במעבדה של פרופ' גרגורי פינקוס, אישר ה-FDA את השימוש בה להתוויה המוכרת - תכשיר למניעת הריון.
"אף אחד לא ידע שהגלולה תהיה כזאת הצלחה ושבתוך שנים ספורות מיליון נשים ברחבי ארצות הברית יטלו אותה. אני גם לא זוכר אף רגע נתון שבו התובנה הזו הכתה בי. זה היה תהליך שנמשך כמה שנים. אבל בנקודה מסוימת בזמן הבנתי שגם אם היו ויהיו לי תגליות מרשימות יותר או מסובכות לביצוע, להמצאה הזו יהיו הכי הרבה השלכות על החברה".
דג'ראסי לא הפסיק לעבוד ונח על זרי הדפנה. להפך, הוא לקח לעצמו משרה נוספת כמדען חוקר בסטנפורד נוסף על המשרה שלו בחברת סינטקס. "הייתי ביגמיסט", הוא מגדיר את התנהלותו באותן שנים. "ניהלתי חיים כפולים של מדען בתעשייה ושל מדען חוקר". הוא המשיך לפרסם מאמרים ולגלות תגליות. אחת מההמצאות הגדולות הנוספות שלו היא הדברה ביולוגית, שלאחר שגילה אותה הקים חברה מסחרית נוספת לפיתוח שלה.
אבל למרות שהקריירה שלו הלכה ונסקה היא התגמדה לעומת הגלולה, שהלכה ותפסה תאוצה, ובדרך עוררה גם לא מעט ביקורת. דג'ראסי נקלע ללב הסערה. כמי שניצח על הכניסה של הגלולה לתרבויות שונות (כמו יפן), כמי שהיה מושא לכעס של פמיניסטיות על גברים שבאופן לא שוויוני בחרו להלעיט דווקא נשים בתרופות למניעת הריון, כמי שזכה לשבח של פמיניסטיות אחרות על הענקת השליטה לנשים בתכנון חייהן, כמי שזכה לביקורת של דתיים שראו בגלולה התרת פעילות מינית שלא למטרות רבייה - יכול היה דג'ראסי להשקיף על כל הגלים שעוררה הגלולה.
הפוליטיקה של הגלולה
"הגלולה שינתה אותי", הוא מודה. "הפכתי מכימאי אורגני שעוסק במדע 'קשיח' ומונע על ידי סקרנות מדעית למדען 'רך' שעוסק בשאלות עמומות ומורכבות, כמו ההשלכות החברתיות, הכלכליות, הדתיות והפוליטיות שעולות מהתפתחויות מדעיות וטכנולוגיות, ובאיך לתקשר את המשמעויות האלה לציבור".
בהרהורים שלו על מקומה של הגלולה בהיסטוריה מדגיש דג'ראסי שוב שחשיבותו בתהליך קטנה משחושבים. "אנשים נוטים לחשוב שהגלולה אחראית למהפכה המינית, אבל זו הגזמה פרועה. הם שוכחים שהגלולה הופיעה בזמן מתאים - בשנות ה-60, על רקע הפריחה של ההיפים, הרוק אנד רול, התנועה לשחרור האישה. גם לולא הגלולה החופש המיני היה גובר, רק שאנשים היו משתמשים בקונדומים, דיאפרגמות ואולי גם הופכים את ההפלות לחוקיות".
אבל גם אם הגלולה רק השלימה את החתיכה החסרה של הפאזל של שנות ה-60, אין ספק שהיו לה השלכות עצומות. אחת מהן לדעת דג'ראסי היא ההפרדה בין סקס לפריון. "הגלולה סייעה להגדיר את הסקס כחלק נכבד בחיי אדם, כהיבט של יחסים בינאישיים, כפעילות שנעשית לשם עצמה ולא כאמצעי. לימים, כשהופיעו הפריות המבחנה, נותק גם הפריון מהסקס, ואפשר יצירה של משפחות מסוגים שונים", הוא אומר.
דג'ראסי עצמו, שמתוודה על כך שהוא עצמו עבר עיקור לאחר שנולדו ילדיו, מאמין שבעתיד כולם יעברו עיקור, יקפיאו ביציות וזרעים, יעשו ילדים במרפאת הפריון וסקס בלי חשש מהריון. העתיד הזה כמובן יהפוך את הגלולה למיותרת.
הוא גם מכיר כמובן בחסרונותיה של הגלולה, שהטילה למעשה על נשים את האחריות להימנע מהריון ושחררה את הגברים ממנה. השלכה נוספת שדג'ראסי טוען שיש בה בעייתיות היא העובדה שהגלולה מאפשרת לנשים לדחות את הלידה, מה שמפחית את סיכוייהן ללדת.
העיסוק בהשלכות האלה של ההמצאה הכימית שלו על חיי אדם גרם לדג'ראסי לעשות את הצעד הראשון מהקריירה המדעית שלו לעבר הקריירה השנייה שלו, שאותה החל אחרי גיל 60, כסופר. אחרי שהוציא ספר על הפוליטיקה של הגלולה, החל לכתוב רומנים שחושפים את הקנוניות, הקנאות והתככים שמתנהלים בדרך להגיע לתגליות מדעיות. "להיות סופר זו עבודה שונה מאוד", הוא אומר. "קודם כל, מדע הוא פיצוח חידות וספרות עוסקת באנשים. מדען עובד בקבוצה וסופר עובד לבד. סופר תלוי הרבה יותר במשמעת שלו, ולמעשה גם בכישרון שלו".
פטריארכאליות בצל הפמיניזם
החיים לצד הגלולה חשפו את דג'ראסי למאבקן של נשים, והוא מרגיש צורך להסביר גם את העובדה ההיסטורית המצערת שלמרות שהגלולה נועדה לנשים, לא הייתה בין המפתחים אף מדענית. נישואיו השלישיים לחוקרת הספרות, הפמיניסטית והביוגרפית הידועה דיאן מידלברוק, אפשרו לו ללמוד את נקודת המבט הפמיניסטית ולהעמיק בה.
אבל לא רק העיסוק בפוליטיקה של הגלולה גרמה לו להבין את נקודת המבט הנשית. מי שקירבה אותו יותר מכל לקושי של נשים, של אמנים, ושל אנשים עם רגישות נפשית גדולה, הייתה בתו פאמלה (לדג'ראסי יש גם בן בשם דייל), שהתאבדה בהיותה בת 28. לפני מותה גרה פאמלה, שעסקה באמנות, עם בעלה הרופא בחווה גדולה שדג'ראסי רכש בהרי סנטה קרוז, לא רחוק מסן פרנסיסקו. ערב אחד השאירה פתק לבעלה ונעלמה ביער שבתוך האחוזה.
כשדג'ראסי גילה את גופתה ביער הוכה יגון. הוא הלקה אל עצמו על כך שלא הוא כאיש מדע ולא בעלה הרופא הצליחו לאבחן את מצבה. בתחילה, כפי שהוא מספר, השתמש בטכניקה ששימשה אותו כל חייו כדי להתגבר על קושי - עבד עוד יותר קשה. מאוחר יותר החל לחשוב שהתאבדות היא אקט שיש לו מסר שכל אחד מהאנשים שהיו קרובים לאדם שהתאבד צריכים להבין. הוא הבין שבתו סבלה מדיכאון, ועם זאת חשב שמה שהגביר את הסבל שלה היה הבדידות שגזרו עליה חייה כאמנית, ואולי גם הקושי של נשים אמניות להצליח בחברה שעדיין נשלטת על ידי גברים.
"אני בטוח", הוא כותב ב- This man’s pill בסוג של כמעט התנצלות של אדם שהחיים ליהקו אותו לתפקיד של גבר חזק, עשיר ומצליח, "שאפילו הסגנון החצי פטריארכלי שלי תרם לרגישות שלה". מתוך הבנה לרגישות המיוחדת של אמנים בחברה הקים דג'ראסי בסנטה קרוז את SMIP, מושבת אמנים שמקבלים מלגה לשהות בה וליהנות מהתנאים והחברה.
סיפורו של האיש שהמציא תרופה לבעיות פריון ומצא את עצמו עומד מאחורי ההמצאה ששינתה את חיינו, מלמד שאולי בכל אופן ההיסטוריה בוחרת בקפידה את גיבוריה. נכון, גאונות מדעית היא רק אחת מדרישות התפקיד, הדרישות האחרות הן כנראה רוחב יריעה אינטלקטואלי, סקרנות תאוותנית להבנה, אנושיות ובעיקר אגו גדול וקטן מספיק כדי להבין שההיסטוריה חזקה ממי שמחולל אותה. השבוע כאמור דג'ראסי וה"אגו" שלו נוחתים כאן.
פרופ' קרל דג'רסי, מגיע לישראל לרגל הפרמיירה של "אגו", מחזה שכתב בבימויה של גבריאלה לב. ההצגות יתקיימו בתאריכים 17-21 בנובמבר, 18-19 בדצמבר ,שעה 20:30, קבוצת התיאטרון הירושלמי, בית מזיא, מסילת ישרים 18 ,ירושלים
לפנייה לכתב/ת 
